הכתבה פורסמה לפני כשנתיים בעיתון ידיעות אחרונות בתל-אביב ומוגשת כפי שפורסמה. לא נגענו

הנפשות הפועלות. אפרת (34), גדלה ברחובות בבית חילוני; אורי (34), גדל בירושלים בבית חילוני מסורתי ולפני כשש שנים חזר בתשובה. הם נפגשו כשאפרת הצטרפה לדירה שלו בתל אביב כשותפה ולא עבר זמן רב עד שהפכו לזוג. שנה לאחר מכן התחתנו. יש להם ילדה אחת, תמר, בת שנתיים.

על חזרה בתשובה. אפרת: "כשהכרתי את אורי הוא כבר ידע שהוא חוזר בתשובה וזה היה קצת מפחיד. רצינו להיפרד, אבל לא היה לי כוח לחפש שוב דירה. אני מאמינה שאם לא היינו שותפים זה היה סוף העניין". אורי: "כשהכרנו, מבחינה חיצונית לא הייתי דתי בכלל. לא הייתי עם כיפה ולא היה לי זקן, אבל כן הייתי כבר 'במדרון החלקלק'". אפרת: "כן, הוא היה חתיך. בהתחלה הוא חשב שהוא יחזיר אותי בתשובה. הוא היה כותב לי הודעות וכותב למשל 'צדיקה שלי'. מה זה 'צדיקה שלי?', לא הבנתי את זה. אחר כך חשבתי שאם אני כל כך אוהבת אותו אז אני אצליח גם לחזור בתשובה. אמרתי לעצמי שאני חייבת למצוא את האל, אבל זה לא קרה". אורי: "אני אוהב את אפרת כמו שהיא. אני לא צריך שהיא תשתנה. בלב שלם הצעתי לה להתחתן".

אפרת: "הדבר הראשון שאתה מתמודד איתו זה המון סטריאוטיפים כלפי המגזר הדתי. 'דוס זה טפיל ומשהו שחור שהולך ומקצין'". אורי: "לי היה הרבה יותר קל כי הגעתי מחברה שלא שומרת תורה ומצוות. לאפרת היה יותר קשה". אפרת: "כל פעם שהוא היה לוקח אותי למפגש עם חברים דוסים הייתי חוזרת בפאניקה. פתאום את נכנסת לאיזה עולם שכולם סביבך דתיים, כולם נוטלים ידיים, אומרים ברכת המזון ו'רבותיי נברך', ואת יושבת שם, לא מבינה מה הולך סביבך ואומרת לעצמך – 'ככה החיים שלי ייראו'". אורי: "מה שעשה שינוי גדול מאוד בחיים היה ייעוץ חיצוני. הלכתי לרב שאמר לי 'לעזוב אותה בשקט', שתרגיש נינוחה איתי, שיהיה לה מרחב. מאז היא פחות נרתעת. אחר כך השתתפנו בסדנה של הארגון 'התקשרות – חוויה יהודית רוחנית', שעוזר לזוגות מעורבים. שם נותנים המון כלים להתמודדות".

משפחה

אורי: "מאוד פחדתי מהאופן שבו המשפחה של אפרת תקבל אותי. אני יודע שלהורים שלי לקח הרבה זמן לקבל את זה שחזרתי בתשובה". אפרת: "אמרתי להם שאני יוצאת עם השותף שלי ויש איזה עניין קטן, שהוא כנראה חוזר בתשובה. אבא שלי סבבה עם הדת, אבל הוא חושב שדברים שאורי לא יודע לא פוגעים בו. נגיד, אם יצא החשמל של הפלטה אז הוא יכול להחזיר ולחשוב שזה בסדר".

משלח יד

אורי עורך דין. אפרת: "דוס שעובד למחייתו". אורי: "כן. אני כותש המון סטיגמות שיש לאנשים על דתיים. אני צנחן, עושה מילואים, משלם המון מיסים, עובד למחייתי קשה מאוד וגם בחור נאה. אלה לא דברים שאנשים חושבים שיש במגזר". אפרת מנהלת פרויקטים במינהל הכלכלי של הסתדרות המורים.

שורשים ומקורות

אורי: "פולני, יקה, חלבי ואורפלי — שזה המקום שאברהם אבינו נולד בו". אפרת: "אני מרוקאית ורומנייה־ספק רוסייה. סבא וסבתא רוסים אבל אבא נולד בתחנת מעבר ברומניה. אין לעדות הרבה משמעות אצלנו, אבל כשאורי חיפש את הזרם הדתי להשתייך אליו, הוא התלבט בין אשכנזים לספרדים ובסוף הוא בכלל בחר חב"ד. אני לפעמים משייכת את עצמי לעדה ההולנדית. ההולנדים, בהלכות של כמה זמן צריך לשמור בין בשר לחלב, שזה בדרך כלל שש שעות, שומרים שעתיים. אם להם מותר אז למה לא".

תל אביבינג

אפרת: "עברתי לפה בגיל 28, רווקה, מחפשת התחלה חדשה. אבל אף פעם לא עברתי לפאזת הבילויים. תל אביב מאוד פונקציונלית מבחינתנו. שנינו עובדים כאן. זו אחלה עיר ויש לה הרבה מה להציע, אבל אני לא מרגישה שאני באמת מנצלת אותה". אורי: "לתל אביב, מבחינת ההשקפה הרוחנית, יש תפקיד מאוד חשוב. זאת עיר הגאולה. היא עיר של פוסט מודרניזם, אין בה גבולות והגדרות. באיזשהו אופן דווקא העובדה שתל אביב לא שומרת שבת ושיש בה מה שנקרא 'פריצות', זה המקום הכי פורה להתגלוּת אמיתית של נקודת היהדות. מצד אחד זה שיא הניגוד ושיא הריחוק ונקודת מתח, אבל זה גם המקום הכי קרוב להתפייסות".

אוכלים

אורי: "אשתי צריכה לפתוח מסעדה". אפרת: "אני מבשלת בעיקר אוכל בריא". אורי: "היא מתמחה בסלק. היא עושה עם הסלק פלאים". אפרת: "אורי כנראה לא הכיר סלק לפני זה, רק בקובה". אורי: "וסלט עם עדשים. דברים שלא ידעתי שקיימים בעולם הקולינרי".

מילה אחרונה יחד: "שלי"

אורי: "האמת שכשזה קשור לבית אז אפרת. עניינים כספיים זה אני". אפרת: "לגמרי. אני בהדחקה ואסקפיזם. אני כל כך חרדה מהנושא הזה, אז אני דואגת לתפעול השוטף של הבית". אורי: "ככה זה צריך להיות, גם על פי תורה, אז הכול בסדר".

אוי המילים, כמה הן מזכירות לנו בדיוק את המצב לאשורו, עד לפרטי הפרטים; כמה הן יכולות להיות כואבות לפעמים; כמה אנחנו צריכות אותן, כדי לתאר לעצמנו מה עובר עלינו…

אני קוראת את המכתב היפה שכתבת, את הניסוחים והסיפורים, ושואלת את עצמי האם את בעצם לא מכירה אותי והתכוונת בכלל אלי?! אולי את לא בעצם חברה טובה, שמכירה אותי ורוצה לספר על מצבי כדי לעודדני?! ואם לא, אז איך הכל כאן כל-כך מדוייק?! איך את יודעת מה עבר עלי בשנים האחרונות?!

ואולי התשובה היא פשוטה הרבה יותר: זהו תרחיש מוכר. מוכר מידי. הוא מתרחש שוב ושוב, אצל רבות וטובות. כנראה שכך הוא טבע העולם – טבע החיים. הקלחת הזו ששוטפת אותנו, שסוחפת אותנו אל מחוזות רחוקים. מותירה מאחור עולם שלם כל כוונות טובות וטהורות…

הרי לכולנו היה ברור כיצד ייראה הבית החסידי העתידי שלנו, עם חיי השליחות התוססים, עם "הקווצ'ים" החסידיים, עם הרוח החסידית-עילאית שתהיה חדורה בכל פינה. אבל מה לעשות… החיים הובילו רבות מאיתנו למחוזות אחרים. הצורך בפרנסה, טרדות היום-יום, הדאגות, העייפות…

לחתן קוראים "נחות דרגא", לשון נחיתה וירידה לחיי עולם המעשה. מסתבר שממש כך הם פני הדברים גם אצלנו.

המצב השתנה – השליחות השתנתה

השאלה היא לא מה הם הנתונים הקיימים ומה הן נסיבות החיים. השאלה היא מה עושים כעת? איך מחלצים את עצמנו מהמצב הקיים ומתרוממים טפח מעל פני הקרקע…

אז את מספרת, חברתי היקרה והלא-מוכרת, שהצלחת להתרומם, לקום על הרגליים ולהבין את הירידה. הצלחת לחזור ללחלוחית החסידית ולטעת בעצמך שוב את אותה תחושה של בת הסמינר החדורה והמשולהבת ברוח שליחות-חסידית-קדושה. ומה הלאה? איך שומרים על הלהבה ששוב לא תכבה?

אחותי היקרה, אין ברירה, החיים דורשים את שלהם. איננו יכולות לדרוש מעצמנו כיום את אותו רף שהצבנו לעצמנו בימי התמימות העליזים של שנה ב' בסמינר… וסליחה על האמירה המקוממת, אבל כיום מסתבר שגם לא ממש כל מה שלמדנו בשיעורי 'הבית היהודי' תואם את מציאות החיים… לפחות לא אצל כולן.

אז מה כן ניתן לעשות? איך אפשר לשמר את האש? יתכן והפיתרון הוא קודם כל בהבנה שהחיים השתנו. שמה שהיה – כבר לא יהיה. ומכאן יש לנסות ליצור חיים חסידיים חדשים, של אישה נשואה ובעלת משפחה.

אין טעם להשוות את מצבנו הרוחני כיום למצבנו כבנות סמינר שחולמות רק על בית אוטופי – ומהשוואה זו הדרך קרובה להתרסק על הפער הכואב הזה. כי אם אני מצפה ממני לנהוג כיום כפי שנהגתי כנערה, הרי שאני דורשת מעצמי לחיות כיום כבחורה חסידית ולא כאישה-נשואה חסידית. אולי כאן מקור התסכול….

כן, אנחנו לא משלימות עם המצב! כן, אנחנו רוצות בתים חסידיים באופן המקסימאלי ביותר! אבל אנחנו מבינות גם שיש את אילוצי החיים. ולכן יש להתאים את ציפיותינו ודרישותינו למציאות החדשה. דרישות להיות היום הבחורה החסידית של פעם, אינן אלא עצות היצר, כדי להחליש אותנו – וכלשון אדמו"ר הזקן בתניא, להביא למצב ש"…יהיה בעיניו כרשע, ירע לבבו ויהיה עצב ולא יוכל לעבוד ה' בשמחה ובטוב לבב"!

כאישה נשואה מצאי לעצמך את נקודות האור בחייך ואת המקומות בהן את יכולה להתחזק. נכון, זה לא מה שהיה פעם, אבל יתכן ששיעור תורה אחד בשבוע, במצב כיום, יעניק לך זריקת עידוד וכוח משמעותיים הרבה יותר משבוע שלם של לימוד חסידות בעבר.

המשימה שלנו היא לא ליפול לעצבות ולא לחלום על התנתקות מעולם המעשה – אלא דווקא להכניס את הקדושה לתוך החיים שלנו כעת!

טופס רישום למועמדת לתפקיד בקעמפ ע"ג

בספרו האחרון של הרב גדליה אקסלרוד רב קהילת חב"ד בחיפה, שו"ת "מגדל צופים" מופיעה תשובה שכתב לרב חנוך בלייער, בענין "מכשיר מיקרוגל שחיממו בו מאכל בשרי, האם אפשר לחמם בו מאכל חלבי".

"מכיון שהקירות והגג של המיקרוגל אינם מתחממים חום שהיד סולדת בו, ממילא מותר לחמם מאכל בשרי לאחר שחיממו שם מאכל חלבי או להיפך".

יש להדגיש כי הרב אקסלרוד כותב את דבריו על מצב בו חיממו את האוכל בפחות מרבע שעה, ובמצב כזה אפשר מיד לאחר מכן לחמם ללא שהות, חלבי אחר בשרי או להיפך.

הדר מזרחי

אילו הוציאנו ממצרים ולא שדרגנו את הוילונות – דיינו!

אילו שדרגנו את הוילונות ולא סיידנו את הקירות – דיינו!

אילו סיידנו את הקירות ולא קרצפנו את הארונות – דיינו!

אילו קרצפנו את הארונות ולא שפכנו אקונומיקה בכמויות – דיינו!

אילו שפכנו אקונומיקה בכמויות ולא הסרנו את כל הקליפות – דיינו!…

תודה!

ריבונו של עולם – תודה. תודה על ההזדמנות שאתה מעניק לנו מידי שנה ברוב חסדך, להוציא ישן מפני חדש, להשתנות באמת, ללכת קדימה ולא להישאר בעבר.

ניצבות אנו, מותנינו חגורים בסינר, נעלי גומי ברגלינו והמטאטא בידינו – מנווטות את הדרך אל עבר זמן חירותנו. לא, זו לא בדיחה וזו גם לא טעות. מתוך מסירות הנפש הזאת מתגלה החירות. ולמרות העבודה הקשה, גם השנה נעשה מאמץ לדלג על קוצר הרוח ונמלא את פינו שירה כים. ונודה לפניך – היה שווה. כי מי שטורחת בערב פסח מכינה כלים לאור חדש שיורד לעולם, בחודש התחדשות החדשים. יגעת ומצאת. תאמיני.

•

עצרנו לאתנחתא משותפת, נשים יקרות, להתרענן מעמל העבודות והמטלות, לנשום מעט אויר צח ולחדש את הכוחות לקראת זמן השיא של ההכנות לחג הפסח. כברת דרך מרשימה מאחורינו אך מאמץ ניכר עדיין לפנינו, כל זמן משך מעשינו ועבודתינו… (את נזכרת בנוסטלגיה במדף הראשון אותו איבקת. אכן, הסמרטוטים עשו קילומטרז' מרשים מאז אותו מדף נידף) וברגעים אלו, את, הגנרלית משקיפה על הזירה, מפיקה לקחים ומתכוננת לבאות.

לפני שנמשיך את הדרך, נאפשר לעצמנו כמה רגעים של מנוחה, הרפיית מתחים, התבוננות ולימוד.

ל-ה-ר-פ-ו-ת

נתחיל בהרפיה עמוקה.

נשכב על הגב, ונביא את הברכיים כאשר הן מחוברות זו לזו לכיוון בית החזה כדי להאריך את חוליות הגב ולהקל על מערכת העצבים.

נפנה בעדינות סנטר לכיוון בית החזה ונשהה בתנוחה זו כדקה. כעת נפשוט את הרגליים ואת הזרועות ונחזור למצב של שכיבה.

אם את חשה שגבך התחתון כואב כופפי ברכים ואפשרי למותנית להתקרב אל הקרקע. זיכרי להפנות את הסנטר בעדינות לכיוון בית החזה ועל ידי כך חושי את ההתארכות של חוליות הצוואר. גם המותנית וגם הצוואר הם אזורים המועדים לעומס, כאבים ולחצים בגלל מבנה עמוד השדרה השקערורי פנימה באזורים אלו. מסיבה זו חשוב שנאפשר לחוליות המותנית והצוואר להתארך בזמן ההרפיה. כך נגן על גופנו מפגיעה ונשמור על בריאותינו.

ננתק את המחשבה מכל המשימות שהיו ויהיו ונאפשר לעצמנו לחוות כעת מנוחה. ננשום דרך האף ונוציא הרבה אויר בנשיפות ארוכות. אם מאד קשה אפשר להוציא אויר דרך הפה, אך בעיקרון את הכנסת האוויר לגוף מומלץ מאד להקפיד לבצע תמיד דרך האף. האף הוא האיבר שניתן לנו כדי לבצע את פעולת הנשימה – "ויפח באפיו" (ולא בפיו) – "נשמת חיים". דרך האף האוויר שאנו נושמות עובר תהליך של ניקוי, חימום ואף הוספת לחות. הוא מגיע אל הגוף שלנו בדיוק בטמפרטורה ובכמות הנכונה, ומביא להגברת כושר הריכוז והשקט הנפשי. כאשר אלו מושגים, אנחנו מנצלות טוב יותר את כוחותנו ומתעייפות פחות. כמו כן, אנו מתאוששות מהר יותר ממצבי לחץ ועייפות. לכן נשים לב מעתה ונשתדל מאד להקפיד על נשימה דרך האף.

בזמן ההרפיה נתרכז כאמור בפעולת הנשימה ונרגיש כיצד אנחנו משילות מעצמנו את העייפות בכל פעם שאנו מוציאות אויר (נושפות החוצה) וממלאות את המצברים בכל פעם שאנו מכניסות אויר (שואפות פנימה).

נחוש כיצד ננסכים בנו כוחות חדשים ורעננים, ונמיר תחושות של לחץ – ברגיעה. זכרי ש"הכל בסדר" ודמייני עצמך מגיעה לערב החג שמחה ורעננה.

אחרי שתחושי שהחלפת כוחות התרכזי במשימתך הבאה:

דמייני את עצמך פועלת בצורה נינוחה ומסודרת, מתוך מנוחה פנימית.

"מבשרי אחזה אלוקה"

כעת, לאחר שהחלפנו כוחות והתרעננו, ננסה להמשיך את הדרך שבה אנו פועלות עם גופנו ממקום אחר. ממקום של התבוננות והקשבה לחכמתו של הגוף.

ידוע כי לעתיד לבוא תתגלה מעלת הגוף על הנשמה. מוסבר בחסידות כי הגוף בשורשו הוא מעולם התוהו. בעוד שהנשמה שורשה מעולם התיקון. הגאולה עניינה נשמות בגופים דווקא.

ואכן הגוף היהודי הוא זה המחדיר קדושה לעולם על ידי עשית מצווה – בנית סוכה, נתינת צדקה, נטילת ידיים, הליכה לבית הכנסת. הרובד המעשי והעיקרי של חיינו בא לידי ביטוי באמצעות הגוף, וגם בשעת תפילה אין אנו יוצאים ידי חובה אלא על ידי עקימת שפתיים.

דווקא בגוף היהודי, מסביר הרבי (שיחת פרשת ויחי תשנ"ב), מתגלה בחירתו של הקב"ה בעם ישראל היות ובחירה אמיתית היא רק בין שני דברים שווים. בין גוף לגוף. בין הגוף של הגוי הדומה על פניו לגוף היהודי.

נשמת היהודי – חלק אלוקה ממעל ממש שונה בתכלית מנפש הגוי שמקורה משלוש קליפות טמאות. לעומת זאת, בין הגוף של היהודי לזה של הגוי לא ניכר הבדל.

אך למרות הדמיון החיצוני בין הגוף היהודי לגוף הגויי. קיים הבדל מהותי ביניהם: היות וה' בחר בגוף היהודי, ובעצם הבחירה מתגלה הקשר העצמי בין הגוף היהודי לעצמותו ומהותו של ה' יתברך. וכשם שהאדמה מכילה את כוח האינסוף, גם בגוף היהודי מתגלה הקשר עם העצמי, עם הקב"ה, כפי שכתב דוד המלך – "מבשרי אחזה אלוקה".

בעל התניא מכנה את הגוף כעיר קטנה ששני מלכים (היצר הטוב והיצר הרע) נלחמים על השליטה בה, כאשר אחד קם – השני נופל. הגוף שלנו הוא שדה מערכה בין המודע ללא מודע, בין בחירה להעדר בחירה. הגוף נתון לשינויים מתמידים של בניה ופירוק, אך גם של זיכוך או חלילה ההיפך.

ואכן, מדהימה העובדה שלעבודה הרוחנית של האדם ישנה השפעה על חומר גופו.

הרובד של זיכוך הגוף דרך התורה והמצוות הינו תכלית עבודת האדם – להיות לו דירה זו בתחתונים ולעשות בתוכו משכן.

מודעות גופנית

רובד נוסף של עבודה עם הגוף קיים על ידי הפנית התבוננות והתייחסות מודעת לדרך בה פועל הגוף.

אם נבחר להתבונן ולהקשיב לגוף, נגלה שהוא נוח לתקשורת ומלא במידע חיוני. בדרך זו כאב יהפוך להיות מסר ולא למטרד, ותהליכים אוטומטים כגון נשימה, ישיבה או מנוחה, יקבלו עוצמה אחרת לחלוטין אם יתבצעו מתוך מקום של מודעות.

אז איפה זה פוגש אותנו בכל הבלגן שלפני ה'סדר'?

נסי להיות מודעת לא רק למה את עושה אלא גם לאיך.

זכרי כי שמירה על גוף זקוף תאפשר לך להיות יותר ממוקדת וקלילה. יציבה נכונה היא אמנות בפני עצמה הדורשת למידה מעמיקה ותרגול, אך בהחלט נוכל להשתמש במספר טיפים חשובים שיסייעו לך במהלך ה"התנהלות השוטפת", ודרך אגב, הם יכולים לבוא איתך באשר תלכי – למשרד, לכיתה, לבית הכנסת וגם לתור ב'סופר'.

•

גוף האדם מתווך בין שמים לארץ. לעומת בעלי החיים שמבוססים ומעוגנים ברובד הארצי עם ארבע רגלים. לנו, בני האדם יש בסיס צר יותר – זוג רגליים המחייב התמודדות מורכבת הרבה יותר עם כוח הכבידה. מסיבה זו תינוק עומד על רגליו חודשים רבים לאחר שיצא לאוויר העולם, בעוד שבעלי חיים רבים מתחילים לקפץ מיד מרגע היוולדם.

היציבות שלנו היא כמו חתימה שמייצגת את דרך ההתארגנות והחיבור בין הגוף לנפש כיחידת חיים אינדיבידואלית.

ובדיוק כשם שניתן לשנות חתימה, ניתן גם ללמוד לשנות ולשכלל את היציבה שלנו, על מנת שנוכל לעשות בכוחות שלנו שימוש יעיל ויוצר.

חושי שמים מעלייך וארץ תחתייך.

נסי להרגיש כי יש כוח המנוגד לכוח הכבידה, והוא כוח הצמיחה. זהו כוח הזוקף את גופך כנגד כוח המשיכה. חושי את כוח הצמיחה בגופך והעצימי אותו. דמייני שקודקוד ראשך (הנקודה הגבוהה ביותר ממנה מתחילה צמיחת השער) נמשך באופן מתמיד כלפי מעלה וכתוצאה מכך את מתארכת כלפי מעלה ולא שוקעת כלפי מטה.

נסי להקפיד על נשימה דרך האף, ופה סגור.

הקפידי לשים לב לפעולת הנשימה במהלך היומיום ושימרי על אורך רוח – נשימה רגועה ועמוקה.

אל תתני לבטן לבלוט קדימה. הכניסי אותה בעדינות פנימה, ונסי לשים לב שהאגן והכתפיים נמצאים על אותו קו. אם אינך מורגלת לכך, התחילי בצורה הדרגתית. בצורה זו שרירי הבטן מתחזקים ועמוד השדרה נשאר יציב, כולל הגזרה שלך.

בזמן עמידה הקפידי לא לנעול את הברכיים – כלומר לא למתוח את האזור שמאחורי הברך אלא לשמור עליו משוחרר. התחושה היא כאילו כפפנו מעט את הברך קדימה. אם נבצע זאת בצורה נכונה, נחוש שכף הרגל שלנו יותר מחוברת לקרקע, כאילו יש לה שורשים. מתוך ההשתרשות של כף הרגל בקרקע הזכרי שוב בשמים שמעלייך, נשמי עמוק והתארכי.

מובטח לך כי אם תתני את דעתך על פרטים אלו, תמצאי את עצמך מתנהלת בצורה רגועה ויעילה יותר. יתכן ובשלב ראשון סוג כזה של התבוננות תדרוש ממך מאמץ ותיראה לך לא טבעית, וזה נכון, אך טבע שני אינו זר לנו, חסידות חב"ד, ואפשר גם אפשר ליצור טבע שני לגוף הפיזי. זו יכולה להיות בהחלט התחלה של עוד יציאה ממצרים.

בהצלחה! פסח כשר ושמח!

לשאלות: [email protected]

חזרה בתשובה – שוב…

תמיד סברתי שכבר חזרתי בתשובה, בימי נעוריי. הופעתי לגלות כי התהליך אינו מסתיים לעולם…

נולדתי בבית שאינו שומר מצוות. בהשגחה פרטית רשמו אותי הוריי לבית ספר חב"ד. הבאתי הביתה רעיונות שלמדתי בכיתה, והמשפחה התקרבה ליהדות בצעדים איטיים אך בטוחים. שבת, הכשרים מהודרים. מצווה גוררת מצווה. עם זאת, אפשר לומר כי בתקופת לימודיי בבית הספר היסודי חייתי בשני עולמות בו זמנית. בכיתה ח' החלטתי סופית כי אני רוצה להיות חב"דניקית, התנתקתי מכל שאיפותיי בנוגע לקריירה (אבי רצה שאלמד רפואה) ודרשתי מהוריי להוציא מהבית את הטלוויזיה, המקור להשפעות הזרות.  הלימוד בכיתה כבר לא סיפק אותי, ובלעתי בשקיקה ספרי יהדות בשעות הפנאי. קניתי לעצמי כמה כרכים של ליקוטי שיחות, ובכל יום, בשובי מבית הספר, עוד לפני ארוחת הצהריים, הייתי צוללת לתוך הפלפולים העמוקים, ולומדת שיחה שלמה. מסתבר כי הייתי ממש ב"אורות", כלשון חוזרים בתשובה. לא אשכח כיצד בעת לימודיי בכיתה י' רקדתי בהפסקה, אחרי שיעור בשער הייחוד והאמונה, כשהבנתי כי "הויה הוא האלוקים…".

בכיתה י"ב זכיתי בכרטיס טיסה לרבי. הרגשתי שאני אורחת אישית של המלך. השתתפתי בשיעורים ובהתוועדויות, ובלעתי הכול בשקיקה. זו הייתה התעלות עצומה, שאי אפשר לתארה במילים.

אחר כך למדתי במכללת "בית רבקה", יצאתי לשליחות קצרה, ומיד אחריה יצאתי לשידוכים. השתוקקתי להינשא לבחור חסידי מרקע דומה לשלי (נכוויתי מהצעות נוצצות ומיוחסות, שמאחוריהן מסתתרות בעיות לא פשוטות). ייתכן שהסיבה העיקרית לשאיפתי להקים בית בישראל נבעה מהרצון האגואיסטי ללמוד חסידות בחברותא עם בוגר תומכי תמימים… גם הרגשתי כי במשפחתי חסרה דמות של אברך חסידי, שינחה את סעודות השבת וינגן ניגונים (תמיד עשיתי זאת בעצמי, אך הרגשתי שאיני עושה זאת טוב מספיק). אולי לא הייתי בשלה דיי לנישואין, אך קפצתי למים באומץ, מצוידת בהנחיותיו של נשיא הדור.

מיד אחרי החתונה חיפשנו שליחות, ולא מצאנו. אחר כך היו בעיות עם האישורים בכולל, ובעלי גויס לצבא. אחרי הצבא היה עוד ניסיון לא מוצלח לצאת לשליחות בחו"ל, ואז בעלי התחיל לחפש עבודה (כבר היו ילדים, והם היו צריכים לאכול…). הוא לא מצא שום משרה תורנית, ונאלץ להיכנס לתחום החולין. גם אני לא מצאתי עבודה בהוראה (למרות תעודתי המצוינת – ממוצע קרוב ל-100, המלצות המד"פיות בנוגע למערכי השיעור המושלמים, והבטחה מפורשת של המנהלת שלי בתיכון, טרם פנייתי ללימודי הוראה, כי אקבל אצלה משרה…). הייתי ממורמרת למדיי. תמיד הייתי תלמידה מבריקה, וחוויתי רק הצלחות. אך בחיים לא תמיד מסתכלים על תעודות. צריך לפעמים גם מרפקים ופרוטקציות, ואולי גם תכונות מסוימות שלא ניחנתי בהן (כריזמה, ביטחון עצמי וכד').

ההתמודדות עם הכישלונות והאתגרים לא הייתה קלה. התחלתי לחשוב על כיוונים אחרים להתפתחות מקצועית, ופניתי להשלמת תואר (מאקוויוולנטי לאמיתי). בדרך למדתי תחום חדש, וגם התחלתי לעבוד בו.

החשיפה לטרדות העולם לא השפיעה עליי לטובה. קשיי הפרנסה גרמו לי לחשוב על העתיד בצורה גלותית למדי. לבדוק אפשרויות של קידום שיבטיחו חיי רווחה. עבודה, לימודים, ושוב עבודה. לפני שנה וחצי פניתי ללימודי תואר שני במוסד אקדמי יוקרתי שנחשב לדתי רק באופן רשמי, והפירוט מיותר… סדר יומי נעשה עמוס במיוחד, ואז היצר הערמומי בא אליי בלבוש חסידי. את אמא לקטנטנים, וגם עובדת קשה, וגם לומדת. בורא העולם בוודאי יסלח לך, אם תעשי לעצמך הנחה פה ושם. וכך הנחה גררה הנחה. עד שהגיעה האנחה, מעומק הלב.

בהדרגה, מבלי להרגיש, שקעתי בים של קרח.

***

אור ליום חמישי כ"א בטבת. התקדמתי עוד קצת באחת מעבודותיי, וכיביתי את המחשב. שעת חצות, כל בני הבית שקועים בתנומה עמוקה. רק אני מתכרבלת לי מתחת לשמיכה ורועדת מקור. השינה ממני והלאה. יש לנו מזגן בחדר שינה, ובעלי העייף, שתמיד חם לו, נרדם הפעם בחדר הילדים, תוך כדי סיפורי לילה טוב חסידיים. אם כן, אפשר להפעיל את המכשיר המושיע אפילו על מקסימום, ללא שמץ של נקיפת מצפון. האמת, מדוע על מקסימום? בדרך כלל די בעשרים ושלוש מעלות צלזיוס, וכבר נעים וחמים בחדר הקטן.

אני קמה רועדת, נעמדת על מיטתו של בעלי, ומקרבת יד אל המזגן הפועל. האוויר חם. אז מדוע קר לי כל כך? כמה לחיצות על השלט, והטמפרטורה אמורה לעלות. אני שוכבת במיטה ורועדת. הקול המונוטוני של מחוגי השעון מזכיר כי הזמן זוחל קדימה, בקצב צב. הלילה ארוך כמו הגלות. שתיים וחצי לפנות בוקר, וחבלי השינה עדיין מסרבים לאפוף אותי. הקור חודר עצמות. אני נוטלת שוב את השלט. שלושים מעלות צלזיוס, זה כנראה המקסימום – מעולם לא הפעלתי מזגן על חום גבוה כל כך. אבל, אני מרגישה כתיירת באנטרקטיקה, הצועדת בין קרחונים במעיל פליז דקיק. שפעת, אין שום ספק.

בשארית כוחותיי אני קמה ממיטתי, מעלה את האור, ומחפשת מדחום. מדוע חפצים נוטים להיעלם דווקא כשאני זקוקה להם כל כך? מתברר כי לסדר יומי העמוס יש מחיר. הבלגן חוגג. הו, הנה הוא. המדידה מסתיימת, והתוצאה מופיעה על הצג הקטן. לא 38.9, ואפילו לא 37.6, כי אם 35.4 מעלות צלזיוס. היפותרמיה??! כשיש חום גבוה, לוקחים אקמול, אך מה עושים כשסובלים מחום נמוך? זה לא נורא כל כך– אני מנחמת את עצמי. עד כמה שזכור לי, צניחת חום גוף מתחת ל-34 מעלות מסוכנת באמת. אך החום שלי גבוה במעלה וחצי. אסור להיות היפוכונדרית!

חולפות עוד עשר דקות ארוכות כנצח. אני מכורבלת מתחת לשמיכה. רועדת ומתחילה לחוש נימול בגפיים. הידיים והרגליים כמעט שלא נשמעות לי. ואז הערפל מתחיל לרדת, ואני מתחילה להתנתק.

"קום! אני חייבת עזרה!" אני זועקת בשארית כוחותיי. הערפל נעשה סמיך יותר. הלב הולם בפראות, והדופק מורגש בכל רמ"ח ושס"ה. חרדה בלתי מוסברת לופתת אותי מכל עבר, ואני מתחננת כי בעלי יזמין אמבולנס. הוא מנסה להבין מה קרה, ולבסוף מחייג. בעודנו מחכים לאמבולנס בעלי המבוהל מכין לי כמה כוסות תה. השתייה אינה מצליחה לחמם את גופי, הרועד רעד בלתי נשלט. הרעד נמשך דקות ארוכות, עד שמגיעים אנשי מד"א. כשהעזרה מגיעה, נדמה שאין בה צורך. חל שיפור ניכר, ובראשי עוברת מחשבה שאולי מוטב לישון עכשיו, ולא לבלות לילה מייגע בחדר מיון. אך בני הבית מפצירים בי לנסוע ולהיבדק.

אכן, עובר עליי ועל כל בני משפחתי לילה קשה במיוחד. אני ובעלי בחדר מיון, אימי בביתי, שומרת על הילדים, ערה ומתוחה, ממלמלת תהלים, ואבי בביתו – גם הוא מתוח, ואינו מצליח לעצום עין.

הבדיקות כמעט תקינות. רק סוכר גבולי מעט. ממליצים להמשיך את המעקב בקופת החולים.

***

הבדיקות תקינות, אז מדוע קר לי כל כך, ומה פשר החרדה? מדוע איני מצליחה להתאושש, ובלילה שוב תוקף אותי רעד בלתי נשלט, לחץ הדם מטורף, וגם איני נרדמת, אף שלא ישנתי כבר קרוב לשתי יממות? מה לא בסדר אתי? אני שפויה?

ואז בתוך הבור העמוק גיליתי אותו שוב, מחדש. את הבורא. לפתע הזדעזעתי. אני יהודיה, אישה חסידית, וקר לי?  שיחה של הרבי צפה בזיכרוני.

"המוליכך במדבר הגדול והנורא, נחש, שרף, עקרב וצימאון אשר אין מים". הירידה מתחילה מכך שיהודי מרגיש שהעולם (המדבר) גדול והוא קטן, ומתחיל להתחשב בהנחות העולם. אחר כך בא הנחש – התלהבות בענייני העולם הזה, אחריו השרף – ששורף את ההתלהבות מהקדושה, ולבסוף העקרב – שארסו קר. היהודי מתקרר לגמרי. ואז, גם כשהנפש צמאה מאוד, לק-ל חי, אינו מפענח נכון את איתותיה…

האומנם אני, הבחורה החסידית של פעם, שאחד ממוריה לחסידות התבטא עלייה כי היא "בינוני" (כמובן שטויות והבלים, אך בהחלט שאפתי לכך בכל לבי באותם ימים, וכל היום עסקתי באתכפיא… ) הגיעה לדיוטה התחתונה, השלב הנמוך ביותר בשלבי הירידה?

שחיתי אי שם, בין קרחונים. כל עבודתי עד עתה דמתה לעבודתו של רובוט. רובוט חסר רגש וחיות. ללא טיפת כוונה. לא פלא שהנשמה זועקת והגוף מתמוטט…

אחר כך התברר כי הייתה בעיה בבלוטת התריס, פעילות יתר (איש לא הצליח להסביר מדוע היה קר לי כל כך. פעילות יתר גורמת לתחושה של חום, לא של קור. רק ההסבר החסידי שופך אור על התעלומה…). האיתות הגיע בזמן, אולי ברגע האחרון, וידיעת המחלה היא חצי תרופה. החלטתי כי אתרפא בכוח החסידות, בלי תרופות. בתקופת הרדיפה אחרי ההצלחה החומרית הנשמה שלי הוזנחה. וכעת היא זקוקה למזון, לאנרגיה. התחלתי להתפלל באריכות, בעבודה ממש, להאזין כל היום לניגוני  חב"ד (ולבכות – כי הנשמה מתעוררת), וללמוד תניא בשקיקה. אחר כך חברה אמרה לי כי בעיה בבלוטת התריס נוצרת כשאדם רוצה לדבר, אך כופה על עצמו שתיקה. החלטתי להתחיל לדבר ענייני קדושה, ומיד מצאתי קבוצה של ארבע נשים שרצו ללמוד מאמרי חסידות. קיבלתי עליי את האתגר, וגיליתי כי זו תרפיה מצוינת. למדנו כבר את "באתי לגני" (תשי"ג), ואת "ואתה תצוה". עכשיו אנו באמצע "ביום עשתי עשר יום", ומקוות לסיים עד י"א בניסן. הרעיונות מלווים אותי בחיי היום יום. שטות דקדושה, כתית מהגלות, אנא נסיב מלכא – איני רוצה בגן עדן שלך… כי אם אותך בלבד!  ברוך ה' חזרתי לחיים, שבתי לעצמי, לאני האמיתי והפנימי שלי. אני מרגישה כי יצאתי ממצרים!

אמש התקיים בבנייני האומה בירושלים הכנס השנתי של ארגון בת מלך בסימן "גואלות עולם – מביאות גאולה". כל בתי הספר השתתפו בכנס הענק שהחל בלימוד הנושא בבתי הספר והמשיך בחידון מיוחד במהלך האירוע.

תוכנית מיוחדת ליוותה את האירוע שהחל מזמן יציאת מצרים ועד היציאה מהגלות לגאולה השלימה

הרב יעקב הלפרין יו"ר סיעת יהדות התורה ונציג חב"ד בעיריית ירושלים שעזר ודאג למימון האירוע דיבר על חשיבות הכנס והאחדות של כל בנות המלך באירוע כל כך מיוחד.

ויקהל פקודי

● להסרת שאריות נר מפמוטים וכוסיות זכוכית, פשוט הקפיאו אותם. שעוות הנר תתכווץ ותחליק החוצה בקלות, ללא שריטות סכין מיותרות.

● כדי למנוע ריחות רעים בפח האשפה פזרו מתחת לשקית 2 כפות של סודה לשתייה. לאחר שתזרקו את השקית שפשפו את הפח בספוג רטוב – חומר הניקוי, הסודה לשתייה, כבר בפנים. שוטפים והפח כמו חדש.

● יש לכם שטיחים או ריפודים שלא מריחים טוב? פזרו עליהם ביד נדיבה אבקת סודה לשתייה – אין כאן כמויות מדויקות, רק חשוב שהפיזור יהיה אחיד פחות או יותר. מחכים 40-20 דקות, ואחר כך שואבים או מנערים היטב.

● לחידוש מראה השטיחים והריפודים, מלאו דלי עד למחציתו במים והוסיפו לו כוס חומץ. ערבבו והברישו את השטיחים בתערובת. נכון הריח של החומץ מתנדף מהר והשטיחים והריפודים מחדשים את הצבע שלהם ונראים רעננים (בכלל, חומץ מחדש צבעים גם בבגדים).

● להסרת שמן שנשפך על רצפה או משטח, פזרו שכבה עבה של קמח על השמן והמתינו כמה דקות עד שהקמח יספוג את השמן. כדי לשפר את הספיגה הזיזו מדי פעם את הקמח באמצעות מגבות נייר או מברשת. כעת אספו את הקמח עם מטאטא ויעה והשליכו אותו לפח. לסיום, רססו את המקום בחומר לניקוי חלונות, שפשפו את שאריות השמן והקמח ונגבו היטב.

● את המקרר והמקפיא אפשר לנקות בתמיסה המורכבת מכוס חומץ וארבע כוסות מים. מעבר לפעולת הניקוי הבסיסית, החומץ גם יעלים ריחות לא נעימים ויסיר עובש.

● כתמי חלודה על בגד לבן – לפני הכביסה, יש להרטיב את הכתם במיץ לימון ולייבש בשמש.

● בגדים לבנים שהצהיבו – להשרות במים פושרים ומיץ לימון או חומץ למשך 30 דקות ולכבס.

שבת הכנה לחודש ניסן בנושא יציאת מצרים בנפש האדם – כיצד יוצאים ממצריים בחיי היום-יום?

שבת כ"ה אדר – שבת מברכים חודש ניסן | 8.3

עם:

הגב' אורנת וורנו – מרצה למודעות אישית ותורת הנפש של החסידות, מרצה בביה"ס לפסיכולוגיה יהודית

הגב' ליבא קרומבי – מאמנת אישי ומדריכה בשיטת B.S.D – אימון יהודי, מנחת קבוצות בשיטת LC

סופ"ש של התעלות והתרוממות! התוועדויות, סעודות שבת, ניגונים ודיבורים…

מחיר כולל הכל: 300 ש"ח (ללא נסיעות. אפשרות להסעה ממירון והגעה בתחבורה ציבורית עד למירון)

לפרטים והרשמה: 052-338-5629

לתמונות מהשבת הקודמת:

היות ואנו, בכל התוועדות והזדמנות, מקבלות על עצמנו החלטות טובות, קשה למצוא מתנה ערכית שטרם הגשנו לכ"ק אדמו"ר מלך המשיח. לכן, כששמעתי שגב' שרה רונית נתנה מתנה מיוחדת לרבי, רציתי לשמוע על כך ממקור ראשון. למען האמת, הופתעתי מעוצמת ההתקשרות שלה, ובמהלך השיחה היא התגלתה כשליחת הרבי לכל דבר.

"ההיא עם המטפחת"

הכרנה את שרה רונית סבג, דיירת די חדשה בכפר חב"ד ב', מעצבת תכשיטים ויודאיקה. הנה סיפורה של שרה רונית, במילותיה שלה:

"הכול החל לפני שנתיים, מי"ט כסלו – חג הגאולה, כאשר ילדיי ניצבו בפתח הדלת בביתנו שהיה במושב צפריה, והודיעו לי ש'היום יום הולדת לחסידות'. הבטתי בפני אדמו"ר הזקן שהתנוסס על כתרם, וקיבלתי החלטה.
ומאותו יום, משולחן יום ההולדת לחסידות, פתחנו את סדרת ההתוועדויות החסידיות, אירועים והכנה לחגים, וכל הפעולות להפצת החסידות שהתקיימו בהמשך בצפריה – לבנים, בנות, נשים וגברים. היה לנו הרבה מרץ, סייעתא דשמיא, וברכה מהרבי. אני 'חיב"דתי' את ילדיי והילדים 'חב"דו' אותי וכל הבית היה בתנועה של התחזקות.

כיצד הגעתי לחסידות חב"ד? כשחזרנו בתשובה ליקטנו תורה ורוחניות מכל הבא ליד, קצת מכל דבר. מן התקופה שלפני לידת התאומים שלנו הכרנו את חב"ד לעומק, ורב מחסידי חב"ד ליווה אותנו, כך שמאז התחלנו לפסוע בדרכי חסידות חב"ד.

צעדנו בדרכי חב"ד עד… הפאה. זה לא סוד שיש התנגדות גורפת לחבישת פאה במגזרים מסוימים, ואני חבשתי מטפחת באופן קבוע ומתוך שיטה שהיא מהווה את כיסוי הראש הטוב ביותר.  מעבר לכך, הייתה לי גם סיבה אישית לבחירת סוג כיסוי הראש: אני מציגה את יצירותיי בדוכן במדרחוב – בנחלת בנימין בתל אביב, ומוכרת אותם בארץ ובחו"ל. בנחלת בנימין, במשך 13 שנה, הייתי מוכרת לציבור כ"ההיא עם המטפחת" – זה היה סמל הדתיות שלי, ולא הבנתי איך אוכל להציג זאת עם פאה. בזכות המטפחת רכשו לי כבוד ונשמר ה'דיסטנס', כי המטפחת הייתה סמלי כאישה דתייה. בנוסף, חששתי שעם פאה על הראש, אראה ככל אישה רגילה, ויתנהגו אלי בהתאם. התלבטתי שנה שלמה, יחד עם בעלי. אמנם הכרתי את דעת הרבי בנושא, למדתי את הספר "לקט שכחת הפאה", רציתי למלא את רצונו, ובעלי ואני העלינו את הנושא פעם אחר פעם (פעם הוא היה בעד, ואני התנגדתי, וכשאני החלטתי לעשות את השינוי, הוא התנגד…).
רציתי להיות חב"דניקית לכל דבר, אבל עם מטפחת.

תמורה מיידית

אחרי תקופת התלבטויות קשות, הגעתי לנקודת הלב הפנימית שבה אין מילים. הרבי רוצה פאה, וזהו. לקראת חודש שבט הבנתי שאם הרבי רוצה אז עושים. חשבתי שאולי אפשר לחבוש פאה ומעליה מטפחת, עד שהגעתי להחלטה שאני עוברת לפאה מלאה ללא פשרות.

בבוקרו של יו"ד שבט קיבלתי את ההחלטה: הסעתי את ילדיי לגן בכפר, ושם נתקלתי בחוברת המיועדת לילדים שנשאה את הכותרת 'המתנה שלי לרבי'. הכותרת התנוססה מול עיניי הבורקות, וללא היסוס החלטתי שזו המתנה שלי!

ידיד ששמע על ההחלטה נתן לבעלי שקית פאות כדי שנבחר. בפעם הראשונה לפני שנגעתי בפאה הלכתי ליטול ידיים.
אני עושה סדנאות לנשים תחת הכותרת "כל אישה תכשיט". בסדנא כל אחת מכינה תכשיט לעצמה מהחומרים שאני מביאה. הכותרת אינה סתם משחק מילים. אותיות המילה "תכשיט" קשורות במיוחד לאישה היהודייה: תפילה, כשרות, שבת, יראת שמים,טהרה. עם חמשת המצוות הללו אנו מוצאות את התכשיט בתוכנו – את החיבור לאני הפנימי.

באותו יום, התקשרו אלי מפרויקט צ'רנוביל, והזמינו אותי להעביר סדנא לבנות הפרויקט. הם ביקשו ממני להביא איתי, בנוסף לחומרי יצירה, גם תכשיטים מוכנים. תורם נדבן חפץ להעניק לכל בת תכשיט אישי, לכבוד שמחה פרטית שלו. את הצ'ק קיבלתי לידי בסיום הסדנא. הפלא העצום היה שהסכום תאם להפליא עלות פאה חדשה, שיכולתי לרכוש מיד במקום. אילולי תרומתו של הנדבן, בסכום שהייתי מקבלת עבור הסדנא בלבד לא הייתי יכולה לרכוש את הפאה! בצהריים, כשאספתי את הילדים מהגן, כבר הייתי לאחר החלפת ראש, תרתי משמע.

באותו יום, נתתי מתנה וקיבלתי מתנה מהרבי. קיבלתי מהרבי את האפשרות החומרית להעניק לו את המתנה ולמלא את רצונו הקדוש".

דברי המראה הפנורמית

"התגובות היו נלהבות, אבל זה לא מה שהיה חשוב לי. המראה לא הובילה אותי, ואני ניהלתי דו שיח עם הפאה. וכך אמרתי לה: 'את לא השולטת, אלא אני שולטת עליך. אני לא אסחף לסגנונות ואופנות, אלא אמשיך להופיע בסגנון סולידי'.

בדרך הביתה, הבטתי בדמות שלי במראה הפנורמית של הרכב ושאלתי את המראה: 'מראה, מראה האם אני צנועה?'…
מהמראה יצא לי ללמוד על צניעות דרך התמרורים – תמרורי הבטיחות לצניעות – ולגלות דרכם היכן אני מונחת.

אי אפשר להפסיד…

ישנם שלושה סימנים שקוראים לנו לעצור: עצור, רמזור אדום, והקו הלבן.
עצור – מורה לנו לעשות בדיקה פנימה, להתבונן איפה אני מונחת?!
רמזור אדום –  מצביע על מה לא שייך – סור מרע, ומה צריך שיפור.
קו לבן – מסמל את קו הגבול שלא חוצים.

תמרורי הרבי מאפשרים להתקדם בתוך הגאולה – דבר שכבר קורה.
אני לא שוכחת שאנחנו פועלים של הקב"ה. זה החינוך שקיבלתי מאימי שנהגה תמיד לומר: "מה אנחנו בסך הכל? – פועלות של הקב"ה!".

מאז עברנו מצפריה לכפר חב"ד ב'. סיפורי הניסים לא תמו, והרבי מלווה אותי בכל צעד.
בכ"ב שבט רציתי פאה נוספת, ביקשתי מהרבי בקשה אישית, שתהיה לי עוד פאה. השתתפתי באירוע של נשי חב"ד תל אביב, שם התקיימה מכירת סינית, ובין המתנות הייתה פאה. אתן בוודאי מנחשות. כן, קניתי כרטיס, ו… זכיתי".

פירות הפאה

"אני מודה שבתקופה הראשונה היה לי מוזר, והיה לי קושי. זה היה עבורי כמו להחליף את עורי, משהו שהיה חלק אינטגראלי ממני… אבל הרגשתי שאני מתחברת חזק לרבי עם חבישת הפאה.

מאז ומתמיד נאבקתי נגד חבישת פאה, אמרתי שזה לא צנוע. והנה, אני בעצמי פתאום חובשת פאה. כיצד מיישבים את הסתירה?

החלטתי לנצל את השינוי לרגע חינוכי ואמרתי לילדים, הביטו: יש דברים שרוצים, ויש רבי. ואנו עושים את רצונו, למרות רצוננו האישי.

חברותיי קיבלו את השינוי בצורה קשה מאוד. לא הבינו איך עשיתי דבר שכה מנוגד לכל מה שסימל אותי. אחת מהחברות הגיבה בחומרה ובתוקף רב, אך, בתור אישה פנימית ואמיתית, חזרה הביתה, למדה את הנושא לעומק, ובפעם הבאה שנפגשנו, הופתעתי לראות שגם היא 'החליפה ראש'".

שליחה עם פאה

"אני מאיישת את הדוכן במדרחוב – נחלת בנימין – בימי שלישי ושישי; פותחת את הדוכן, מעמידה עליו את הציוד. קופת צדקה עליה מתנוססת תמונתו של הרבי מושכת תשומת לב רבה. יהודים מכל רחבי תבל עוצרים ומספרים שהם מכירים את הרבי, או את בית חב"ד בעירם. אני מחלקת דמי "שליח מצווה" ליהודים שעומדים לפני טיסה הביתה, וכך הקופה ממחזרת את התרומות…

בימי שישי אני מחלקת נרות שבת לעוברות ושבות. אני מתמידה להגיע ולפתוח את הדוכן גם בימי סופות גשמים, כדי שהנשים תקבלנה את הנרות. גם הנשים הכי קרירות נמסות בפני מחמאה או מילה טובה ולוקחות ממני את ערכת הנש"ק. יהודי בשם מוריס מוכר מים במדרחוב. אפשר כמובן לקנות מים בקיוסק, אבל באי המדרחוב ובעלי הדוכנים מעדיפים לקנות ממוריס. מוריס הוא 'קבלן משנה' לנרות שבת, ולוקח ממני בכל שבוע מספר קבוע של נרות, אותן הוא מחלק בעצמו!

כבעלת דוכן במדרחוב התל-אביבי, הרווחתי עוד דבר עצום – היכרות קרובה עם החסיד הבלתי נשכח, ר' זושא ריבקין, ע"ה, שנלקח לאחרונה בחטף. בכל פעם שנסעתי ברכבת, הוא היה נותן לי שתי מטבעות לתת לצדקה – להצלחה כפולה. בערב, בחזור מהמסעדה, הוא היה שואל אותי בהתעניינות כנה האם אכן הצלחתי באותו יום… הייתי רואה את הקטר ממתין לר' זושא, ולא נוסע לפני שר' זושא מביא לו מטבע לצדקה. הוא נהג לומר לו: 'ר' זושא, אנו צריכים אותך!' יהי זכרו ברוך.

היום אני מרגישה שקל לי לגשת לנשים כשאני חבושה בפאה. אני נראית כמו כולן, וזה נותן להן תחושה שוויונית. בימי שלישי אין חלוקת נרות, ויש לי זמן לשוחח עם נשים בנושאים אחרים, ובעיקר על טהרת המשפחה – ב"ה, ישנן תוצאות ברוכות. הקדוש– ברוך-הוא מזמן לי נשים לשיחות. הגעתי למסקנה שאין זמן לחכות עד שנצא לביקורי בית, צריך לתפוס את הרגע, ולא לחכות לפעם אחרת, כשיהיה נעים יותר. אנחנו בתוך תהליך הגאולה. זה קורה עכשיו, ואנחנו זוכות להיות חלק ממנה".

הילה בן ישי

ה ניסן ה'תשע"ב (28.03.2012)

התורה מספרת לנו, כי ביציאת מצרים יצאו רק 20 אחוזים מכלל בני ישראל, וכי 80 אחוז האחרים מתו במכת החושך.

הדבר לא ברור: מי מוכן לוותר על החוויה האדירה של יציאת מצרים ולהישאר בגלות החשוכה והנוראה שם, או למות? מדוע לא התלהבו כל בני ישראל ו לא כולם העדיפו להיגאל? מדוע רובם העדיפו להישאר שם?

בעולם הטראומות והטיפולים האנרגטיים, ישנה הקבלה שיכולה להסביר את הדברים: כשמבינים את 'שפת הטראומות', כפי ההגדרה במילון אבן שושן – חבלה, זעזוע – מבינים, ראשית, שטראומה היא תופעה שמתייחסת לא רק ליחידים, אלא יכולה להיות כלל לאומית [כמו השואה, טראומה של כלל עם ישראל, או הגרוש מגוש קטיף – טראומה של כל העם בארץ], ושנית – שהיתה פה בחירה: אלו שניספו במכת החושך בחרו למות ולא לשנות את חייהם.

נשאלת מיד השאלה: איך אפשר להעדיף מוות על פני חירות? נשמע בלתי נתפס, אך למעשנו רובנו מעדיפים להמשיך במסלול המוכר והידוע, גם אם אינו נעים וחביב, ולא להסתכן בשינוי הרגלים ותפיסות, גם אם הם מזיקים לנו. פחד משינוי הוא הפחד העיקרי שלא מאפשר ריפוי. ואכן, יש צורך להגיע לבשלות כדי לקבל את הכוח לשנות דברים, לא כל זמן בשל וראוי לשינוי.

פתגם חסידי אומר בחיוך עצוב: "קשה יותר להוציא את הגלות מהיהודים, מאשר להוציא את היהודים מהגלות…" התולעת מעדיפה להיות ניזונה מהתפוח הרקוב והמסריח, מאשר להסתכן ביציאה לאויר העולם. ומדעו בוכה התינוק ביציאתו לאויר העולם? מהפחד מהלא נודע.

למה? כי מה שמוכר וידוע הוא גם חביב, ומה שנעלם ולא ידוע, מפחיד ומאיים. צריך המון המון אומץ כדי לשנות הרגלים, לצאת ממצרים, מהקישואים והבצלים המוכרים, אל הלא-נודע. זה פשוט מפחיד.

מסופר על רבי מנחם מענדל מויטבסק, מראשוני החסידים שחי לפני כ-‏200 שנה, שעלה לארץ ישראל והתיישב בטבריה, שם עסק בלימוד התורה. פעם באו וסיפרו לו שהמשיח הגיע! הצדיק ניגש לחלון, הוציא ראשו החוצה, רחרח מעט, ומיד הכניס חזרה את ראשו ואמר – זה לא נכון. המשיח עדיין לא הגיע. שאלו אותו: מילא זה שאתה יודע, אבל מדוע היית צריך להוציא את הראש החוצה? השיב הצדיק: אצלי בחדר זה כבר בחינה של גאולה. הוצאתי את הראש כדי לדעת אם גם בחוץ יש גאולה, ולצערי הגאולה עדיין לא הגיעה.

הסיפור הזה מלמד אותנו, שיש בחינה של טראומה פרטית וטראומה כללית, וכן גם בחינה של גאולה פרטית וגאולה כללית. כאשר אדם ניגאל מהתפיסות השליליות שמגבילות את חייו ומעוותות את כושר השיפוט שלו, זוהי בחינה של גאולה פרטית. אדם יכול לחיות כבר גאולה, גם אם סביבתו עדיין לא שם.

בחודש ניסן, טרום יציאת מצרים, נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה. היתה התגלות אלוקית שהאירה את עיניהם, משל לאנשים ששהו בחדר חשוך, המלך היה שם אך הם לא ראו אותו, אך בהבזק של אור שהאיר לפתע את החדר, הם ראו פתאום את המלך, והגילוי הזה עורר אצלם את הכוח לצאת ולהיגאל. כדי לרפא טראומה, צריך ראשית להאיר אותה, ואין צורך לדוש ולדשדש בה, ועל כך בכתבות הבאות.

הילה בן ישי, מטפלת רגשית, הילינג, טיפול בטראומות, ייעוץ רב תחומי, אבחון אנרגטי. ניתן לפנות בכל שאלה לדוא"ל: [email protected]

מאת הרב ליאור דבורצקי

מובא בחסידות, שיציאת מצרים היא בעצם סגירת השידוך – הבחירה ההדדית של הקב"ה וכנסת ישראל ללכת על זה, מעל טעם ודעת, מתוך אמונה שזה זה… אח"כ במתן תורה זה כבר הקידושין, המדבר זה הקשיים שבדרך, והכניסה לארץ זה שלימות הקשר – יחס של עונג פנימי, ארץ זבת חלב ודבש…

העניין של יציאת מצרים, אותו אנו חוגגים בחג הפסח, מתבטא כידוע, בעיקר באכילת מצות. בפסח אוכלים מצות ומאוד נזהרים מהחמץ. בחמץ ישנה זהירות מיוחדת. בכל השנה, אם נופל לנו לתבשיל מאכל אסור כלשהו, אנחנו צריכים לבדוק כמה נפל, ואם יש בתבשיל פי ששים מכמות האיסור שנפלה, הוא בטל בשישים וכל התבשיל מותר באכילה. אבל בפסח, החמץ אסור אפילו במשהו. כלומר, הגרגר הכי קטן של חמץ אוסר את כל התבשיל.

מה כל כך מפחיד אותנו בחמץ הזה?

אומרים לנו חז"ל – ושמרתם את המצות (מלשון מצה) – אל תקרי מצות אלא מצוות (מלשון מצוה) – מצוה שבאה לידך אל תחמיצנה. לכאורה, משחק מילים נחמד. מצות זה כמו מצוות וחמץ זה כמו החמצה.

אבל חוץ מהאותיות הדומות, מה הקשר?

הרבה פעמים אנו ניצבים מול הזדמנויות שונות בחיים – הנה זה בא! עכשיו רק צריך ללכת על זה. לתפוס את זה… ופתאום, מאיזו שהיא סיבה נעלמת, זה מתחמק… ואנחנו מחמיצים את ההזדמנות.

אחת המצוות הגדולות היא להתחתן. פרו ורבו. כמו שלהתחתן זה חיבור בין איש ואשה, כך המצווה (מלשון צוותא וחיבור) היא חיבור בינינו לבין הקב"ה. אז בעצם יוצא, שכל מצוה היא חיבור ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר על מצוה שכל העניין שלה היא חיבור – חיבור בין איש ואשה.

ודווקא פה, במצווה הכל כך חשובה הזאת, יש כל כך הרבה מניעות ועיכובים. כל כך הרבה החמצות. ועל כך אומרים לנו… מצוה שבאה לידך – אל תחמיצנה.

אתה יכול להתחתן איתה… הוא יכול להיות שלך… יכול להיות לכם בית נפלא, שמח, מאושר… וצועקים לכם מהשמים… היי, אתם שם למטה… אל תחמיצו! ומשהו קורה… והרבה פעמים אנחנו אפילו בכלל לא יודעים למה. וכמובן שתמיד יש סיבות כאלה או אחרות… אבל משהו גורם לזה להתפספס. משהו גורם לזה להחמיץ…

מה גורם לזה? החמץ.

כדי לא להחמיץ הזדמנויות, צריך לשמור את המצה. ושמרתם את המצות. צריך שלא נהיה חמץ.

מה זה החמץ הזה? החמץ זו התפיחה. המצות אינן תופחות. הם נמצאות. קיימות. אבל בלי תפיחה. בלי יישות. בלי אגו.

בנפש, החמץ שתופח, זו אותה תחושה לא נכונה עם עצמי. זו אותה טירדה פנימית – שם אני בעצם עסוק רק עם עצמי ולא מסוגל להתחבר. ואז אני מפסיק להיות מציאותי. אני רואה מהבטן. אני מפחד, כועס, עצוב, מודאג… אני בעצם לא אני…

התחושה שלי והתעסקות היתר שלי עם עצמי, היא עצמה גורמת לזה שאני מחמיץ את ההזדמנות.

ולכן, לקראת הפסח, לקראת הגאולה, אנחנו דואגים לנקות את הבית (של הנשמה – כלומר, הגוף ותחושותיו) מכל החמץ שיש בו – בודקים באור הנר (השכל) ומגיעים עד הפינות הכי חשוכות, ואז אוספים אותו ושורפים באש ההתלהבות האלוקית את כל התחושות החמוצות שבתוכינו – את כל האגו שסוגר אותנו מבפנים…

ומיד אחרי החג, אחרי שנצא ממצרים, נצא לעולם מתוך שמחה פנימית, נצא לפגישות – שמחים, ואז… יקרה הנס… יבקע הים… ונגלה שמצה אשה – מצה טוב…

ליאור דבורצקי הינו מנהל "לב לדעת – המרכז לזוגיות יהודית", מאמן אישי ויועץ נישואין ע"פ חסידות וקבלה, בוגר מכון "דעת ותבונה" של הרב יצחק ערד. מאמן למציאת זיווג, פרנסה וקריירה, אושר, לחץ, ניהול זמן, מימוש עצמי ועוד, הדרכת חתנים, ייעוץ והדרכה לזוגות ופתרון קונפליקטים בחיי הנישואין. ייעוץ חינם בטלפון 054.2387660 בכל יום ג' בין השעות 09:30-10:30. עובד בכל הארץ.