אפילו לא ידעתי בודאות שאני נוסעת. אך הדברים בחב"ד קורים במהירות. בהתחלה תיכננתי לנסוע, אח"כ החלטתי לא לנסוע, ואז ברגע האחרון, בעלי רצה מאד שאסע, וכך הגעתי לניו-יורק ביום שני בערב. יום רביעי של אותו שבוע היה כ"ב שבט, היארצייט הראשון של הרבנית חיה מושקא. ביום חמישי כ"ג שבט, היה המושב הראשון של הכנס העולמי הראשון של השליחות שנשלחו על ידי הרבי למקומות שונים ברחבי העולם – כנס השלוחות. ארבע מאות נשים מכל רחבי העולם, מכל קצוות תבל פשוטו כמשמעו, התכנסו ב-770.

בכל שנה מתקיים כנס הרבנים השלוחים, בראש חודש כסלו, אך בשנה זו, שנה לאחר פטירת הרבנית חיה מושקא, התקיים גם כנס עולמי לשלוחות. היה זה אירוע ראשון מסוגו, והוא בא בעקבות בקשה מפורשת מן הרבי לקיים כנס גם עבור השלוחות.

מתנה מן הרבי

בשבת, הרבי התוועד. קיוינו שאיך שהוא, הרבי יתייחס לכנס או יאמר משהו באופן ישיר לשלוחות, אך הוא לא עשה זאת. היינו מאוכזבות מעט, אך במסיבה שנערכה עבור הנשים במוצאי השבת, נודע לנו שלמחרת בבוקר תפגשנה כל השלוחות מיד לאחר תפילת שחרית במנין של הרבי (לא, לא התפללנו עם הגברים; היינו למעלה בעזרת הנשים) בפתח 770 כדי ללכת יחדיו לקבל דולרים מהרבי. באותו זמן הרבי היה נותן דולרים בכל יום ראשון. אך מכיוון שאנו היינו קבוצה, יורשה לנו להכנס ראשונות, רק אנחנו…

בעוד אנו עומדות שם, מחכות לתורנו לעבור לפני הרבי ולקבל דולר, הודיענו הרב משה קוטלרסקי, אחד המארגנים העיקריים של הכנס, שהרבי ימסור שיחה מיוחדת עבור השלוחות. זו היתה הפתעה גמורה. זכות נפלאה. מתנה מן הרבי. כולנו היינו מאד מאד נרגשות. רק השלוחות והתינוקות שלהן הורשו להכנס, ולא שום אדם אחר. להלן, כמה מן הנקודות העיקריות של השיחה שהופנתה אל הנשים. עלי להקדים ולומר לכן שהתאריך היה אז יום ראשון, למחרת שבת מברכים אדר.

שמחה

הרבי שם את הדגש על שני רעיונות עיקריים – האחד, מוטיב השמחה. הכנס נערך בסוף חודש שבט, כאשר אנו מברכים את החודש הנכנס, אדר. חז"ל אומרים, "משנכנס אדר מרבים בשמחה". ומכיוון ששבת מברכים אדר מברכת את חודש אדר, חייבת השמחה להתחיל לחדור בנו כבר מעתה, משבת זו ואילך. ברגע שברכנו את חודש אדר הרי זה כאילו כבר נכנסנו למצב הרוח של חודש זה, שהוא שמחה.

הנקודה השניה התמקדה בעובדה שאנו התכנסנו כקבוצה אחת. בזמן שבית המקדש היה קיים היו היהודים מתקהלים יחדיו בבית-המקדש ומקשיבים למלך שהיה קורא בתורה בסוכות שלאחר כל שנת שמיטה. היו קוראים לזה, "הקהל". ואם כי היום אין אנו יכולים לקיים את מצות "הקהל", מאחר שאין לנו בית-מקדש, מכל מקום, התועלת הרוחנית שבהתכנסות יחדיו שרירה וקיימת. הרבי דיבר באריכות על גודל החשיבות של התכנסות יהודים יחד, כי אם כל יהודי יקר לפני ה' כמו בן יחיד שנולד לזקנותם של ההורים לאחר שנים רבות של ציפיה, על-אחת-כמה-וכמה, יקרה ומיוחדת לפני ה', היא קבוצה שלמה ומאוחדת של יהודים. בכל פעם שקבוצה של יהודים מתכנסת, זה יוצר, באופן אוטומטי, אווירה של שמחה, גם לאנשי הקבוצה, וגם לה'. ההתכנסות הנוכחית מתקיימת לאחר שבת מברכים אדר, ומשום כך השמחה רבה ביותר וניכרת.

לאחר מכן הסביר הרבי שהביטוי "משנכנס אדר מרבים בשמחה", אינו רק הצהרה עובדתית – שאנשים, אכן, שמחים יותר כאשר נכנס חודש אדר – אלא גם ציווי. כאשר אדר נכנס אנו מחויבים להרבות בשמחה, אפילו אם אין אנו במצב רוח כל-כך שמח. חייבים לנסות ליצור מצב רוח שמח, בגלל שאנו בחודש אדר. זה כמו בשמחת תורה. במקרה שיש למישהו בעיה, ושמחת-תורה מגיע, והוא אינו מרגיש מאד שמח, או שהוא, אפילו, במצב רוח עגום בגלל סיבה כלשהי, עליו לנסות לעבוד על עצמו. הוא יכול לשיר, ללכת ולעשות משהו שהוא נהנה ממנו, ללבוש בגד נאה, לאכל משהו מענג – הוא צריך ליצור את מצב-הרוח, ליצור תחושה של שמחה, אם אין לו כזאת.

הרבי מדגיש שהשמחה איננה רק תגובה שבאה בעקבות מצב טוב, כאשר הדברים מתנהלם כסדרם; כאשר האדם חש עצמו בריא, אין לו דאגות פרנסה וכן הלאה. הבעל שם-טוב מסביר שהפסוק, "השם צילך על יד ימינך" פירושו: בדיוק כשם שצילך מלווה את תנועות גופך, כך גם, האופן שבו אתה מעמיד את עצמך לפני ה', גורם תגובה דומה למעלה, כביכול. בחסידות קוראים לזה "אתערותא דלעילא" הבאה בעקבות "אתערותא דלתתא". כלומר ההיענות מלמעלה באה כהד למה שקורה כאן למטה. כמו שאנו מגיבים לדברים הקורים בעולמות הרוחניים, העולמות הרוחניים מגיבים למה שמתרחש כאן למטה. כאשר ה' רואה שאנו מתנהגים כראוי, הוא מגיב עם שפע טובה וברכה. כאשר יהודי מלא שמחה, מעורר הדבר את שמחת ה' בנו.

נניח שחייכם אינם כל כך מושלמים, ואמנם יש לכם בעיות מסוימות; יש דברים שהייתם רוצים שיהיו לכם. אך להתלונן על מה שאין, על מה שחסר, זו דרך יעילה מאד להבטיח שלא תשיגו את מה שאתם רוצים. יש אנשים הרוצים להתחתן, אך הם כה מיואשים ומדוכאים מן העובדה שעדיין אינם נשואים, עד שאף אחד אינו רוצה להתחתן עמם. ואם כי קשה להיות בשמחה כאשר הדבר שאתה רוצה יותר מכל, אינו בהישג ידך. בכל זאת, התורה אומרת לנו כי על ידי שנעשה מאמץ להתנהג כאילו בקשתנו כבר נענתה – זו הדרך הטובה ביותר להבטיח שבקשתנו אכן תיענה.

מספרים על אשה מסוימת שהלכה אל הרבי (שכחתי איזה רבי), כי לאחר כמה וכמה שנות נישואין, עדיין לא היו לה ילדים. אתן יכולות לתאר לעצמכן כמה מדוכאת היתה. היא בקושי יכלה להסביר את קשייה לרבי, כי בכתה ללא מעצור. הרבי הקשיב לסיפורה ואח"כ ציטט פסוקים אחדים המוכיחים כי הדרך לזכות בילדים היא דוקא על ידי שמחה. פסוק אחד אומר: "אם הבנים שמחה"; פסוק אחר אומר: "רני עקרה לא ילדה"; וכן הלאה. למותר להגיד, על ידי ששינתה את גישתה והחלה לשמוח – זכתה אותה אשה, בסופו של דבר, בילדים.

ובכן, זהו המסר של הרבי: "מרבים בשמחה" – היו שמחים; זה מביא את ה' להעניק לנו טובה וברכה, והן מצדן עושות אותנו עוד יותר שמחים.

שליחה של הרבי

נקודה נוספת: הרבי דיבר על המושג של "להיות שליחה". אשה יהודיה אינה יכולה להיות ולעשות את שליחותה בכל העולם כולו. כל אחת גרה במקום מסוים, ועושה מה שהיא צריכה לעשות כמיטב יכולתה, בעיקר בסביבתה שלה. כאשר אשה מסכימה לעקור אל חלק אחר של העולם ולעבוד את ה' באותו מקום, היא מייצגת בשליחותה את כל הנשים היהודיות. הדבר נכון גם אם כל אחד מן הצדדים איננו מודע לכך. שליחות זו שלה, היא כמובן, תוספת על היותה שליחתם של כל הרביים.

יתר על כן, כאשר אשה מקבלת על עצמה ללכת בשליחות ולהקים את ביתה בקצה מרוחק של העולם, היא גומלת טוב לא רק לעצמה אלא גם לכל אותן נשים במקום שממנו היא באה, מכיון שהיא נציגתן, ולכן יש להן חלק בשכר שהיא מקבלת על מעשיה.

ועשו לי מקדש

הרבי קישר את דבריו גם לפרשת השבוע, שהיתה אז פרשת תרומה. נאמר שם, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". הרבי הסביר שזו בדיוק מטרת השליחות. השליחות של כל יהודי בעולם היא לעשות את העולם למשכן לה'. במדבר עשו זאת אבותינו על ידי בניית המשכן שבו היתה השכינה שרויה. בתקופה יותר מאוחרת, בירושלים, היה לנו בית-מקדש. אולם מאז שחרב, וישראל יצאו לגלות, איך אפשר לקיים שליחות זו? האמנם מצוה זו תלויה ועומדת עד לבואו של משיח? חס ושלום! כל עוד יש יהודים בעולם, מוטלת על כל יהודי השליחות לעשות את ביתו הפרטי, למקום משכן לה' – למקדש מעט. "ועשו לי מקדש" פירושו שכל זוג נשוי צריך לעשות את ביתו לבית שבו ה' יכול לשכון.

אולם, אינכם צריכים להיות נשואים כדי לבנות בית כזה לה'. אני מאד מודעת לעובדה שישנם הרבה אנשים שהיו, בכל לבם, רוצים להתחתן ולהקים בית ולעשות את כל הדברים הנעימים שאומרים שאפשר לעשות כאשר יש בית, אך הם עדיין לא מצאו את בן זוגם המתאים. ברור שאפילו אדם יחיד המתגורר בחדר שכור או משהו כזה, יכול וצריך לעשות את ביתו משכן לה' – על ידי שהוא קובע מזוזה כשרה, על ידי שהוא מכניס לביתו ספרי קודש, על ידי שהוא מקדש את פעילות החולין שלו, על ידי שהוא מקיים מצוות וגומל חסד בביתו. כל הפעולות הללו אינן מוגבלות לזוגות נשואים בלבד.

אדם חייב לזכור תמיד שהוא צריך לקדש שם שמים בכל דרכיו. נדמה לי שכבר סיפרתי לכן את הסיפור על "סובוטא" – הרב אליעזר ננס, המתגורר כיום בירושלים – אשר בילה 20 שנה במאסר ברוסיה [הרב ננס, מחשובי חברי המחתרת החב"דית ברוסיה הסטאליניסטית, נפטר בי"ג אדר ב' ה'תשנ"ז (1997), זמן קצר לפני מלאות לו 100 שנה. יהי זכרו ברוך.] לאדם זה לא היה בית. הוא היה במחנה הסגר, ויחד עמו, בתאו, היו אסירים מן הסוג השפל ביותר של גויים רוסיים. ובכל זאת, הוא עשה משכן לה' גם שם. הוא קירב יהודים רבים אפילו במחנה ההסגר.

כל מקום ששם ביתכם – אף אם ביתכם איננו ארמון – כל מקום שאתם גרים בו, צריך להיות מקום שה' יכול להמצא בו ולהרגיש בו בבית ובנוח. אתן צריכות להיות הכלי לעשות זאת, ואתן יכולות לעשות זאת.

הרבי הוסיף ואמר שמכיון שהבית מתנהל בדרך-כלל על ידי האשה, שייך הדבר עוד יותר לשלוחות מאשר לשלוחים, כי האשה היא זו שיש לה תפקיד עיקרי בהפיכת הבית היהודי למשכן לה'. העובדה שאשה רוצה ללכת לשליחות (הרי אף אחד אינו הולך לשליחות נגד רצונו, אף אחד אינו מגויס בעל כרחו) לא רק שעושה את ביתה לבית-המקדש, אלא שדרך ביתה היא עוזרת לנשים אחרות בסביבתה להפוך גם את בתיהן למקדש מעט.

ברור שיש היום מספר עצום של בתים יהודיים השומרים כשרות, שבת, ויש בהם מזוזות כשרות, בזכות אותם שלוחים ושלוחות של הרבי.

יהי רצון שהשמחה והשליחות של כל אחת מאתנו תחדור לסביבתנו ותביא משפחות רבות נוספות לקיים אף הן את שליחותן בעולם הזה.

לצפיה בגליון און-ליין לחצי כאן

בימים אלה, לכבוד יום היארצייט של הרבנית חיה מושקא, מסיימת יפעת הלל, לשחזר את שמלת כלולותיה של הרבנית חיה מושקא. שמלה שמעבר לקסם וליופי האצילי שיש בה מעבירה מסר בעצם נוכחותה בסלון לכל כלה באשר היא.

רבות דובר על הרבנית, על צניעותה המופלגת, אצילותה, חכמתה, מסירות הנפש שלה לרבי בעלה ולחסידים. מעטים הם האנשים אשר זכו לטעום ממטעמי אישיותה. כל בדיל ושבב סיפור זכה וזוכה. ונדמה כי דמותה של הרבנית אינה מתעממת עם הזמן אלא בדיוק להיפך, דמותה כאילו צומחת ועולה ומקבלת נפח גדול יותר עם השנים וככל שאתה שומע יותר ועוצר להתעכב על דמותה אתה נפעם מעוצמתה של המלכות אשר כל חייה ברחה מפרסום וכבוד.

בכל פסיפס הסיפורים המתרקם והולך סביב דמותה, חשבה יפעת להתבונן על נקודה שנראה כי טרם עצרו להתבונן בה מספיק.

הרבנית ושמלת הכלה.

תמונותיה של הרבית ספורות הנה. אחת התמונות המפורסמות של הרבנית היא ביום כלולותיה בוורשה. יפעת כחסידת חב"ד וכבעלת סלון כלות עצרה להתבונן בתמונה והרימה את הכפפה. מלאכת השחזור נמשכת כבר שבועות אחדים ומבוצעת מחומרים שנרכשו במיוחד לפרויקט זה. היצירה משדרת, לצד ההוד וההדר, גם צניעות רבה.

השמלה תצטרף ל-‏120 השמלות שבסטודיו המשרת את נשות חב"ד בנאמנות כבר למעלה מ-‏20 שנה, ותוצג לראשונה בסלון הכלות של יפעת.

לרגל כ"ב שבט, אנו שמחות לפרסם הקלטה (קטע מתוך עדותה של הרבנית בקשר עם משפט הספרים), בה היא מדברת אודות אביה, כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע.

הרבנית מספרת כי אביה ישב בכלא ברוסיה, ובנוסף היו מגיעים לעשות חיפושים בביתו "כל שני וחמישי", ולקחו ממנו דברים כי הוא היה שומר תורה ומצוות ודאג להחזיק ולהפיץ יהדות. עוונו היה שהוא החזיק את החדרים והישיבות ברוסיה, ואלו היו כל חייו, אך ברוסיה זה היה אסור.

"מלבד הטלית והתפילין – לא היו לו חפצים אישיים. הספרים שייכים לחסידים כיון שאבא שלי היה שייך לחסידים".

מההתחלה ידעתי שזה לא יהיה קל. ממילא כל הקונספט האקדמי לא מצא חן בעיני ולהיכנס לקורס שנתי במגדר, עם בטן הריונית, הופעה (סוג של) חרדית והצהרה חד משמעית שאני "אנטי פמיניסטית" הפכו אותי למטרה נייחת. לא שיש לי בעיה עם מהומות, אבל להירשם לחוג הפמיניסטי ביותר באוניברסיטה ולבוא עם אג'נדה נגדית שאינה מתיישרת לפי לפחות אחת מהתיאוריות הפמיניסטיות (ויש הרבה)  זה לא דבר מומלץ ללב. אלא אם כן באים עם הרבי, וזה מה שניסיתי לעשות.

למעשה, מדובר היה באילוץ. מילים כמו "מגדר" ו"התיאוריה הפמיניסטית" מעבירות עד היום צמרמורת בגווי אבל היות ונאלצתי לשבץ קורס שנתי אחד לפחות במערכת וזה היחיד שהתאים מבחינת שעות ומבנה סביר של יום לימודים (שזה מה שהוקצה לי) נאלצתי פעם בשבוע לשאת "תפילת הדרך" ולהיכנס לכיתה הקטנה אך עוינת שחיכתה לי בסוף המסדרון. המרצה כבר ידעה כי בשלב מסוים תתעורר סערה זוטא בגלל משפט או שניים שאמרתי ולא מתוך פרובוקציה, אלא כי קשה היה לשתוק נוכח עמדות חד ממדיות שהוצגו דווקא בהיכל הדמוקרטיה,  בייחוד ביחס לתפיסה היהודית את האישה. או אז המרצה הייתה קוטעת את הדיון בדרך הכי נעימה שיכלה והודתה לכולן (הבחור היחיד שהיה התחפף די בתחילת הסמסטר) על מגוון הדעות, הפלורליזם ויכולת ההכלה. האמת היא, שלהתווכח עם פמיניסטית נחשב בעיני עד היום למעשה מסוכן ונועז ויחד עם זאת, בכל מקום שהרגשתי צורך להשמיע את קולה של היהדות המסורתית, לפי מורשת אבותינו ומבלי להתיימר כמובן – עשיתי זאת כמיטב כוחותיי הדלים.

אודה וגם אבוש כי בסיס הידע שלי – גם בזה וגם בזה, לא היה רחב במיוחד ואפשר לומר, אפילו דל. אך הדחף להציג תמונה אחרת היה חזק ממני. במקביל, ועל אותו עיקרון ממש, הופתעתי מאוד לראות עד כמה חוסר ההיכרות עם עולם המושגים היהודי ויתרה מזו – החסידי, ממוסך ורחוק מעיניהן של הטוענות לצדק ולשוויון. וגם הדתל"שיות שביניהן לא הצליחו לענות לעצמן על כמה שאלות מהותיות כמו למשל, מה עושים עם אישה שבוחרת במודע ומתוך רצון אישי להיות "כנועה", "מושפלת" ו"מודרת" לפי כל מושגי העולם המודרני להלן: לנקוט בכל גדרי הצניעות המחמירים, לבחור במשרת אם ועקרת בית מלאה ולהתכנס מרצון בעזרת הנשים הצפופה והדלה.

ואז, הגיע סוף הקורס שטומן בחובו ציון, המורכב ברובו מעבודת סמינר. כאן כבר לא הייתה ברירה וטוב שכך. הייתי צריכה לבצע קפיצת ראש לתוך נבכי המידע על פמיניזם  עם שלל תיאוריותיו והתפתחויותיו,  עם מיקוד על הפמיניזם הדתי, לצד פריסת היריעה על מקורות יהודיים, תנכיים קבליים וחסידיים העוסקים בתפיסת האישה. שאלת המחקר הייתה האם אפשר להיות אישה מובילה וחזקה, גם מבלי לשאת את דגל הפמיניזם ולהלחם במישהו, על משהו.

לרוב, בנקודה זו הפרעת הקשב וריכוז המודעת שלי משחקת תפקיד נכבד בכל הקשור בהתרכזות במטלה לימודית כלשהי. פתאום, נורא דחוף לי להציץ בחלון, לפתוח ת'מקרר, לבדוק מי שלח לי מייל בחמש דקות האחרונות (אף אחד) לקפל כביסה, או לשחק שחמט עם עצמי. הכול, רק לא לשבת שעתיים, להתרכז ולכתוב.

אכן, מדובר במשימה קשה שבעתיים כשמדובר בעבודה שיש להגיש לפי כללי סטנדרט מסוימים וללא פשרות תוך עמידה בלו"ז עצבני במיוחד.

העבודה הזו הייתה שונה. מרגע שהתיישבתי, באשמורת בוקר ראשונה (כי זה הזמן בשבילי לכתוב ולחשוב) הרגשתי שהעבודה הזו כותבת את עצמה. המאמרים באנגלית, התיאוריות הסבוכות, ההוגות והתקופות – במקום להתערבב לבליל סמיך של עובדות מפחידות, התיישרו כחיילים בטור בפרק המבוא והתיאוריה. התחלתי את הכתיבה כשאני ממלמלת "רבי, עזור לי לכתוב מסמך שהיית גאה בו. שאצליח להביא מעט מאור החסידות לחושך הזה שנקרא פמיניזם". ואכן – הפרק המעשי שבו נדרשתי להוכיח את הטענה המופרכת שבה בחרתי – שיש כוח נשי, שאיננו פמיניזם, והוא עדיף עליו מכל הבחינות, החל להתרקם במוחי באופן מסודר וקוהרנטי.

בחרתי בשיטת ניתוח תוכן שבמסגרתה בוחרים טקסט רלוונטי העומד בפרמטרים הרלוונטיים, מפרקים ומקודדים אותו, מנתחים ומחלצים תובנות ותימות לא רק מהטקסט עצמו אלא מהמבנה שלו, מהשפה, מהמובאות והציטוטים, מהזרימה, מהכיוון המחשבתי ומהניואנסים. לצורך העניין – גם מה שלא נכתב – נלקח בחשבון.

הטקסט שנבחר היה: שיחת הרבי שליט"א לפרשת בא בשלח תשנ"ב שכותרתה היא: "על דבר מעלת נשי ובנות ישראל תחיינה בדורנו זה" שיחה זו מוקדשת לנשים ומופנית אליהן בראש ובראשונה, והיא כוללת בתוכה, במבנה מחשבתי מפואר את כל האספקטים – מהכלל לפרט, מהעבר דרך ההווה והעתיד, ממקורות ישנים וחדשים ובעיקר בלשון ברורה ומובנת לכל את חשיבות התפקיד הנשי לאורך כל הדורות ובמיוחד בימנו אלה: זירוז והבאת הגאולה. תפקיד מהותי ומשמעותי בכל קנה מידה. גם פמיניסטי.
אין זה הזמן לפרט על כל פרטי השיחה ודקויותיה כי היא עשירה ורבת רבדים ומומלץ לקרוא אותה בעיון רב, אך העומק של הרעיונות, התפיסות והאמון האינסופי שנותן הרבי בנשי ישראל השאירו אותי פעורת פה ממש. המסקנה המיידית שהגעתי אליה בעת הכתיבה הייתה, שתפיסתו של הרבי את האישה בכלל והאישה היהודית בפרט, מקדימה בכמה וכמה דורות את התפיסה הפמיניסטית הכי חדשנית שיצאה כרגע מבית מדרשה של הוגה זו או אחרת.

היכולת לתפוס את הדבר החמקמק הזה שנקרא "כוח נשי" ולארגן אותו בתוך מכלול ערכים, תפקידים רעיונות ומשימות פרקטיות מבלי לפגוע בכהוא זה במהות הנשית ואף להפך – להעריך אותה כראוי לה, גרם לי לחשיבה מחודשת בכל הנוגע לתפיסה מודרנית של תפקידי גבר/אישה. בהתבסס על התייחסותו של הרבי לרעיון הפמיניסט כי הדבר הכי מעליב כלפי אדם זה לדרוש ממנו להצטמצם כדי להתאים עצמו לסטנדרט של אחרים. כלומר "להקטין" את האישה לעולם של תפקידים גבריים.

עוד הבנתי, כי הפמיניזם מבוסס בעיקרו על מאבק תמידי לשוויון וחלוקת משאבים צודקת (כשהצדק הוא בעיני המתבונן) ועצם המאבק הופך את הרעיון לחלש יותר. לא כולן מרגישות צורך לצעוק "געוואלד" חדשות לבקרים. שנית, וכהמשך ישיר, המאבק משתכלל והולך ככל שהמטרות מושגות ובמקום לשכוך הוא משכלל את עצמו לדרגות גבוהות יותר של חיכוך. כתוצאה מכך, נולדים זרמים פמיניסטיים חדשים זה על פני זה המכחישים את קודמיהם ויצא שכרו בהפסדו. רוצה לומר – העיקרון הפמיניסטי קורס תמידית אל תוך עצמו כיוון שתמיד תצא הוגה, מנהיגה או כל דמות נשית אחרת שתזעק כי "זה לא מספיק פמיניסטי" ותייצר זרם חדש ומתקדם יותר, או פרוגרסיבי מקודמו שימשוך את השטיח מתחת לכל שכבות התיאוריות הקודמות. כך נפגשתי עם הפמיניזם המרקסיסטי, הפמיניזם הליברלי, הפמיניזם התרבותי, ועוד זרמים חביבים שמתנגשים חזיתית זה בזה ונאלצים לדור יחד רק כשיש מטרה משותפת אחת לתקוף אותה.

יחד עם זאת, בהסתמך על הרעיון הקבלי-חסידי "כל הגבוה נופל רחוק יותר" (עיינו בשיחת נתת ליראיך נס להתנוסס) הרי שגם פה, רעיון הפמיניזם שיכול בקלות (וכבר הפך)  לרעיון דכאני ודורסני שתובע קורבנות נשיים, גבריים ובעיקר – ילדיים ומשפחתיים, מפרק הגדרות טבעיות ובונה ציר מלאכותי של "מגדר" שבו אפשר לבחור מחדש מה תרצה להיות, גבר, אישה, שניהם ביחד או אף אחד מהם, משבש סדרים חברתיים ומבנה משפחתי קיים (מי אמר לשפוך את התינוק עם המים?)  עדיין – מקורו של הרעיון בניצוץ גבוה ורוחני מאוד.

בתובנה האישית והפרטית שלי בלבד, הרעיון הפמיניסטי התעורר לפני כמאה שנה אך הולך צעד בצעד עם תהליכים גאולתיים מובהקים. ההתעוררות הנשית (לאו דווקא תחת שיח פמיניסטי), שזה המקום לציין גם שיש בה כמה דברים מבורכים ומועילים לכולם, מקורה בתהליך העולמי של גילוי משיח. ברור כי האמירה "בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ובזכותן יגאלו" תולה את מלוא האחריות לקידום העולם למצב האוטופי שלו, של גאולה אמיתית וסופית על כתפי הנשים דווקא. האם מדובר בכורח? בשעבוד האישה לעולם פטריארכאלי (גברי)? בשימור מבנה הכוחות הקיים? לא ולא. הרבי קורא לנשים לפרוץ קדימה. למצות את כל הכוחות שבהן. לקחת לידן תפקידי מפתח. לנצל עד הסוף כישרונות ולממש אותם בכלים קיימים וחדשים וכל ז – לא בשביל להגיד, 'תראו אותי, אני יכולה כל מה שגבר יכול ויותר', אלא בשביל לומר: 'אני יכולה הכול, עבור הגאולה'. תפקידים כמו רבנית, שליחה, משפיעה, מתוועדת – מתקיימים גם בעולם הגברי אך עם טאצ' נשי והשפעה רבה יותר. לא בשביל להתחרות וללכת מכות, אלא בכדי להשלים ולהתעצם יחד כי זה הרעיון הגאולתי עליו מדבר הרבי, בהתבסס על מקורות מקראיים, מדרשיים, קבליים וחסידיים: הכוח הנשי והכוח הגברי אינם מתנגשים ומתגוששים זה בזה, נוגסים ומקזזים זה את זה, והולכים זבי דם כל אחד לפינתו, עם שלל חלקי בלבד עד הסיבוב הבא, אלא מתקיימים זה לצד זה, גורעים ומשלימים זה את זה בנקודות הנכונות, יוצרים שלם גדול יותר שיכול ללכת קדימה ולא רק לדרוך במקום, או לסגת אחורה. כאן אין מפסידים, זהוWIN WIN SITUATION   למי שיודע לקרוא ולפענח נכון את הדרישה של הרבי מאיתנו הנשים, ומהם – הגברים.

גם שלב ביקורת עצמית היה בעבודה: איך אני בפוזיציה האישית הברורה שלי משקפת רעיון בצורה "ניטראלית" ומודעת ולא הופכת אותו למניפסט פוליטי אישי (לא שאכפת לי, אבל בכל זאת "אקדמיה"..) וגם כאן הרבי סייע לי להעמיד באור נכון את הדברים מבלי להתנצל ומבלי להתפתל. לא לוותר על מאומה ולקחת את כל הקופה. יחד עם כל תפקידיה הציבוריים נדרשת מהאישה היהודית עמידה קפדנית בכללי הצניעות ההלכתיים ללא פשרות. דאגה למסגרת המשפחתית והזוגית כשהבעל הוא שותף מלא. שניכם יחד בעסק הזה, תוך הקפדה על דיני כשרות, טהרת המשפחה, שבת ועוד ועוד. אכן, תפקידים רבים מטולים על כתפינו הנשיות. אבל בשביל זה קיבלנו כוחות לא?

אני מתכוננת לרפרנס בכיתה, במסגרתו אצטרך להציג את נושא העבודה שלי לכלל הנוכחות ולקבל משוב ודברי ביקורת מהמרצה ומהסטודנטיות גם יחד. כולי משקשקת מבפנים ומבחוץ. פתאום  טלפון של אחד החסידים בקהילה, במקצועו נוירולוג בכיר ששאלתי אותו משהו וחזר אלי עם תשובה, תופס אותי כמה דקות לפני. הוא מתפלא לקולי הנרעד ואני מסבירה לו את הסיטואציה. "תעשה לי מי שברך"!! אני מפצירה בו והוא משגר ברכה חמה וחסידית היישר למוח המאובן שלי וקובע שאני אהיה השליחה של הרבי בקורס הזה ולכן ההצלחה מובטחת. אמן!!!! אני עונה בקול וסוגרת את השיחה.

מעודדת יותר אני נכנסת לכיתה, שתי בנות מציגות לפני. קטילות מכל עבר. שאלות ציניקניות במסווה ידעני. שוב אני חוששת לעורי אך גם לזה נגמר הזמן, כי הגיע תורי. מייצבת את הקול, מעלה מצגת ומתחילה לדבר. עוד שקופית ועוד שקופית. הבנות מרותקות. מידי פעם שאלה עניינית נשאלת, הנהונים מסוימים והרמת גבות של התפעלות נקלטת אצלי בזווית העין. הזמן טס, והמרצה קוטעת אותי לקראת הסוף. מעניין מאוד. תודה. היא מסכמת. "רגע" מרימה ידה אחת מבנות הקורס, שנוהגת להפגין מידי שישי בבילעין וחברה פעילה בארגון "אחותי". "יש כמה דברים שעוד לא שמענו. נוכל להמשיך עם המצגת הזו גם בשיעור הבא?"

חשבתי שהאוזניים שלי לא שומעות טוב אך הכיתה כבר התרוקנה ואני עם דפיקות לב והקלה ענקית.. אין מה לדבר. נשים יודעות מה טוב להן וגם כשמבלבלים אותן עם כל מיני אופנות, וטרנדים יש רבי שיודע לשלוח את המסר הנכון במקום הנכון. בסוף גם קיבלתי 98. מה אפשר לבקש יותר מזה?!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד

(באדיבות אתר מדרשת פנימיות)

הקעמפ עבר נגמר, אך הקשר נמשך… כי 'אורו של משיח' הוא קעמפ כל השנה! אל מאות החיילות שהשתתפו בקעמפ השנה, נשלח עלון: "חדור בנקודה" – המלא בתוכן חסידי מענייני דיומא וחוויות מהווי הקעמפ.. והכל כדי לשמור על החיות והחסידישקייט אותם קיבלו החיילות בקעמפ, שימשיכו איתם לאורך השנה.

לרגל שבת י' שבט, קיימו תלמידות "בנות חמ"ש" שבתון בניו ג'רסי, במהלכה התוועדו עם השלוחים והתעוררו לחיזוק ההתקשרות לרבי מלך המשיח. במוצאי שבת קודש, בדרכם חזרה לקראון הייטס, התגלתה תקלה באוטובוס שלהן, והוא נאלץ לעצור לצד הדרך, באמצע שום מקום. התלמידות הבינו שזהו בהשגחה פרטית, ולמדו את המאמר של "באתי לגני", עד שהשוטרים הצליחו להעביר אותן לתחנת המשטרה המקומית, שם המתינו במשך מספר שעות נוספות לאוטובוס חילופי.

רק בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר הן יצאו לדרכן, והגיעו לשכונת קראון הייטס עם אור ראשון של בוקר.

בשבוע שעבר, העבירה המרצה החב"דית הפופולארית, הגב' נטלי ריס, מספר הרצאות לקבוצות תיירות בצפת בנושא טהרת המשפחה. את ההרצאות המשולבות בסדנא חוויתית, העבירה הגב' ריס במקווה הטהרה המהודר בעיר העתיקה של צפת בהצלחה רבה. התיירות היהודיות מברזיל ומארגנטינה ששמעו את הרצאותיה של הגב' ריס באנגלית ובספרדית, נשארו שעה ארוכה לאחר ההרצאה לסדר שאלות ותשובות, בהן למדו היבטים חסידיים של זוגיות וטהרת המשפחה.

בסוף השבוע מסרה הגב' ריס הרצאה מרתקת, הפעם בעברית, בנושא 'אכילה מודעת-גמילה מאכילה רגשית' לקבוצת נשים אקדמאיות מאוניברסיטת בר-אילן, שהתארחו בשבת במלון 'רימונים' בצפת, יחד עם אורחות נוספות של המלון. ההרצאה המרתקת עסקה בין היתר בחשיבות האכילה של מזון כשר, ונושאים נוספים הקשורים בהיבטים הרוחניים של האכילה. הגב' ריס מפורסמת במוסדות חב"ד כמרצה מבוקשת בתוככי אנ"ש, בנושאים שונים הקשורים בעולמן של נשים, אך בשנה האחרונה, גברו הביקושים להרצאותיה המרתקות בקרב אירגונים רבים, העוסקים בהפצת המעיינות, והפצת היהדות, בארץ ובחו"ל.