הרבנית אפרת אדרעי, רעייתו של הרב הראשי של יפן הרב בנימין אדרעי, מספרת על ההכנות הקדחתניות לקראת הסדר שיערך בטוקיו בירת יפן.

"אנחנו עורכים השנה את הסדר במלון שינגואווה בטוקיו, ומעל 250 איש כבר נרשמו", סיפרה אדרעי בראיון לערוץ 7, "את המצרכים אנחנו מקבלים כבר מחודש שבט, בשבוע שעבר הלכנו למכס כדי להוציא את אחד ממשלוחי היין, במכס לא הבינו למה צריך מאה ארגזי יין, אבל  בסוף הם שחררו את המשלוח".

משפחת אדרעי מארחת יהודים רבים, בהם גם ישראלים שעובדים או לומדים ביפן, ואף זוגות מנישואי תערובת, "יש כאן הרבה ישראלים שאנחנו מאוד עוזרים להם".

"לא מזמן היה כאן סטודנט ישראלי, שעשה טרק להר פוג'י, הוא נפל והיה בסכנה גדולה. הרמנו המון טלפונים כדי להביא לשם כוחות חילוץ. לפני שבוע חיתנו ישראלי וישראלית שבאו ללמוד כאן על מלגה יוקרתית, הם רצו מאוד להתחתן, עזרנו להם, זו הייתה חתונה מרגשת מאוד. להתחתן פה זו משימה לא פשוטה, אין כאן מקוואות אבל יש כאן הרבה ים ומעיינות חמים, צריך רק לבדוק שהם באמת כשרים".

למרות המגורים ביפן הרחוקה, משפחת אדרעי מקפידה לתת לשבעת הילדים חינוך יהודי ברוח ישראל סבא, "יש כמה מלמדים בישראל שקמים בארבע בבוקר כדי ללמד את הילדים שלי דרך הטלפון. הבן הגדול בן 13 והקטן בן שנה וחצי, קראנו לקטן ניסים, על שם כל הניסים שהיו כאן אחרי הצונאמי. למרות הקשיים אנחנו רואים את זה כשליחות, כל אדם יש לו תפקיד בעולם ואנחנו מקבלים יותר ממה שאנחנו עושים".

הם הגיעו לליל הסדר הראשון שלנו בצ'כונה. זוג בשנות ה-60 המוקדמות. עם הופעה חיצונית מטופחת מאוד, אנשים ברמה אינטלקטואלית גבוהה שהוסיפו הרבה ידע ועניין לשולחן הסדר. סיפרו שהם "תושבים חוזרים" מארצות הברית ועכשיו מנסים להתאקלם פה. די בקושי עדיין…

לקראת הסוף יצא המרצע… כשכולם שרו ב"והיא שעמדה" הם השתתקו, ורק הסתכלו אחד על השני בעצב. האישה יצאה במהירות וחזרה עם עיניים אדומות…

אחרי שהלכו כולם ואנו נשארנו עם שקי אשפה בכמות של מזבלה עירונית, מגדל כלים, ורצפה שחורה משחור… הגבר נפתח וסיפר: "אנחנו שנינו מרקע חרדי, פנאטי אפילו. בוודאי התפלאתם מהיכן הידע הנרחב"…

האישה נאנחה והשלימה את דבריו: "יש פסוק שאומר "כל משבריך וגליך עלי עברו", אני חושבת שהוא נכתב עלינו… במשך שנים ארוכות ומייסרות ניסינו להביא לעולם ילדים ללא הצלחה. התנחמנו לבסוף אחד בשני וניסינו להתפתח במישורים אחרים של החיים…"

"בשלב כלשהו טסנו לארה"ב" – המשיך הבעל בקול שקט. השעה התקרבה כבר לבוקר. שעון השבת כיבה מזמן את האורות ואנחנו הקשבנו מרותקים. "פתחנו שם רשת אופנה מצליחה מאוד עד ש…" גם הוא בכה… "הכל קרס תוך שבוע, בנפילה ההיסטורית של הבנק האמריקני "למן ברדרס". הרשת פשטה רגל ומאיתנו נלקח הכל – הבית, הרכבים, חשבונות הבנק עוקלו ואיתם החסכונות, ורק בעזרת חברי אמת שרכשנו שם במהלך השנים, הצלחנו לחזור לארץ ולרכוש דירה קטנה". "דירה" גיחכו שניהם במרירות, "לעומת הקומפלקס שהיה לנו שם זו אולי בקתה".

"זה היה רק הפתיח" – בכתה אתי, האישה. "לפני שבועיים גילו לחיים את 'המחלה' והשבוע התחלנו להלחם על חייו. איך אפשר להלחם כשלא נשאר כוח?"

"אבל יודעים למה התרגשנו כל-כך ב"והיא שעמדה"? – כי עם כל מה שעברנו, תמיד הרגשנו שרק האמונה בה' נותנת לנו כוח מול כל הקשיים. אורח החיים שלנו אינו דתי אבל האמונה נמצאת… רק האמונה בה' עומדת לנו ומחזיקה אותנו. שלא ניפול…"

וכדי לא להשאיר דברים פתוחים נבהיר כי הפרטים כמובן טושטשו. כמו כן, בני הזוג באו לכתוב לרבי מלך המשיח כמה פעמים ובשלב מסוים הקשר איתם אבד. נקווה לטוב ושה-"והיא שעמדה" ממשיכה לתת להם אמונה וכוח לעמוד איתן ולהמשיך, וגם לכולנו.

והפעם – מתכוני עוף פסחיים ומגוונים (הכל יחסי) לארוחות החג הרבות.

חזה עוף וירקות מוקפצים

החומרים: 1 בצל גדול •  1 גזר גדול • 1/2 פלפל אדום קשה • 1/2 פלפל צהוב קשה • 1/2 פלפל כתום קשה • 5 חזה עוף לשניצל.

אופן ההכנה:

לקצוץ את הבצל ולטגן. להוסיף את העוף ולטגן עד להשחמה.

לקלף את הפלפלים ולחתוך לרצועות דקות (פלפלים לגווניהם אני מקלפת בפסח כשהם קשים לאחר קירור, בקולפן, ואחר-כך עושה 'פינישים' בסכין חדה).

לפרוס את הגזר לפרוסות דקות. לטגן מספר דקות תוך ערבוב, להוסיף מעט מים ומלח גס, לבשל על אש נמוכה כחצי שעה.

חזה עוף בתפוזים ויין

החומרים: 5 חזה עוף, פרוסים לרצועות • 1 בצל גדול • 1/2 כוס יין אדום יבש • תפוז גדול • תפוח אדום מתוק • חופן אגוזים קלויים במחבת יבש.

אופן ההכנה:

להשהות את העוף (חתוך לרצועות) ביין – לשעה לפחות.

לקצוץ את הבצל ולטגן. לפרוס את התפוז לטבעות ואת התפוח לפלחים דקים להוסיף את התפוז והתפוח לבצל ולערבב מספר דקות.

לסנן את העוף מהיין, לטגן בנפרד את העוף עד להזהבה ולהוסיף אותו לסיר הפירות. לבשל על אש נמוכה כ-15 דקות. ניתן להוסיף מעט מים במקרה הצורך. בהגשה לפזר אגוזים.

טיפ: אחרי פסח, נסו להוסיף למנה כף רוטב סויה, פלפל שחור, 1/2 כפית דבש וכפית פפריקה מתוקה. לא תכירו אותה…

עוף חמוץ מתוק בתנור

החומרים: 4 כרעי עוף • 2 בצל • כוס מיץ תפוזים טרי • 2 כפות יין • 2 תפוחים ירוקים, חמוצים • 2 בטטה • 2 תפוחי אדמה.

אופן ההכנה:

לטגן את הבצל ולערבב עם מיץ התפוזים והיין. לשפוך על העוף ולהשרות בקערה ללילה.

לסדר בתבנית, להוסיף את התפוח ואת הירקות פרוסים לפרוסות ולצקת את שארית הרוטב.

לפזר מעט מלח גס. לאפות בתנור שחומם מראש לחום בינוני, שעה מכוסה, ולאחר מכן גלוי עד להשחמה.

חזה עוף עם תפוחי אדמה ובטטה

החומרים: 5 חזה עוף • 2 תפוחי אדמה • 2 בטטה • בצל גדול.

אופן ההכנה:

לקצוץ ולטגן את הבצל, להוסיף את חזה העוף ולטגן עד שמשחים. להוסיף את תפוחי האדמה והבטטות חתוכים לקוביות. להוסיף מלח גס ומים בכמות שלא מכסה לחלוטין את התבשיל. להרתיח, לבשל על אש נמוכה עד שהירקות מתרככים והרוטב מסמיך.

חזה עוף בבצל וקולרבי

הקולרבי הוא מפלט מצוין מהתפוחי אדמה והגזר הנצחיים, לאחר הבישול הוא מקבל טעם זהה כמעט לכרובית. מומלץ!

החומרים: 2 בצלים גדולים • 2 קולרבי גדול • 5 חזה עוף פרוסים לשניצל.

אופן ההכנה:

לפרוס את חזה העוף לרצועות, לטגן עד להשחמה. בנפרד לטגן את הבצל, להוסיף אליו את הקולרבי – פרוס ל"גפרורים". לפזר מעט מלח גס ולאדות – בכלי סגור על אש נמוכה – עד שהירקות מתרככים. לאחד את התבשילים ולערבב מספר דקות על האש.

הרבי שלי

וזה נכון. כי כל אחת מאיתנו מרגישה שהרבי הוא רק, רק, רק שלה.

 *

איילה בן חורין: "אנחנו שליחים של הרבי בקרית אתא. בעלי עושה את הפעילות בבתי הספר הממלכתיים בקריית אתא ומחוצה לה: מסיבות חומש, פעילות שמלווה את כל השנה – סדנאות שופר, ניידת חגים (בחודשי אלול תשרי), מאפיית מצות, הדלקת נרות בכל העיר ובבתי אבות, ל"ג בעומר…

זו תחושה שהרבי נמצא ונכנס לכל מקום.

אנחנו עושים את זה בהמון אהבה עם המון שמחה, הילדים שותפים, וזו זכות גדולה: להרגיש את הרבי "שלנו" אצלנו בבית. כל הזמן".

 *

רחלי בלוי חנוכה: "ביקשו ממני להגיע להתוועדות בנתניה, ולדבר על הנושא של "התקשרות לרבי". הסכמתי, כי קשה היה לסרב לזו שמעבר לקו.

תכננתי להתכונן כהוגן. אבל בפועל – לא הספקתי יותר מידי. ההתוועדות תוכננה לי"ט כסליו בצהריים, והיום (כמו גם הימים שלפניו) היו עמוסים לי מתחילה ועד סוף.

יצאתי מהבית בשבע וחצי בבוקר, והכנסתי לתוך התיק את הספר "קובץ התקשרות". בזמן בו המתנתי לאוטובוס ומוניות קראתי מבפנים כמה שהספקתי. ליתר ביטחון החלטתי להעמיד את החת"ת לידי. שאם אשכח – אוכל להיעזר בו…

ידעתי שאני מסוגלת למלא עשר דקות, וגם זה רק ברמת ה"אולי": הרחבה פשוטה של יום יום כ"ד סיוון + סיפור לא מוכר על י"ט כסליו. העניין הוא שהמארגנות ממתינות למשהו "קצת" יותר רציני וארוך…

לפני שנכנסתי להתוועדות, עמדתי מול תמונה של הרבי, ואמרתי לו: 'תכניס לי את המילים לפה. אני לא יודעת מה לומר, ועשיתי את מקסימום ההשתדלות האפשרית מבחינתי. אני מתכוננת להיות צינור נטו'.

נכנסתי להתוועדות, ומולי תלויה תמונה גדולה של הרבי עטור טלית ותפילין.

הישרתי אליו מבט, ביקשתי בלב שוב, ו…התחלתי לדבר.

נכנסתי ב15:18. יצאתי ב16:30. יכולתי עוד להמשיך לדבר…"

 *

בתיה למברוזו: "ב'תשרי' האחרון, לפני שחזרנו לארץ ישראל, שקלנו אחותי ואני את המזוודות. המשקל הראה חריגה רצינית מעל המותר. לא נשארנו עם כסף, ואחותי הציעה שנלווה ממישהי כסף, כדי שנוכל לשלם בשדה התעופה.

אמרתי לה, שהיא יכולה ללוות אם היא רוצה. אני לא לווה שום דבר – אני חוזרת מהרבי, ואני בטוחה שעם הדברים שאני חוזרת ממנו לא תהיה שום בעיה.

הגענו לשדה בלי סנט מיותר.

כשהגיע תורנו ביקשה הפקידה להניח את המזוודה על המסוע. כיוון שידעתי שיש חריגה, ניסיתי להטות את המזוודה כדי להפחית את משקלה. אך ראיתי שכל תזוזה רק מעלה את המשקל. החלטתי להניח את המזוודה כפי שהיא, בלי להתרגש או להתפעל. הרבי הרי איתי, נכון?

הנחתי את המזוודה תוך שאני ממלמלת 'יחי'. הפקידה הצמידה "טיקט" למזוודה בלי להעיף מבט על המשקל, ואמרה שאני יכולה להמשיך הלאה.

מימיני ומשמאלי אמרו פקידות לבנות להוריד את המזוודות בשל ארבעה קילו עודפים, ואחותי ואני עם יותר מעשרה קילו עודפים עברנו יחד עם הרבי ללא כל בעיה".

 *

חיה מושקא גמסון: "יום חמישי אחד, אחרי שבוע די עמוס ומאוד מעייף, הרגשתי בכל זאת שלא עשיתי מספיק.

שכבתי במיטה, וחשבתי בתוכי לרבי. כלומר, דיברתי אליו במחשבה מתוך מקום פנימי.

אמרתי לו שממש קשה לי, ושלפחות ייתן לי סימן. שאדע שאני עושה לו נחת בכלל… אחר כך שכחתי מזה.

למחרת – יום שישי בלילה – חלמתי שאמא שלי נכנסת לחדר, ומספרת לי שיש לי דולר מהרבי.

זו הייתה הפעם הראשונה ו(בינתיים) האחרונה שחלמתי משהו בסגנון הזה.

היה מרגש לראות איך הרבי מקשיב (גם כשמדברים אליו בשקט…)".

 *

אביטל בורשטיין: "זאת הייתה תקופה מאוד קשה.  אמא שלי נפטרה כמה חודשים קודם, והקושי היה מטורף. בד בבד, יזמתי יחד עם "כולל חב"ד", ארגון קטן ומשפחתי לבנות תיכון וסמינר שנמצאות יחסית באותו מקום כמו שלי.

לפני הפעילות הראשונה. המתח היה רב (שהרי הנושא רגיש ביותר), ובשלב כלשהו,  כשממילא היה מאוד קשה, וגם חברה שסמכתי עליה שתעזור בארגון הפעילות שיתפה אותי בהסתייגות שלה מכל העניין, הרגשתי שהקושי עובר כל גבול, והסתפקתי אם מה שאני עושה נכון בכלל…

באותו יום הגיע לידי קטע וידאו שהרבי עומד, מדבר ובוכה.

הקול של הרבי, הדמעות שלו, יחד עם המילים, היכו בי עמוק בפנים: "ברצוננו שתהיה לנו 'אמונה פשוטה' ש'אודך ה' כי אנפת בי'!!"  בדמעות רותחות, בבכי, בזעקה, בתחינה…

הרגשתי שהרבי בכה אז, כשאמר את השיחה הזאת, בשביל הרגע הזה.

בשביל הרגע שאני אעמוד בניסיון נורא כזה, בקושי עצום, לפני מהפך, אבל על סף ייאוש.

הרגשתי איך הרבי מבין אותי! ובכל זאת, בוכה ומתחנן "תמשיכי!!!"

היו שם עוד חברות שצפו איתי בווידיאו, אבל הרגשתי, שכאן הרבי מדבר אליי ובשבילי. הרגשתי שנמצאים פה רק אני והוא. הרבי שלי.

והמשכתי. כשהמילים של הרבי מהדהדות תמיד.

"ברצוננו שתהיה לנו אמונה פשוטה, ש'אודך ה' כי אנפת בי'!!!"

 *

אוריה מעברי: "חזרנו בתשובה לפני כאחת עשרה שנים. גרנו בישוב בשכירות, והמצב הכלכלי היה ממש קשה. אבא שלי פוטר מהעבודה, ועבודתה של אמא שלי לא הספיקה לכיסוי כל ההוצאות.

היות ולא שילמנו לבעל הבית את השכירות, הוא דרש שנפנה את המקום בשביל בנו וכדי שזה יקרה במהירות הוא ניתק לנו את החשמל והמים.

ב"ה, הסתדרנו תודות לרבנית הישוב. היא הייתה מביאה לנו דליי מים ובקבוקי מים קפואים, כדי שנוכל לשמור בצידנית דברי חלב.

במשך שנה חיפשו ההורים שלי דירה אחרת להשכרה. אך בכל פעם שהגיעו לכדי חתימת חוזה – איכשהו העסקה הייתה מתבטלת…

יום אחד נתקלה אמא שלי ב"ידיעון הכפר" במודעה בנוגע לברכה מהרבי. היא התקשרה למספר שהיה כתוב במודעה, וענה לה גבר שביקש שתתקשר יותר מאוחר או שתשלח בקשה דרך הדואר, משום שהאישה שמטפלת בעניינים האלו לא הייתה באותו זמן. בסופו של דבר החליטה אמא שלי להשאיר טלפון וכתובת, וביקשה שיחזרו אליה.

כשחזרו, הייתה בחורה נחמדה מעבר לקו. היא שאלה את אמא שלי מה היא צריכה.

אמא ענתה – "ברכה מהרבי".

ישבה הבחורה וכתבה מכתב לרבי, ולאחר שהכניסה את המכתב באחד מכרכי אגרות הקודש, עיינה בספר ואמרה לאמי בשמחה: "יש לך ברכה לדירה. הרבי מברך על הנחת אבן הפינה".

אמא שלי לא ממש הבינה איך אפשר לעשות הנחת אבן פינה, כשעוד רגע אנחנו ישנים ברחוב…

כל הסיפור הזה היה ביום חמישי. במוצאי שבת של אותו השבוע התקשר נציג של איזושהי עמותה, והציע לאמא שלי דירה של חבר שלו.

לא הכרנו את הישוב ההוא וגם לא ראינו את הדירה. אבל הכל קרה מאוד מהר. אבא שלי נסע לישוב החדש, רשם עצמו במועצה כתושב, וברגע שחזר התחילו להעמיס על רכב גדול את הבית הישן. כמה "נאגלות" כאלו והיינו בדירה החדשה.

לקח קצת זמן עד שעברנו ממש, כי זו הייתה דירה שהייתה סגורה הרבה שנים, והיה צריך לחבר אותה לחשמל, למים ולסדר אותה עוד מעט. בזמן הזה – כשלושה שבועות – שהינו אצל סבא וסבתא שלי.

עד היום יש לנו ברכה גדולה בדירה (למרות שהיא שכורה) בזכות הברכה של הרבי".

 *

אור רחל אינספקטור: "הסתובבתי המון בעולם. תמיד עם תמונה של הרבי בארנק.

פעם עצר אותי שוטר על עברת תנועה – לא עצרתי עצירה מוחלטת בתמרור 'עצור'. התאריך היה בעשרה בטבת.

כשהגשתי רישיונות לשוטר שהיה דתי – הוא הבחין בתמונתו של הרבי שנבטה אליו מבפנים.

"את חסידה שלו?" שאל.

"משתדלת…" השבתי.

"טוב" הוא החזיר לי את הרישיונות, "אני מכיר אותו קצת, ויודע שהוא לא רוצה שנקלקל שמחת חג עם דוחות וקנסות. אמנם היום עוד לא הפך לחג – אלא צום, אבל אני לא אקלקל לך אותו. סעי לשלום"."

 *

דורין דדון: "בשנה שעברה הגעתי אל הרבי לחודש החגים בלי להבין מה זה אומר, מה עושים או איפה ישנים. החלטתי "לזרום" כי מאוד רציתי להגיע לרבי.

בטיסה עצמה הייתי עם כמה חברות, וכשהגענו – סידרו לנו מקום. הדירה הייתה סבירה, אבל עבורי, שלא הורגלתי בשהייה מחוץ לבית חמים ונעים – זה היה קשה מאוד.

למחרת הגעתי ל-770, וגיליתי שאני לא מבינה כלום.

כל המטרה לכבודה הגעתי לרבי הייתה כדי להתחזק, להבין מה זה רבי ומה פירוש "חב"ד", וממש תיסכל אותי שאין לי מישהי מספיק קרובה שתוכל לכוון ולעזור…

ביום שישי לפני ראש השנה, מהתסכול ומההרגשה שאני לא עושה כלום, התחלתי פשוט לבכות ולכתוב לרבי שהתאמצתי, הגעתי, ובפועל התנאים פה לא מאפשרים לי להתקדם לשום מקום.

ביקשתי ממנו שני דברים: שיהיה לי מקום נעים להתארח בו ושתהיה מישהי שאוכל ללמוד איתה בכל החודש.

סיימתי לכתוב, ויצאתי לכיוון 770. הרגליים סחבו אותי לשם. פשוטו כמשמעו. אני עצמי הרגשתי שאין לי מה לעשות שם בכלל.

כשהגעתי פגשתי מישהי שאני לא מכירה בכלל, והיא שואלת אם יש לי היכן להתארח – כי יש לה מקום לישון, אבל המארחים נוסעים לחג והיא לא רוצה להישאר לבד.

מיד אמרתי לה שאני מחפשת מקום עם אווירה בייתית וחמימה, ואשמח מאוד להצטרף אליה. היא הסכימה, כמובן.

ביום השני של ראש השנה הגעתי ל-770, התיישבתי איפשהו, ומישהי שישבה שם אמרה לי שבעיקרון במקום "שלי" זו שיושבת לא מגיעה בכלל לתפילות, מה שאומר שכל התפילה ישבתי לי בנחת. אותה אחת עזרה לי לעקוב אחרי התפילה של החזן, ואפילו התפללה בקול כדי שאקשיב ואדע איפה החזן בדיוק נמצא.

כך התקיימה גם הבקשה השנייה שלי – בקשת החברותא: אותה בחורה הפכה להיות החברותא שלי למשך כל החודש.

בעצם, מאותו רגע של כתיבה, ה"תשרי" שלי נהפך למושלם ממש. בזכות הרבי, שדאג לי כל כך".

 *

מושי ליפשיץ: "יום אחד לא היה לי כוח לכלום: לא לעשות, לא לפעול… מין 'נאכס' לא מאוד ברור…

כתבתי על כך לרבי, וקיבלתי מהרבי תשובה מדהימה: הרבי כתב שהוא יודע את חולשת האנשים או נשים בעדת קהל החסידים וצריך לדעת שיש לנו רבי גדול כ"ק מו"ח והוא מתפלל עליהם וחושב עליהם…

בדיוק מה שהייתי צריכה לראות ולשמוע באותם רגעים…"

 *

מרים מוסיא בורשטיין: "כל שנה עבדתי, והתאמצתי הרבה בשביל לנסוע לרבי. אבל בכל שנה מחדש, מסיבות שונות ומשונות, מצאתי את עצמי בארץ ישראל.

השנה כבר התייאשתי מראש. חשבתי שהרבי רוצה אותי כאן וזהו, אז חבל על המאמצים והאנרגיות שאני משקיעה בנושא.

אלא שהרבי שלי רצה אותי אצלו ב"תשרי".

קיבלתי כרטיס בחינם…

כשהגעתי אל הרבי, הגעתי בלי לדעת איפה אני ישנה. אבל ברגע שהגעתי ממש – סודר לי מקום אצל משפחה מקסימה לכל החודש ללא תשלום. בכל פעם בתפילות, בהקפות, בשמחת בית השואבה – בשנייה שהגעתי, היה לי את המקום הכי טוב שיכולתי לחלום עליו.

הרגשתי שהרבי פשוט דואג לי שיהיה לי כל המצטרך ומעבר לזה: הוא הביא אותי אליו, והוא מארח אותי בצורה הכי מוצלחת שיכולה להיות".

מאת: מרגלית בלוך

רחלי

רחלי פתחה את הדלת באנחת רווחה – "סוף-סוף קצת שקט אחרי הבני-ברק הזאת." אמרה בהקלה. שומטת את שקיות הקניות הכבדות על רצפת הכניסה. "כן, קצת שקט." חזר יוסי בעלה כהד, מתלבט אם להזכיר לה כמה הם שבעים כבר מהשקט הזה… לבסוף החליט שיפה השתיקה.

הם "פירגנו" לעצמם עוד כמה דקות שקטות של כוס קפה עם שרידים אחרונים של משלוחי מנות ה'תשע"ג ואח"כ הסתערו במרץ על השלל. זה הפסח השמיני שהם מפיקים יחד כך שהם מתורגלים כבר היטב. רחלי מארגנת את מוצרי המזון בארונות בעוד יוסי מתחיל בהכשרת המטבח.

הם עבדו בזריזות. שקית גדולה אחת צדה פתאום את עינו של יוסי. "סוויטי בייבי"? זה לא בדיוק סגנון השקיות שמסתובבות בבית שלהם. "מה זה"? – שאל מופתע. "קנית מתנה למישהו?"

"מתנה לנו" רחלי עזבה את הר תפוחי האדמה שצנח בקול רעש גדול ואחזה בשקית בחרדת קודש. היא ניסתה לחייך כשהוציאה ממנה שתי חליפות קטנטנות ומתוקות עד כאב. אחת בתכלת ולבן והשנייה בורוד עם תחרה והדפס של עגלת בובה קטנה. יוסי לקח את החליפות הזעירות וניסה לגרש בכוח את התמונה שעלתה במוחו. "רחלי" אמר בהשלמה כאובה. "זה נגמר גם הפעם, אנחנו כבר לא צריכים את החליפות האלו, אולי נעביר אותן לאחת מאחיותייך?".

צלצול הטלפון קטע את השיחה הדרמטית. אמא של רחלי דואגת לבת הזקונים שלה שלא תעבוד קשה מידי. "אולי בכל זאת תבואו אלינו לפסח? אבא יעזור לכם למצוא בחורים לבית חב"ד…" אולם ההצעה הנדיבה נענתה ב"לא אמא, זה בסדר, אני כבר התאוששתי, זאת לא פעם ראשונה… את יודעת". אנחה כאובה סיימה את השיחה משני עבריה. כמה קרוב היה זה הפעם וכמה רחוק זה נראה עכשיו…

יוסי הזריז הספיק בינתיים לקרוא לסדר את תפוחי האדמה הסוררים ולמלא את המקרר בעוד הררי ירקות. את השקית הטעונה דאג להעלים.

"כשעם ישראל יצאו ממצרים" – אמרה פתאום רחלי בלהט ליוסי שלא ממש הבין להרצאה מה זו עושה… "התורה מציינת לשבח את אמונתן של הנשים שלקחו איתן תופי מרים שעוד הכינו במצריים – משום שהאמינו באמונה שלמה שייגאלו וישירו שירה – למרות שבמצבן המחשבה על גאולה שלימה הייתה הזויה לחלוטין… עד היום, במוצאי שבת שירה אני משתדלת לצאת לערב שירה לזכר כך".

"אתה חושב שהשתגעתי, יוסי" –  חייכה בכאב, נזכרת אי שם בילדותה כשצפתה בהפקה חרדית בה כיכבה אישה מעורערת בנפשה שבעקבות מחלה גנטית מסתורית שיכלה את ילדיה בזה אחר זה. אותה אישה נהגה להסתובב ברחבי השכונה עם עגלת תינוק מצוידת ב….בובה קטנה…לקול מצהלות הילדים כמובן.

היא התנערה מן המחשבה האסוציאטיבית באנחה ואמרה: "אני יודעת כמוך שהחלום היה מתוק אבל ברצות השם נגמר ונחתנו חזרה למציאות הכואבת שלנו. "לא תקום פעמיים צרה" ואצלנו כן קמה. אפילו שלוש. אבל אני לא שואלת שאלות. מאמינה בכל הלב שכן נזכה בעזר ה', ולכן קניתי. שנהיה מוכנים. הי, רגע, איפה השקית?"…

דבורי

"איזה כיף" – חשבה דבורי והרשתה לעצמה "להתרווח" לשתי דקות על כסא גן תכול וקטנטן. ב"ה, הספיקה את כל מה שתכננה ללמד היום על חג הפסח המתקרב ('רק אתמול תלינו את הקיר של פורים' הרהרה לרגע בהשתאות) כך שיש רבע שעה פנויה לתרגול בכתיבה.

הגן כבר היה שטוף ונקי משאריות חומרי היצירה ובאוויר עמד ניחוח נעים של חומר שטיפה לימוני ושל אביב שהקדים להגיע. ברקע הפעילה שושנה הסייעת שירי פסח בווליום נמוך והבנות ישבו ליד השולחנות מרוכזות לחלוטין בכתיבת ה-'ס' עד סוף הדף. עדש השוקולד המובטח פעל את פעולתו וכולן עבדו במרץ.

כולן? טוב. לא ממש. חוץ משירה, כמובן. זו ישבה בשקט יחסי ושרבטה צורות חסרות פשר על הדף. מתחילת השנה סירבה בתוקף לכתוב ולו אות אחת. "אני לא יודעת" הייתה מיבבת בכל פעם שהתבקשה לכתוב. האבחון שנשלחה אליו, הראה שהכל תקין ואין שום בעיות מוטוריות או קוגנטיביות שעשויות לגרום לבעיה. אבל – הבעיה בעינה עומדת. איזשהו קושי רגשי ככל הנראה – חוסר בשלות, או הפחד מכישלון.

דבורי והצוות ניסו כל דרך אפשרית לגרום לשירה לכתוב, גם ההורים נרתמו וניסו בבית. אבל שירה בשלה. היא ל-א
י-ו-ד-ע-ת.

משהו באווירה האביבית הזאת נתן לדבורי זווית אחרת על העניין. או אולי היה זה ספור יציאת מצרים שלימדה רק עכשיו? – הנשים, שלקחו תופים לכבוד הגאולה העתידה, היא אפילו חילקה לבנות תופים והן רקדו יחד.

"שירה" – היא קמה באחת. (ואולי לא בכדי קוראים לה שירה?!) "תקשיבי חמודה. אני בטוחה שאת יכולה לכתוב מ ק ס י ם את האות ס'. זו אות ממש קלה. ובגלל שאני בטוחה שתכתבי יפה, אני מכינה כבר עכשיו פתק נחת לאמא שלך וגם הפתעה מקופסת ההפתעות. הכל מחכה לך על השולחן שלי למתי שתסיימי. אני בטוחה, בטוחה שתצליחי".

ריקי

הכל היה מוכן כשהגיעו. החברות של מושקי עשו עבודה טובה. כמו שהבטיחו. על שולחנות הבר בכניסה סודרו מתנות מעוצבות וזרי ענק. והיו גם כמה מגשים עם הפטיפורים הזעירים שדודה רבקי מ"פטיפורבקי" תמיד שולחת.

ריקי העבירה מבט אחרון במראה הגדולה שבכניסה לאולם. האיפור בסדר. המחליק שיתף פעולה לרגל האירוע, אז גם השיער בסדר. רק חיוך חסר, אבל היא בטוחה שתצליח לזייף אחד כשתיכנס.

"ניכנס?" שאלה אמא במבט מבין. ריקי הנהנה. ואמא לחצה בעידוד את ידה. מעבירה לה בלי מילים את התחושה שהיא איתה.

הערב עבר בדיוק כמו שריקי דמיינה אותו בלילות חסרי השינה שקדמו לו – ערבוביה של בנות סמינר קשקשניות, לצד דודות ושכנות כבודות, הקיפו את אחותה מושקי בטבעת מאושרת, ולא שכחו לציין בקול רב טקט כמה הן שמחות ש-ב"ה ב"ה, בחסדי ה', סוף-סוף השתחרר ה'פקק' של משפחת לוי". המאחלות החביבות שכחו רק פרט אחד קטן והוא שהפקק נפתח מהכיוון ההפוך. ושזו שהצינור שלה עדיין סגור ומסוגר סופרת את הדקות לסיום האירוע. או שמא סופרת את אינספור איחולי "בקרוב אצלך" שקיבלה בחיוך מתוח.

זה לא שהיא לא שמחה. באמת. היא מפרגנת למושקי – הצעירה ממנה בחמש וחצי שנים מכל הלב. מגיע לה… וגם לאסתי ונחמה דינה ש"נעקפו" גם הן. אי אפשר לומר, שלא חשבה לפני שהסכימה – קדמו להסכמתה עשרות שיחות עם המשפיעה שציטטה את דעת הרבי מה"מ בנוגע לנישואי הצעירה לפני הבכורה. היא כמובן כתבה גם בעצמה לרבי מה"מ וקיבלה "אור ירוק". וגם מושקי מצידה ניסתה לעשות זאת בצורה הכי מתחשבת שאפשר – היא כתבה לה, לריקי, מכתבה מחילה מרגש (שריקי כנהוג השיבה עליו), צירפה בקבוק בושם יקר שריקי אוהבת. וניסתה לדחות את ה'ווארט' כמה שיותר כי "אולי ריקי תסגור בינתיים".

בשבועות הבאים כמו התעורר הבית המשמים למדי לחיים חדשים ונכנס לקלחת שמחה של הכנות, כשסדר היום כולו סובב – איך לא? סביב מושקי הכלה המאושרת. מושקי מצאה דירה, ומושקי מצאה פיאה, ואחרי התלבטויות והתרוצצויות גם שמלת חלומות הדורה… מושקי עצמה ריחפה מאושר וניסתה כמה שיותר להתחמק מלפגוש בעיניה של ריקי.

ארבעה ימים לפני החתונה הכול היה מוכן. הבית חב"ד החדש של משפחת כהן הבהיק מניקיון.

הארונות נראו צרים מלהכיל את גודל ה'שופינג' שערכה הכלה הנרגשת אבל מושקי הוכיחה גם להם ש"אין דבר העומד בפני הרצון". ואימן המאורגנת ערכה קניה בסדר גודל של קניה חודשית "שיהיה, שיהיה רק לשבוע הראשון".

בערב התקשרה הפאנית לעדכן ש"הפאה נחפפה ופונפנה והכלה מוזמנת למדידה". "תבואי איתי"? – שאלה מושקי הנבוכה לראשונה את ריקי. רק שתיהן היו בבית והיא לא יכלה לצאת ללא ליווי. "בשמחה" – השיבה ריקי והן יצאו.

שרה הפאנית קידמה אותן בחיוך עייף. "אני בקושי עומדת על הרגליים". אמרה תוך כדי פיהוק. ב"ה שיש חתונות ויש עבודה, אבל אני קורסת…

מושקי מדדה בהתרגשות את הפאה המוכנה. "עכשיו מתחילים לעכל  שזה באמת עומד לקרות. אה"? – קרצה אליה שרה כשצרחות של מריבה קולנית מכיוון הבית – המחובר לסלון הפאות הקטן שלה קטעו את השיחה. "תסלחו לי בנות אני רק מרגיעה את הרוחות ומייד חוזרת". ה"מייד" התארך קצת. מושקי הספיקה לבחון מכל הכיוונים את עצמה עם הפאה החדשה ("אני מרגישה כמו ילדה שהתחפשה לאמא") ועוד שתיים שעמדו על המדפים, כשריקי אמרה פתאום בקלילות מעושה: "מתחשק לי למדוד אחת, מה את אומרת"?. "אממ… תמדדי, למה לא"? אמרה מושקי הנדהמת… וריקי בחרה פאה בהירה עדינה וחבשה אותה.

שקט טעון עמד בחדר. "ריקי היא מדהימה עלייך" אמרה מושקי לבסוף. את… אני…." הן התחבקו פתאום. כל המתח של החודש האחרון התמוסס בחיבוק הזה. "אני שמחה איתך מכל הלב, מושקי" – אמרה ריקי בשקט. "מה שקשה לי זה בעיקר יחס הסביבה. אני עצמי בטוחה שיהיה טוב בקרוב".

"נו כלה" – חזרה שרה בסערה לחדר, "מרוב חתונות גם בבית שלי מתחיל להיות 'שמייח', הם רוב היום לבד כשאני כאן והחגיגות בהתאם"….

"עשית עבודה מצוינת" – החמיאה לה מושקי, "כמה אני צריכה לשלם"?

"גם אני רוצה לשלם" – אמרה ריקי בהיסוס, "על זאת, כמה היא עולה"?

"מה?" שרה ומושקי הסתובבו אליה כאילו הטילה פצצה בחדר. "את רוצה לקנות פיאה"? ניסו לעכל.

"כן" אמרה ריקי בקול שהלך והתייצב. "אהבתי מאוד את הפיאה הזאת ובדיוק היום קיבלתי את שתי המשכורות שהתעכבו לי מהרשת. אני מאמינה ובטוחה שאצטרך אותה בקרוב".

אם היו לשרה תהיות אודות שיקול דעתה או שפיותה של ריקי – היא שמרה אותן לעצמה, אחרי הכל – מה רע במכירה ספונטאנית כזאת ועוד ככה קֶש? בלי הנחת מזומן אפילו?

מושקי וריקי נפרדו ממנה בתודה ויצאו לאוויר הערב הקריר. כל אחת עם שקית פיאתה בידה.

האחת – מחכה ויודעת שתחבוש אותה בעוד ארבעה ימים בדיוק. והשנייה – לא יודעת בדיוק מתי. אבל מאמינה, ובטוחה. שבקרוב.

חיה

הטלפון מאמא תפס אותה "על המזוודות". חיה עובדת בכירה בפרויקט ייחודי בחינוך ובעוד יומיים היא עומדת לצאת לשבוע השתלמות בארץ הקודש.

"תבואי חיוש" – זיהתה חיה בקושי את הקול של אמא מבעד לדמעות ולצפצופי המכשירים. "כולם כבר כאן, אבא מורדם ומונשם מהבוקר. תבואי… להגיד שלום… אההההה…."

"מאמי" צרחה חיה בהיסטריה. "מאמי. זה לא יכול להיו"… צליל ניתוק מתכתי קטע את השיחה והיא לא הצליחה להשיג שוב את אימהּ.

כשהגיעה לטיפול נמרץ אחרי חצי שעה של נהיגה מטורפת בפקקים של מנהטן. כבר היו שם כולם. ריבי ושמוליק ושלום ולאה, והאחים הקטנים שבבית, ואפילו חיים הגיע בטיסה פנימית בהולה.

הם ישבו שם בשורה על ספסל הפלסטיק בעיניים אדומות מבכי קולני שלא ניסו אפילו להסתיר. שני אחיה היו עם מזוודות קטנות.

('למה הם מתכוננים?' – חלף הרהור מפוחד במוחה – 'הביאו דברים ל"שבעה"? ה' ישמור…') היא ניסתה לדבר עם אחי'ה שאת חלקם לא ראתה חודשים ארוכים, אבל הם דחקו בה. "תיכנסי, חיה'לה, אי אפשר לדעת מתי זה יקרה".

"זה לא יקרה" – בכתה חיה. זה בשום אופן לא יקרה! טאטי שלי…

מחלת האב נחתה עליהם במפתיע. אביהם, דור שני לשואה עבר ילדות ענייה וקשה עם זוג הורים שהביאו "משם" את סבל העולם כולו. הוא הצליח בבגרותו להקים עצמו מאפס – לבנות בית חסידי (בקרב אחת מחסידויות פולין), בית חם וטוב עם אימם ולגדל בו באהבה וברחבות את תשעת ילדיו תוך ניהול רשת חנויות משגשגת. עם השנים נוספו נכדים רבים ב"ה, וטאטי שלהם ניהל הכל ביד רמה עם בהרבה הומור ושמחה.

עבורם זה היה בלתי נתפס. אביהם החזק חולה?! – אולם המצב התדרדר במהירות. ועכשיו הם כאן כדי לומר, לומר שלום…

אני לא נפרדת! התמרדה פתאום חיה. תמיד היתה ה'קלאפטע' של הבית, זו ש"עושה רק מה שבא לה". אני אכנס לטאטי אבל לא בשביל להיפרד.

היא נכנסה לאיטה לחדר. מפחיד… אביה שכב מחובר לאינספור צינורות ועל רקע הלובן של הסדין נראו פניו צהובות וחולות. האחות  אמרה – ברגישות מופלגת… שככה זה לקראת הסוף. "טאטי" ליטפה חיה את היד הכחושה. "טאטי'לה הבאתי לך את עוגת ה'קינדלי' שאתה אוהב. שמתי המון אגוזים וקינמון בדיוק כמו שאתה מבקש תמיד. כי אני בטוחה שתתעורר ותרצה אותה. וטאטי, אני אמורה לטוס מחרתיים לארץ ישראל. כשמאמי התקשרה חשבתי שאבטל את הנסיעה אבל עכשיו החלטתי שלא! אני אסע, לא כי ההשתלמות חשובה לי יותר, אלא כי אתה תתעורר בטוח וכשאחזור אספר לך איך היה בארץ 'ישרואל'. הרי אתה דחפת אותי לנסיעה אז אני בטוחה שתתעורר ותחכה לי"…

•    •    •

אולי קצת נדוש ולא ממש מקצועי לסיים ב"הפי אנד" – "הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה" אבל היות וסיפורים אלה מבוססים על התרחשויות אמיתיות – אז למען ההגינות לא נמנע מכם גם את סוף הספור – למרות שהוא אכן כך – שמח. מלבד גיבורה אחת שעדיין לא הגיעה אל הגאולה הפרטית שלה, אבל כל עוד שה"תוף" שלה איתה, בטוחים ומקווים גם אנו שישועתה עוד תגיע!

שבוע עמוס פעילויות אורגן ע"י בנות חב"ד לצפת לקראת י"א ניסן.
בימים ראשון-שלישי קוימו מפגשי ערב, עם רבנים שונים,בנושא רבי.
ביום ראשון דבר הרב שלום דובער וולף בנושא הרבי כמלך.
ביום שני הרצה הרב מנחם מענדל הלפרין בנושא הרבי כנביא.
וביום שלישי למד הרב שניאור בורקיס את נושא הרבי כשופט ויועץ.
בכל יום שכבה אחרת היתה אחראית על הכיבוד למפגש, יישר כח!

ביום רביעי הייתה התוועדות מיוחדת ומרתקת, בהשתתפות בנות רבות. פתחה המנחה הגב' מושקא לרנר בסיפורים חסידים ובניגונים. לאחר מכן נערכה הגרלה בין משתתפות השיעורים. ובסיום דבר הרב ישראל שיינבלד, נכדו של האדמו"ר מקרעטשניף, המפיץ את תורת החסידות ובשורת הגאולה במאה שערים בירושלים. בין לבין התכבדו הבנות בכיבוד עשיר שהוכן עבורן. לסיום, רכשו הבנות, בסכום סמלי, עלונים וערכות למבצעים ליציאה מחר לכבוד החג.

סדנא דביתא

לא מאמינה מה קורה פה. כולן הפכו למאמנות. השכנה מקומה ראשונה – מאמנת כפות רגלים. השכנה מקומה ב' – מאמנת להישרדות. השכנה ממול – מאמנת קציצות. והאמת שגם אני הקטנה ממש מרגישה שהגיע הזמן שגם אני אגש לאיזו סדנה מעניינת למודעות עצמית והתפתחות אישית.

אבל איפה אני ואיפה סדנה. קודם כל זה בטח נורא יקר. שנית, מה כבר אפשר לחדש שם? וחוץ מזה אני לא מוצאת זמן לנשום.

מעניין מה סבתא שלי הייתה עושה במצב כזה. אני חושבת שהיום היא הייתה יכולה להיות כוכב עולה. סבתא מה נשמע? – "מה שמדברים" ככה היא הייתה עונה. עתידנות, פשטות וגאונות שרק אישה שסללה כבישים במו ידיה, גרה על רפת ועבדה 12 שעות ביום במטבח יכולה להגות. רק מעצם המחשבה עליה אני כבר מרגישה קצת יותר שמחה ורגועה. "נו סבתא, מה את היית ממליצה לי לעשות?"

אני שומעת אותה! היא מודיעה לי שכל מה שיש בחוץ יש גם בפנים.

קדימה אני הולכת על זה. אני הופכת את הבית שלי לסדנה ברגע זה ממש.

אני אוכיח לכולם שאפשר להפוך כל רגע שגרתי להזדמנות. כל העולם הולך לראות שדווקא ב"עבודות שחורות" מסתתרת הארה גדולה. ואני מתכוונת להפוך את זה למיזם ענק ומשמח.

רגע, למה לא בעצם? הרי אחד מהדברים החביבים ביותר עלינו הנשים זה לעשות שני דברים תוך כדי… ובפרט בימינו, כשהזמן דוחק ואף אחת לא מפסיקה לעבוד, ולא מספיקה את כל מה שהייתה רוצה ללמוד, להיות, להתנסות…
והנה ברקע ממתינה בנאמנות ערימת הכביסה הנצחית שלעולם לא עוזבת אותנו ותמיד תמיד נשארת איתנו, ממש כמו מנגינה. חייבים לגאול את הרגעים האלה! תסכול? לא אצלי! אני עומדת להדגים דרך מעניינת להשתחרר מתחושות התסכול שעלולות להיווצר כתוצאה מהפעילות ה"שוטפת" בבית.

שימו לב. סבתא לימדה אותי שמקישואים אפשר לעשות רסק תפוחים. אז בוודאי שערימת כביסה צבעונית אפשר להפוך למכרה זהב.

אנחנו עומדות לצאת למסע מרתק אל תוך הנפש פנימה. כולן מתבקשות להדק חגורות, לשנות את הזוית של המבט ולקחת את הכול בקלות.

מעלת "דעתן קלה"

נתחיל במשחק "מצא את ההבדלים". אני רוצה לפרוק מעלי מטען כבד ולהתחיל מנקודת המוצא שאין ממנה שום מוצא: התבוננות קצרה על ההבדל המהותי בצורת החשיבה של הגבר לעומת זו של האישה, סבתא צודקת. לא צריך ללכת רחוק מידי. אפשר לקחת דוגמא קטנה ויומיומית שתתן לנו להבין את כל התמונה: הכנת קפה.
במקרה שלו:

* לאחר תהליך מחשבתי קצר מתקבלת החלטה להכין קפה * הוא ניגש למטבח לכיוון הקומקום * הולך לברז למלא מים בקומקום * ניגש להפעיל את הקומקום * ממתין בסבלנות עד שהמים ירתחו * ניגש לארון הכלים ומוציא ספלים * שם את הקפה והסוכר בספלים * מוזג את המים החמים ומחזיר את הקומקום למקומו * ניגש להביא חלב מהמקרר * מוזג את החלב ומערבב בכפית (שוכח את החלב על השיש). זהו הקפה מוכן!

ומה קורה אצלך?

תוך כדי שאת מתכננת הסתערות על הבית בשתי חזיתות בו זמנית, את קוטפת את הקומקום ממקומו וניגשת לכיוון הברז. את הרגע הקדוש של המפגש עם הכיור את מקפידה לנצל להדחת כלים זריזה והשריית הקטניות לחמין של שבת. נזכרת שיש לך משהו קטן להגיד בטלפון ותוך כדי שאת הולכת להפעיל את הקומקום את כבר מחייגת, וכעת מכשיר הטלפון מונח כעולל בין כתפך לרקתך והשיחה קולחת. טיאטאת במרץ את כל הפרורים שנותרו מהארוחה (שיהיו בריאים כולם), סיימת את השיחה, רשמת משהו לתזכורות, סידרת את ארון הכוסות כשהוצאת את הספלים, ציינת לעצמך שחייבים לנקות את הכיריים בדחיפות, מזגת, בחשת, הגשת, והתיישבת לתכנן את המשך המבצע הקרוב. בינה יתרה ניתנה באישה. אם הבנים שמחה, איזה יופי! אבל, זהירות!!! זה לא יהיה חכם מצדך אם תתגאי במה שניתן לך, ולא פחות חשוב אל תתרגזי על כך שאצלו הסיפור 'זז' אחרת, קבלי זאת כעובדה ועשי עם זה את המיטב. לחיים! לחיים! "ברוך אתה ד' אלוקינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו" (ועשני כרצונו).

מודל מכונת הכביסה

אוקיי. ממשיכים לנסוע.

אחרי שמצאנו את ההבדלים נמשיך להתבונן פנימה.

מה בעצם ראינו כאן? קוים ישרים (הוא) ומעגלים מסתובבים (את). נו, עכשיו את מבינה מדוע מכונת הכביסה מסתובבת במעגלים. זאת הרי פרפרזה על הפעילות הנשית האינסופית. עובדה, אם תסתכלי על התוף והבגדים המסתובבים, מיד תראי שם את דמותך משתקפת אליך. "הלו, את שם, תני חיוך!" ו…חכי רגע, אל תלכי לשום מקום. בואי נשאר לרגע בסדנה להארה באמצעות עבודות שחורות ונמשיך להתבונן לעומק בהוויה הנשית המסתובבת הזאת. דמייני את עצמך מסתובבת בבית מחדר לחדר. פה מארגנת ושם מפנה, מחליפה, מיטיבה, מקשטת. חולמת על ספה חדשה, יוצרת סביבה. הסיבובים הללו יוצרים משהו באוויר. אוירה של בית…

עכשיו  ניקח נשימה עמוקה ונעצום עיניים. נתנתק לרגע מהמטלות האינסופיות ונחוש בתוכנו את ההוויה החמימה המהווה אותנו וזורמת מאיתנו אל המרחב שמסביב.

תנועה סיבובית, משהו בראשיתי ממש. מעגלים בצבעים חמימים שמסתובבים ונעים במסלול ספירלי שהולך ומתרחב, מתרחב והולך… את מתמסרת לתחושה, ולפתע חשה סחרור מעצמת הסיבובים, כמו שקורה לפעמים עם עודף הרצונות שלך… עוד קניות ועוד קניות… לפתע את מרגישה שאת ההתרחבות הפנימית האינסופית הזאת עוצרים קירות, סירים וערמות של בגדים שמצפים שתגזרי מה דינם: לארון, לכביסה, לחבל או לגמ"ח…  אמא'לה מה קרה?

"סבתא – מה עכשיו?"

סבתא אומרת שצריך לדעת מתי לעצור.

כביסה כתפקיד נשמתי

זוכרת מה קרה לחוה? היא התעקשה להוסיף נגיעה אישית לציווי המקודש "מעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תומת".

בגרסה של חוה נוספו שתי מילים: "ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו פן תמותון" קצת נגיעה אישית, מה יש? וכיון שכבר נגעה ולא מתה, הבינה דבר מתוך דבר שגם האכילה היא לא כזה סיפור.

אכלה ומיד חשה שהיא חייבת… שמלה חדשה! ואחר כך נפלה עליה משמים עצבות גדולה: "בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך". והיא מצאה את עצמה יושבת מתבוננת בתוף המסתובב של מכונת הכביסה ובשמלות הצבעוניות שהעלו קצף לבן. זהו זה, נגמרו הימים בהם לא היה צורך לבשל ולכבס. עכשיו את תחת כיבוש, בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך, בית, קירות, סירים. נגמר הקטע האורגאני והספונטאני של גן העדן.

כאן ועכשיו… נראה אותך עכשיו, מכניסה את כל הכוחות והעוצמה המקיפה שלך (ששורשן מעולם התוהו – אמא'לה! נשמע מבהיל) לתוך ארבע קירות (עולם התיקון). שולחן, מפה מגוהצת, תבשיל בצלחת. והרבה כלים לשטוף, וכביסה לכבס ולתלות ולשים במקום.

אז אם נראה לך שאת סחוטה מכל זה, אל תתמרמרי. ואל תקטרי. הרי אנחנו בסדנה. תני חיוך והרגעי. את בעיצומו של תהליך העצמה: תיקון נפלא לעצם נשמתך, המתאפשר לך כאן ועכשיו, תוך כדי עשייה בביתך.

ואם את מחייכת, אז את כבר עולה על המסלול הנכון: יציאה מהשעבוד אל הגאולה.

אחחח… איזו סדנה, חבל על הזמן. (האם אני עומדת להיות המאמנת לעבודות שחורות מתוך קבלה עצמית הראשונה בעולם?)

קפה?

לכל האמהות היקרות. קיבלתן משימה לא פשוטה – לגדל ולחנך את ילדכן. כולם יודעים ומרגישים שחינוך זה לא משחק ילדים… וזו בדיוק הסיבה שלשמה יצרנו עבורכן את הסדנא הקרובה.

מה בכלל היעד החינוכי אליו צריך לשאוף?
מהם ארבעת השלבים החינוכיים?
מה התפקיד של האמא בכל הסיפור?
איך מחנכים בלי לכעוס ולהתרגז?

את הסדנא יעביר ליאור דבורצקי – מתמחה באימון אישי, ייעוץ זוגי והנחיית הורים ע"פ החסידות והקבלה.

4 מפגשים יסודיים ופרקטיים להצלחה חינוכית
החל מיום רביעי שאחר פסח, כ"ג ניסן (1.4) בשעה 20:30 בבית משפחת הרבנית תהילה מרזל. כתובת מדוייקת בהמשך.
130 ש"ח לכל המפגשים

ההרשמה מראש

מטרת הגאולה

חודש ניסן מכונה "חודש הגאולה" על שם חג הפסח שהוא עניינו המרכזי של החודש. עצם השם 'ניסן' הוא מלשון נס, על שם הניסים והנפלאות שעשה הקב"ה עם בני ישראל ביציאת מצרים.

תכלית יציאת מצרים היא מתן תורה, ומטרת מתן תורה היא – החיבור בין הקב"ה הבלתי מוגבל עם העולם המוגבל. שהקב"ה הבלתי מוגבל ישכון בתוך העולם המוגבל. זאת על ידי עבודת בני ישראל בתורה ומצוות, שבקיומם מחדירים אלוקות בעולם באופן נצחי, עד לשלמות הגילוי בגאולה השלמה, כשכל העולם וכל האנשים שבו יכירו ויראו אלוקות בגלוי. זו גם הסיבה לכך שגאולת מצרים באה דווקא על ידי ניסים גלויים – כי על ידי נס שלמעלה מדרך הטבע מתגלה כוחו הבלתי מוגבל של הקב"ה. דבר זה נתן את הכח לבני ישראל להגיע לשחרור מהגבלות של העולם (עולם – מלשון העלם, הסתרה על אלוקות) ולהתאחד עם הבורא הבלתי מוגבל.

אם כן, כדי להגיע לגילוי זה, שהוא מעל העולם, יש צורך בכח רוחני בלתי מוגבל גבוה ונעלה יותר, שרק הוא יוכל לשנות את העולם, ולעשותו ל"כלי" לגילוי הקב"ה הבלתי מוגבל. זאת גם מכיוון שהעולם שלנו מושתת על שינויים (זמן!) וכל הזמן חלים בו שינויים, וכפי שנאמר "כל הווה נפסד", הרי כדי להביא אותו למצב קבוע ונצחי שלמעלה משינויים יש צורך בכח בלתי מוגבל נעלה ביותר.

מצד שני, כדי שהגילוי "יופנם" בעולם, הכח הרוחני הזה צריך להיות בערך לעולם, ו"להתלבש" בו. לשם כך הוא צריך להיות מוגבל, תואם את גדרי העולם.

משה – ממוצע המחבר

אחד העניינים העיקריים בגאולת מצרים המודגש בתורה הוא – זה שהגאולה הייתה על ידי משה רבינו, גואלם של ישראל. גם כאשר משה מבקש "שלח נא ביד תשלח" לא קיבל הקב"ה את בקשתו, כיון שהקב"ה רצה שדווקא משה יהיה השליח לגאול את ישראל.

מזה מובן שלמשה (גואל ראשון הוא גואל אחרון) יש שייכות עמוקה לגאולה, ולכן יש בכוחו דווקא לגאול את ישראל, וכל הגאולות כולן, כולל הגאולה העתידה, באות דווקא בכוחו, ודווקא לו יש את הכח להביא גאולה לישראל (גילוי אלוקות למטה באופן האמור), משום שהוא מאחד בעצם מציאותו גבול עם בלי גבול – אדם גשמי בעולם הזה המאוחד לגמרי עם הקב"ה הבלתי מוגבל.

כח זה של משה בא לידי ביטוי במזמור צ' שבתהילים "תפילה למשה איש האלוקים" (=המזמור אותו החל הרבי מה"מ לומר בי"א ניסן תנש"א, שנת אמירת השיחה). מזמור זה הוא הראשון מבין 11 מזמורים שנאמרו על ידי משה רבינו והוא משקף את פעולתו עם בני ישראל, ובעולם בכלל.

ואכן, המזמור מסתיים בתפילת משה על השראת השכינה במשכן (– תפילה שאכן פעלה גילוי אלוקות בעולם) "ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו".

בתחילת הפרק באים לידי ביטוי המעלות המיוחדות של משה שבעזרתם ניתן להכין את העולם לגילוי נצחי של אלוקות: "משה איש האלוקים". כל מילה מבטאת מדרגה אחרת במשה, המסייעת לעבודה זו: "איש" היא מדרגת משה השייכת לעולם. "אלוקים" רומז על מדרגת משה שלמעלה מהעולם, אולם שם "אלוקים" מבטא דרגת אלוקות שהיא ביחס לבריאה, גבול (ולכן 'אל-הים' בגימטרייה 'הטבע'), ועל מנת לפעול גילוי אלוקות בעולם באופן נצחי, יש הרי צורך בדרגת אלוקות גבוהה בהרבה, בלתי מוגבלת!

דרגה זו באה לידי ביטוי בשם "משה" שהוא על שם "כי מן המים משיתיהו". מים מסמלים מקום חיות שהוא בדרגה גבוהה יותר מארץ. הארץ היא מקום שניכר ונראה, לעומת זאת מים הם מקום שמכוסה לגמרי, ורומז לדרגה אלוקית שנקראת "עלמא דאתכסיא" שבו האלקות מכסה לגמרי על העולם, שכן זוהי דרגא בלתי מוגבלת. אם כן, "מן המים משיתיהו" מבטא את גילוי דרגת משה הגבוהה יותר – למעלה בהרבה מדרגת 'אלוקים'. דרגה בלתי מוגבלת.

לכן דווקא משה יכול לחולל שינוי כזה בעולם, כאשר העולם 'כלי' אליו ומקבל את הגילוי, וכשהשינוי בא באופן נצחי – כי במשה יש הן את הקשר לעולם (איש), הן את דרגת האלוקות המשפיעה בעולם (אלוקות), והן את הדרגה הנעלית ביותר – הבלתי מוגבלת (משה).

"תפילה למשה"

בסיום פרק צ' ישנו כפל לשון ("ומעשה ידינו כוננה עלינו" "ומעשה ידינו כוננהו") המבטא מדרגות אלו והשפעתם בעולם: "כוננה עלינו" – הוא כח עליון ומקיף מעל ("עלינו"), כח בלי גבול.

"כוננהו" – הוא המחזק את "מעשה ידינו", זהו כח החודר בפנימיות גם בתוך מעשה ידינו, בתוך העולם המוגבל.

ובכלל כפל מלמד על קיום בר תוקף ונצחי, ומרמז גם על הגאולה – גאולה נצחית.

אצל משה למטה יש את עניין הנצחיות והקביעות (וכפי שכתוב בגמרא שאפילו "מעשי ידי משה נצחיים"), וכל שכן  משה עצמו הוא נצחי "משה לא מת" – ובכל דור ודור ישנו 'אתפשטותא דמשה' (מנהיג הדור שבו מתלבשת נשמת משה).

משמעות נוספת לכפל הלשון היא שבכך מברך משה הן את המשכן – מעשה ידי ישראל להשכנת השכינה – שהיא בלי גבול, והן את מעשה ידינו בחיי היום-יום שלנו – שהם גבול, ומכניס בהם את כח הנצחיות.

צדי (צ') = הצד שלי

בדרך כלל דרך הכתיבה של האות צ' בחז"ל היא 'צד"י' (ללא ק' בסוף), ובכמה מקומות כותבים צדי"ק (מצרפים לצד"י את האות שאחריה – ק', שזה קשור עם הדרגה של הצדיק "צדיק יסוד עולם"). כתוב בספרים שצד"י הוא מלשון צד, ולפי זה מובן ש'צדי' פירושו צד שלי.

ומהו העניין בכך בעבודת ה'?

בעולם ישנם 2 צדדים: צד הקדושה – התורה והמצוות, והצד שלעומת זה. ולכל יהודי ברור שהצד של היהודי הוא צד האלוקות, התורה והמצוות, והוא צריך לגרום שהעולם כולו ישמע ויפעל באופן שהצד שלו יהיה צד התורה והקדושה. אולם אילו אלוקות הייתה לא רק הצד שלו אלא גם כל מציאותו, אז הוא לא היה שייך לעולם ולא יכול היה להכינו (מצד דרגתו כעולם) לקבל את הקדושה בפנימיות.

לכן ברא ה' את היהודי באופן שהוא כאילו 'עומד מן הצד' כי הקדושה אינה כל מציאותו. ה' ברא אותו בעולם כשהוא 'אובייקטיבי' ויש לו בחירה חופשית: גופו הוא חמרי לחלוטין, ונשמתו חלק מה', אם כן – הוא כן שייך לעולם, ויכול להשפיע עליו ברגע שהוא עצמו בוחר שצד הקדושה יהיה הצד שלו – 'צדי'.

את הכח לכך מקבל היהודי מהדרגות המוזכרות בפרק צ' – 'איש' היא הדרגה בה הוא שייך גם לעולם ולכן הוא כאילו עומד מן הצד ויכול להשפיע על העולם גם 'מבפנים'. 'משה' היא הדרגה והכח העליונים מהם הוא שואב את האפשרות להשפיע על העולם השפעה נצחית.

צדי או צדיק?

אולם, עבודה זו לכאורה משפיעה רק על חלק העולם המוגדר כ'חלק הרשות' – החלק ששייך ל'איש האלוקים', אבל כדי שהעולם יהיה דירת קבע לה' – צריך להפוך גם את הצד שמתנגד לאלוקות לדירה, ומניין הכח לכך?

גם את זה מקבלים אנו ממשה – שכן, "כל הגבוה יותר נופל למטה יותר", ומשה שדרגתו גבוהה ביותר, הונח ביאור – העבודה זרה של מצרים, ומשם מוציאה אותו בת פרעה, ואחר כך הוא גדל בארמונו של פרעה. ומאחר ש'הוא היה שם', זה נותן לו את הכח לברר גם את הכוחות שמתנגדים ביותר לקדושה, והוא נותן כח זה גם לנו.

דבר זה בא לידי ביטוי בצורת הכתיבה השניה של האות צ' – צדי"ק, עם ק' בסוף. האות ק' שה'רגל' השמאלית שלה יורדת 'מתחת לשורה', מלמדת אותנו שלאחר העבודה של צד"י – הבחירה בתורה ומצוות בתור הצד שלי, מגיע השלב של צדי"ק – עם ק' המלמד על ותיקון גם של המקום הנמוך ביותר מבחינה רוחנית, והפיכתו לקדושה.

שבת הגדול

בזה מתורצת גם השאלה על הכינוי של שבת זו "שבת הגדול" [בשנת תשנ"א בה נאמרה השיחה, פרשת צו הייתה גם שבת הגדול]. חז"ל מלמדים אותנו כי שבת זו זכתה לשמה משום שבה קרה נס גדול בזמן יציאת מצרים: בכורי מצרים התמרדו, ופתחו במלחמה נגד המצריים כולם משום חששם ממכת בכורות בה הם עתידים למות, וזהו הנס של "למכה מצרים בבכוריהם" – על ידי בכוריהם. אולם, מדוע נקרא דווקא נס זה בשם נס "גדול", ולמה הוא נקבע דווקא על שם השבת – ולא בתאריך בו הוא חל (י' ניסן)?

אלא מאחר שמצרים הייתה ארץ של עבודה זרה, עומק הטומאה (כמו רגלה של האות ק'), הרי כאשר הבכורים של מצרים עצמם, עומק הקליפה, נלחמים נגד מצרים – זקוקים לשם כך לגילוי אלוקות נעלה ביותר. ולכן דווקאזהו נס גדול ודווקא הוא הפותח את כל עניין הגאולה.

ולמה בשבת? כי שבת היא יום הקשור לגאולה, וכפי שאומרים בשבת בברכת המזון "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים" – הרומז לזמן הגאולה, ולכן לנס הגדול יש שייכות מיוחדת ליום השבת ומשום כך מציינים אותו דווקא ביום בו הוא התרחש – שבת.

גם בשנת היה תהיה שנת אראנו נפלאות [=ה'תשנ"א, בה נאמרה השיחה], ראינו נפלאות מעין אלו, כאשר בכורי הגויים (ארה"ב ושותפותיה למלחמה נגד עירק) נלחמו עבור ישראל, ועד שניצחונם פעל שהשונא ישחרר חלק משבויי המלחמה וכו'. וכל זה הוא מהסימנים שמיד באה הגאולה על יד משיח צדקנו, כמו שמרומז על מלחמה זו בילקוט שמעוני "בני אל תתיראו… הגיע זמן גאולתכם" ו"מלך המשיח עומד על גג בית המקדש, והוא משמיע להם לישראל ואומר, ענווים הגיע זמן גאולתכם"!

כאשר פרשת צו חלה בשבת הגדול מודגש מאוד עניין הגאולה והנצחיות מתוך זריזות דווקא, שכן על הפסוק "צו את אהרון" מפרש רש"י "אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות" – "מיד": ללא כל עיכוב או הפרעה, כיוון שהוא (משה רבינו) נתון כל כולו בעניין זה, "ולדורות": שיימשך עניין זה גם בדורות הבאים – באופן נצחי, עד לגאולה האמיתית והשלמה מיד ממש.

"המעשה הוא העיקר" – ההוראות לפועל שמביא הרבי בשיחה

לעשות את העבודה באופן של "נסי נסים" – להתעלות מעלה בלימוד התורה, בקיום המצוות ובעיקר בהכנת העולם לגאולה.

לבחור בבחירה החופשית בצד הקדושה, ולהשפיע בכך על יהודים ועד השפעה על אומות העולם שיקיימו את 7 מצוות בני נח.

לספק כל צרכי החג לזקוקים לכך – הן צרכי הסדר והן בכלל צרכי יום-טוב.

לערוך סדרים ציבוריים – בחו"ל לערוך שני לילות על אף ההוצאות המרובות, ולפחות לחלק את הסכום הקיים בין 2 הלילות. והקב"ה יספק לעוסקים במלאכה את כל המצטרך שלא יצטרכו לחלק ויותר מזה.