איך מצליחים מצד אחד לחנך לתורה, מצוות ולמידת חסידות בהידור, ומצד שני לשמור על זרימה ושמחה בבית?
פנינה: "אם הייתי מתראיינת לפני 30-20 שנה, כשהבית היה מלא ילדים קטנים תשובותיי היו שונות ממה שהן היום כאם לבוגרים וסבתא. מתוך ניסיון החיים ולימוד את מגיעה לתובנות פנימיות שבאות ממקום אמיתי וגורמות לך להתנהל בהתאם. הרבי כותב שהיום 'התפקיד' של האם הוא להשרות אווירה טובה ורגועה בבית. כך שנראה שהשמחה והשלווה באמת מגיעות ממני, מתוכי וזה תלוי רק בי!
השאלה היא איך מגיעים לזה? מניסיוני, השלב הראשון הוא לרצות להיות שם. לרצות לגדל ילדים בריאים בגופם ובנפשם עם שמחה פנימית. לא תמיד זה מצליח, לפעמים אנו נוטות למצבי רוח, או מתייאשות כשאין התקדמות ואולי הופכות לאדישות. אסור שזה יקרה! יש לעורר את כוח הרצון, לרצות להיות אישה שמחה ורגועה.
המימוש של הרצון הזה הוא על ידי תפילה. כתוב בתהילים: "נתת שמחה בליבי", "שמח נפש עבדך", התפילה מחברת אותי לרצוני להיות שמחה ורגועה, לחנך ולהדריך כראוי. והרבי מרגיע שגם אם יש נפילות ואולי טעיתי בתגובתי לאחד מילדיי, אך ברגע שהרצון הוא תמידי – מתוך הירידה צומחת עליה. אני נוהגת ב"והערב נא" לבקש על הילדים – שיהיו מחוברים לה' וירגישו את המתיקות בעבודתו. חשוב גם שהם ידעו שאת מתפללת עליהם, ידיעה זו מלווה אותם בהתמודדויות ונותנת להם הרבה כוחות.
כל נושא השמחה מתחיל מהמוח, כשאת באמת מאמינה שהכול ממנו והכול לטובתך ואין רע יורד מלמעלה אז המאורעות שעוברים עלייך פחות משפיעים על הרגשות. מכל התמודדות אפשר לצמוח או ליפול זה רק תלוי איפה המחשבה שלך מונחת. ובשביל לחשוב טוב צריך להתאמן כל יום ולהגיד: 'ה' אתה אוהב אותי, אתה לטובתי וגם אם יש לי ניסיון שהוא קשה אצמח ממנו'. כשמתרגלים לחשוב כך מגיעים למקום של שמחה אמיתית.
לגבי הידורי מצווה – כשהילד רואה שעשייתך בכל הנוגע למצוות היא מתוך שמחה הדבר עובר אליו באופן טבעי. אך אם האם מקיימת את הדברים מתוך מקום של 'אין כוח' הדבר עובר לילדים ומשפיע עליהם. אישה בביתה עושה את רצון ה' דרך הפעולות הגשמיות, דרכם היא יוצקת כוונה ואיתם היא בונה אווירה בבית. כדאי להגיע למקום בו את עושה את ההכנות לשבת וחג מתוך שמחה ושלימות. ובשבת עצמה, כשאת מחוברת לשבת ולוקחת ממנה כוחות פיזיים ונפשיים לשבוע כולו גם ילדייך יתחברו ויפנימו את ערכי השבת. הרבי הריי"צ אומר שההורים צריכים להיות מודל לחיקוי ושתהיה בבית מסגרת מוצקה וברורה מלמעלה. כשיש דברים שיותר קשה לילד לקבל ולעשות, צריך לדעת בחוש פנימי מתי נכון ללחוץ ומתי לוותר.
באחת מהרצאותיי על חינוך בגיל ההתבגרות קמה אמא עם דמעות בעיניים וצעקה: 'איפה הבן שלי? הכול עשיתי, יישמתי, חום, אהבה, עידוד. איפה הוא?' זה היה קשה לשמוע, אך הרבי עונה על כך בפירושו להגדה של פסח על הפסוק: "עמלנו, אלו הבנים". ישנם שלושה שותפים באדם, וה' הוא הקובע את התוצאה, אנו מצווים על העמל ולפי זה גם נקבל את השכר".
בריינדי: "כשמחדירים לילדים בהתלהבות אמיתית ובשמחה (דרך סיפורי חסידים, ניסים מה"אגרות קודש" ושיחות מהרבי שמותאמות לילדים) גאוות יחידה שאנחנו נבחרנו להיות חסידים של הרבי מה"מ ולא כל יהודי זוכה לכך! זו עצמה הסיבה לשמחה!
אנחנו הנבחרת! ואם הקב"ה והרבי דורשים מאיתנו להתנהג כראוי לחסיד של הרבי – יש לנו הכוחות וצריך לנצלם לנחת רוח לקב"ה ולרבי. כשאנחנו מקרבים את ביאת הרבי מלך המשיח, הרבי שכל-כך אוהב אותנו ואנחנו כה אוהבים אותו, נהנה מכך – היש שמחה גדולה מזו? ויש לומר זאת לילדים בקול ובשמחה ובכל הזדמנות!
בנוסף לכך יש לעודד את הילדים גם לכתוב לרבי וכשהם מקבלים תשובות אישיות (ניסי ניסים!) הקשר עם הרבי מתהדק בצורה אישית ומתעורר בהם הרצון לגרום לרבי נחת-רוח ולזרז את ביאתו"
רונית: "תורה ומצוות הם מקשה אחת עם חיינו, לא יכולה להיות חלוקה שלנו מצד אחד, ומהצד השני התורה ומצוותיה. זה צריך להיות אצלנו כמזון ואוויר לנשימה, שאי אפשר בלעדיהם. כשחיים כך, ממילא יש זרימה ושמחה.
מסופר על האדמו"ר הרש"ב שלקח את האדמו"ר הריי"ץ, כילד, להתוועדות בסוכה. הרבנית שטרנא שרה יצאה וראתה את בנה היחיד ישן בקור ודאגה שמא יתקרר. האדמו"ר הרש"ב אמר לה שהחום שהוא יקבל מההתוועדות יספיק לו לכל החיים. סיפור זה סיפר אדמו"ר הריי"ץ בעצמו כעבור עשרות שנים, וסיים : "אכן, זהו מסירות נפש על חינוך"!
צריך מסירות נפש בחינוך, כשמחנכים ילד לקיום תורה ומצוות בהידור כי זה הדבר הכי טוב בשבילו! זה יעבור אל הילד באופן נכון. אני רואה כמה חשוב לבנות סמכות הורית נכונה. לתת לילדים מקום לשאילת שאלות אבל מצד שני להפנים שאם אבא ואמא אומרים לעשות, עושים. ואחרי שעונים על השאלות התשובה העיקרית היא – קבלת עול. כשיש סמכות הורית בריאה אין לילד הרבה שאלות. כשההורים לא מבולבלים ואין חילוקי דעות ביניהם הילדים נוהים אחריהם".
איך מביאים ילד לעשות את המוטל עליו – בדברי הרשות או בקיום תורה ומצוות – באופן יצירתי שאינו שובר או מעיק, אלא מקרב אותו אלייך ואל הבית?
פנינה: "הכול מתחיל מההורים. הצריכים להוות מודל חיקוי עבור ילדיהם, כך אומר הריי"צ. אם אנו מבקשים ילדים חסידיים, כדי שיפנימו ויקיימו, זה מתחיל מאיתנו. דוגמא אישית זה הדבר הכי יצירתי שיש. היום, כשבניי אבות לילדים הם מזכירים לי את המתיקות שהייתה לקול לימודו של אבא בחלל הבית. את יחסו הרציני לתפילה, את דאגתו שלא לפספס קריאת שמע בזמנה. כן צריך שתהיה התאמה בין דרישתי מהילדים לבין התנהגותי, לא יכול להיות שאומר לבתי שתגיד בטלפון שאיני בבית ואחר-כך אכעס עליה כשהיא משקרת…
דבר נוסף שמאוד חשוב ומשפיע הוא הקשר הטוב בין ההורים, אי אפשר להפריד בין שלום בית לחינוך הילדים, כך הרבי אומר. ובנוסף להוראת הרבי הרש"ב להקדיש חצי שעה ביום לחינוך הילדים, זמן של איכות. השלום בבית נותן לילד ביטחון עצמי, רגיעות ושלווה ובונה אותו באופן נכון. צריך ללמוד לוותר, להתפייס ולרצות את השכינה בבית.
חשוב שהילד ירגיש רצוי ואהוב, זה קל מאוד לאהוב את הקטנטנים, לחבק ולנשק אותם. אך כשאותם ילדים הופכים לנערים קשה יותר להגיע אליהם. ובמקום הזה בא לידי ביטוי התפקיד שלי, להחמיא, לעטוף, לנשק ולשתף אותם בחוויות שאני עוברת. לשמוע אותם ואת חוויותיהם וכיצד הם חשים. קשר בין הורים לילדים לא יכול להיות רק בהוראות: 'קח, תביא, אל תלבש את זה' ביקורת הורסת, וכל-כך חשוב לפרגן! חינוך זה גם לא לבייש, להעיר ולהוכיח על כל טעות. הילד מאבד את הרצון להיות טוב, צריך להכניס בו רצונות טובים ורצון לשפר עצמו. תפקידי הוא לגדל אותם באווירה טובה של העצמה ושהם ירגישו שאבא ואמא שלהם מאמינים בהם.
בבית בריא צריך שיהיו קווים ברורים שעליהם לא מוותרים ויש דברים שאיתם ניתן לזרום. כל בית יוצר לעצמו את גבולותיו, זו הייחודיות שלו. כמובן שעל מצוות מעשיות אסור לוותר אבל גם במקום הזה צריך שיהיה מרחב. כי הרי כל מטרתנו בחינוך לתורה, הוא שהילד יעשה את הדברים ממקום אמיתי ולא כדי להיות מתוגמל בפרסים. כך הילד לוקח אחריות אמיתית על מעשיו. ילד לא צריך לעשות כדי לקבל אלא בגלל שביקשת, בגלל שזה הסדר והנוהג שיש בבית. כשהשגרה המתוקה הזו קיימת יש פחות קונפליקטים ויותר שמחה, שלווה ורוגע בבית".
בריינדי: "אצלנו, ילד מתוגמל על מעשים מיוחדים שעשה. אנו, ההורים, מציינים זאת בקול שכל הילדים ישמעו כמה נחת רוח עשה, כמה קירב את הגאולה, וכמה ה' והרבי שמחים ממנו עכשיו!
בנוסף – ילד שוויתר כשהיה לו קושי, או ילד שסידר במיוחד גם כשזה לא היה "תורו", ילד שלמד תניא או משניות על-פה וכדו' מתוגמל בממתק / סכום כסף קטן, כשאנו מדגישים שהשכר האמיתי זו הנחת רוח שיש לקב"ה ולרבי מכך ושזה מזרז את הגאולה.
דבר נוסף שהילדים מחכים לו הינו – צל"ש השבוע. הילדים יודעים שאבא ואמא בוחרים ילד/ה שהתנהג הכי יפה או שעשה משהו מאוד מיוחד במהלך השבוע. במהלך סעודת ליל שבת, אבא 'מותח' את הילדים עם רמזים על הילד והמעשה המיוחד. לבסוף בעלי שיחי' אומר בקול ובדרמטיות את שם הילד שזכה להיות צל"ש השבוע וכולם מעודדים אותו בקריאות חיבה, ולילד ניתנת אפשרות בחירה של מתנה סמלית".
רונית: "היצירתיות האמיתית זה לדעת מה טוב לילד שלי, מתי לעשות זאת ומתי זה מתאים לי. עם כל הנתינה וההתמסרות לילדים, חשוב להיות קשובה לעצמי. כשאני יודעת מה חשוב לי ומקרינה זאת נכון לילדים, הם יזרמו איתי כי הם רוצים שאמם תהיה מחוברת למקום הטוב של עצמה. אצלנו בבית מצאתי פתרון מאוד טוב לנושא הסדר והניקיון. לכל אחד מהילדים תפקיד המתאים לטבעו ולאישיותו והוא האחראי שהדבר יתבצע בבית.
באחד הבקרים היה לחץ. והאחראי על סידור החדרים בא ואמר לי שהוא לא יספיק הבוקר לסדר את החדר ואם אני יכולה לעזור לו. אמרתי לו שבשמחה, כשהוא שמע שהסכמתי הוא קפץ משמחה והבטיח לתת לי משהו בתמורה…. זה היה עצום לראות איך גם ילד קטן כשניתנת לו אחריות ברורה ותחושת ביטחון, מסוגל לבצע משימות ולהבין שזו אחריותו ולא שלי. אדם שעמל מרגיש סיפוק, כך הדבר אצל ילדים. ילד שיש לו אחריות, חש חלק מהבית ומעריך יותר את כל הקורה סביבו. זה מחזק את הטוב שבו. גם ילד בן שנתיים יכול לזרוק את הטיטול שלו לפח! זה תהליך להחדיר זאת בבית ויש ילדים שזה זורם בקלות איתם כי הם מסודרים ואחראיים בטבעם ויש כאלו שצריך יותר לעבוד איתם על כך. ילד, לדוגמא, שבטבעו רוחני יותר יכול להיות אחראי על ה'מבצועים' של המשפחה בתאריכים חסידיים".
*
מידי יום יש זמנים 'מועדים לפורענות' ולחץ כמו הבקרים או השכבת הילדים. תני רעיונות מניסיונך כיצד להפוך עיתים אלו למקור של אור ושמחה.
פנינה: "ככלל, לחץ הוא מרכיב מספר אחד שמרחיק שמחה מהבית. אנו טרודים בכל-כך הרבה מחויבויות במהלך היום אבל צריך לזכור שכל אלו קשורות במטרות רחוקות טווח שלנו: פרנסה, עבודה, שליחות, בית וכו'. אבל כה חשוב ליהנות מהדרך ומהתהליך.
זה מאוד רלוונטי לחינוך הילדים כי הרבה פעמים הילד לא עונה על ציפיותינו, גם במקום זה הוא צריך לדעת שהוא אהוב ושאני שמחה בו. כשיש מצבי לחץ והתמודדות בעיקר בגיל הנעורים, צריך שתהיה הסתכלות רחבה ומאירה, זה מה שמקל. ויחד עם זאת להתאמן ולתרגל, ללמוד לבוא בהנאה למצבים מורכבים יותר בחיים. לגבי היציאה מהבית, גם אם יש מתח בזמנים האלו חשוב להקפיד שהילד יצא עם ברכתנו, הוא ירגיש אותה כל היום. ולגבי ההשכבות, לחוות זאת כזמן איכות נפלא עם הילדים ולא לחכות לרגע שהם יירדמו ושיהיה לי סוף-סוף פנאי".
בריינדי: "מה שעוזר בנקודות תורפה הללו, זה הרבה עידוד ומחמאות בקול רם, ולפעמים גם תמריצים (שההורים מחליטים עליהם אם ומתי, ולא הילדים!).
מילים עושות את ההבדל! וגם תחרות בריאה. אפשר להתמקד בילד שקם ואמר "מודה אני" יפה, הכין לאחיו "נעגל ואסער" וכדו' וכמובן לציין זאת בקול: 'תראו!!! אתם לא מאמינים!!! איזה יופי!!! ככה חסיד של הרבי מתנהג. מי עוד יכול כל-כך יפה, כל-כך מהר?' וכשהילדים שומעים בקולך והתלהבותך שאת באמת שמחה ומאמינה באמירות – זה מדבק וכל שאר הילדים גם רוצים להוכיח את עצמם.
גם כאן, אם ילד מאוד השתדל יש לתגמל אותו, אפילו בעוגייה קטנה או בכמה עדשים. מה שחשוב לילד זה לא מה שקיבל, אלא תשומת הלב של הוריו שראו את המאמץ וההשתדלות. מניסיוני האישי, זה עובד!"
רונית: "מצבי לחץ אפשר לפתור על ידי היערכות מראש. להגיע לאותו מצב כשאת מאורגנת בצורה הכי טובה שיש. אם לדוגמא הולכים עם הרבה ילדים למקום הומה אדם – לשים פתק על צוואר הילדים למקרה שאי-מי הולך לאיבוד.
לגבי הבקרים, ילדיי יודעים שאני צריכה לצאת בשעה מסוימת לעבודה. הם צריכים להיות מוכנים אז וזה נתון שלא פתוח לדיון. הגדרתי את הזמן הזה קודם כל לעצמי ואחר-כך לילדים. את הקטנים אני מלבישה, והגדולים יודעים שהם צריכים להתארגן לבדם. אם יש מצב בו ילד לא משתף פעולה, אני קודם כל מנסה להסיח את דעתו מזה. אם זה לא הולך, אני מנסה להיות כמה שיותר שכלית וכמה שפחות רגשית. מבחינתי, הכול ממשיך להתנהל.
אם יש מצבי לחץ ממש גדולים, אני פשוט משקפת להם את מצבי ואומרת שאמא עכשיו מאוד לחוצה ולא פנויה לשמוע. גם זה סוג של הגדרה שהילד יכול להתארגן סביבה. מניסיוני, אם מגדירים לילדים דברים באופן ברור הם פחות מגיעים למצבים קיצוניים. חשוב מאוד לא לפנות לילד ממקום של אשמה אלא ממקום שאני יודעת ועושה את הדבר הכי טוב לילד ולי.
כשהדברים ממש לא מסתדרים והמצב מתדרדר אפשר תמיד לבקש מהבעל שייקח אחריות על הסיטואציה. וחשוב להעביר את האחריות לבעל מבלי למתוח עליו ביקורת. בהרבה מצבים בעלי מצליח לפתור בעיות סבוכות בפשטות כי הוא מתמודד עם העניין יותר שכלית ופחות רגשית".
*
האם יש לך עם הילדים זמן של פנאי או איכות – המוסיף שמחה וחיבור בבית – שהיית רוצה לחלוק עם הקוראות?
פנינה: "כל סיטואציה ומצב אפשר להפוך לזמן של חיבור ושמחה בבית. הכנות לשבת, חגים, שמחות, כל סיבה יכולה להפוך למסיבה. כדי שאמא תוכל באמת להקרין, ליזום ולעשות ממקום אמיתי של שמחה היא צריכה קודם להשקיע בעצמה, לתת לעצמה זמן איכות בו היא מתמלאת כדי להמשיך הלאה. לפעמים אני מוצאת את עצמי בתוך כל ה'בלאגן' והמטלות יושבת רגועה עם כוס קפה וספר טוב ונרגעת. לא צריך נוף מסוים או אטרקציות בשביל להיות שמחה ורגועה. בזמן הזה הילדים יודעים שאי אפשר להעביר לי שיחות טלפון, הם מבינים שאני מתמלאת כדי לתת להם. כשלאמא יש זמן איכות משלה היא יכולה להתחיל לחשוב הלאה.
אצלנו בבית מאוד אוהבים לשבת במטבח ולדבר. הילדים גדולים ויש כבר חתנים, כלות, נכדים והשיחה היא דבר מאוד חשוב ומקרב. אני כל יום מנסה לדבר עם כל הילדים, לתת עצות, לעודד ולכוון. אני שמה דגש על גיבוש המשפחה, שכולם ירגישו טוב, שיהיה קשר טוב עם כל החתנים והכלות. החכמה היא לדעת איך לכנס אותם ולגרום לכך שכל אחד ירגיש טוב. חשוב רק לזכור שאחדות בשלב זה קשורה בכך שמגיל צעיר יש קשר וחיבור בהבעת רגשות והתחלקות בחוויות. כך כשגדלים הקשר נשמר וממשיך"
בריינדי: "אימי סלוה רייניץ תחי', שגידלה ב"ה 14 ילדים, הייתה מצרפת כל פעם ילד/ה אחר/ת לקניות ולסידורים. היינו ממש מחכים לזה. לפעמים זה היה בנסיעה ולפעמים בהליכה. אני מאוד נהנית לעשות זאת עם ילדיי. כך נפתח קשר מאוד אישי בין האימא והילד ומעשיר את זמן האיכות שלהם יחד, לילד יש זמן לשתף את אימו בעולמו, דבר שבבית עם כל האחים מסביב הוא לפעמים קשה עד בלתי אפשרי. הילד מרגיש שיש מי שמקשיב לו. למרות שכמובן גם בבית כשיש צורך אני מתפנה לחלוטין ויושבת עם הילד ומדברת איתו ולא נותנת לשום דבר להפריע לי, גם לא שיחת טלפון".
רונית: "מה שאני מנסה לעשות זה 'לתפוס' זמן שיש לי מצב רוח טוב ולצרף את הילדים לעשייה חיובית איתי. אצלנו זמן האיכות הוא בסעודת 'מלווה מלכה'. אותה מכינים יחד וכל ילד מספר בה סיפור. לפעמים גם זמן נסיעות הוא זמן איכות נעים מאוד. במקום שיהיה שעמום ומריבות אנו משחקים משחקי חברה".
התייחסי למשהו אחד בביתך שאת יכולה להעיד שהוא מקור להרבה שמחה.
פנינה: "בעלי! הוא שר ושמח ומשרה אווירה מאוד טובה בבית. הוא אף משריש בנו את הכיוון של ההודיה והראיה החיובית. תמיד בהדלקת נרות שבת אני עומדת מול הנרות עם שמונה הבנות שלי, וקודם כל אחת מודה על כל מה שה' נתן לה ורק אחר כך מבקשות. כך רואים כמה ה' אוהב אותנו וזה גורם להמון שמחה".
בריינדי: "ההצגות הטבעיות של הקטנים בבית מתוך תמימות ילדותית גורמות לנו להרבה שמחה, הגדולים פשוט נהנים לראות ולבקש "הצגה חוזרת"… 'ילדים זה שמחה!' ב"ה, שירבו שמחות כאלו בישראל!
גם שולחן השבת הוא מקור לשמחה אצלנו בבית, פעם בשבוע יושבים כולם יחד וכל אחד בתורו מספר משהו ששייך לשולחן השבת, כולל ציורי הקטנים מהגן כך שכולם מקבלים תשומת לב חיובית מול כולם, מלבד הצל"ש שהוזכר. לתוספת שמחה בשולחן שבת, קנינו במיוחד כמה ברכונים עם שירונים חב"דיים ושירי גאולה. כל דף ממוספר והילדים נהנים לשיר יחד ולהמליץ על שירים מתוך הברכון".
רונית: "מה שגורם אצלנו לשמחה זה ההתרגשות מהדברים הקטנים, דווקא מהם לשמוח! כך ההתלהבות אצל הילד גם גוברת. אם יש סיטואציה מצחיקה אפשר לצלם אותה. כשהבן הבכור שלי עשה הכנסה ל'חדר' הוא רצה לעשות עוד טקס בבית לאחיו בן השנתיים. במהלך הטקס הם מרחו דבש על אחד מספרי בעלי. כשראיתי זאת הסברתי שזה היה אסור לעשות, אבל צילמתי מהצד. עד היום אנו רואים זאת וזה גורם לנו להמון עונג ושמחה. ספר אפשר לקנות חדש אבל הסיטואציה הזו תישאר לנו לנצח, היא נחרטת.
אני חושבת שהנקודה האמיתית היא פשוט להיות שמחה, לחשוב דברים טובים על הילדים וגם להגיד להם אותם. ובראייה יותר רחבה, אני חושבת שילדות של ילד חב"דניק היא מהותית ילדות שמחה. אתה גדל תמיד בתחושת עניין ומטרה שהיא התכלית: להביא משיח. כשהבית והילדים מכוונים לכך, כל דבר שעושים נהיה חדור בשמחה ובתוכן. אצל הילדים זה לא מורכב, הדברים מתקבלים בפשטות. כאמא אני מחזקת את המקומות האלו, אם לדוגמא ילד מוותר, אציין שהוא עושה נחת רוח לרבי. או אם הוא אומר תהילים בשבת מברכים, אשבח אותו ואומר שהוא עכשיו חלק מעוד אלפי חסידים שמקיימים את התקנה של הרבי הריי"צ… דברים אלו שכמעט ולא נראים. הם אלו שבונים את גאוות היחידה ומביאים לשמחה בבית. השמחה שאתה חלק ומשלים שלם ענק!"
