נר שני של חנוכה

 

תופסת לי מקום על הספה,

ממש מול הנרות.

 

אור של נרות החנוכייה מושך אותי אליהם.

מטעמי החג: סופגניות וישיבה ליד הנרות.

עדיפות ברורה למטעם השני

הוא לא משאיר מצפון.

 

הצעתי לאברום לשבת לידי ולהביט איתי בנרות.

 

״אם תביט בהן מספיק זמן, ומספיק חזק,

אולי תצליח לשמוע אותן.

לנרות יש כוח

הן מדברות אלינו.״

 

״מה, באמת?

יש להן קול שהאוזניים שלי יכולות לשמוע?״

 

״הקול של הנרות מדבר ללב שלנו.

ובוודאי, כל יהודי יכול לשמוע אותו.״

 

נראה שאברום אהב את הרעיון.

הוא יושב לידי.

בשקט.

 

ההשפעה של הריטלין פגה מזמן,

והוא עדיין יושב.

בשקט.

דקות ארוכות.

 

״מה הנרות של חנוכה אומרות לך?״ שאלתי.

 

הוא מגמגם קצת.

קשה לו להסביר מה הוא מרגיש.

הוא מתאמץ למצוא את המילים.

 

״אמא…

הלב שלך שומע את הקול של הנרות

כי את כבר גדולה.

את רגילה הרבה שנים לשמוע אותו.

 

בגלל שאני קטן,

הלב שלי לא ממש שומע.

אבל אני מרגיש

שהאור של הנרות מרגיע אותי.״

 

״או… אתה צודק.״

 

לנרות של חנוכה יש קול עמוק.

קול שמרגיע ומרפא.

 

נשארנו שם, מחובקים,

מביטים בנרות.

 

ביקשתי מאברום להסתכל חזק

על ההילה שלהן.

 

״תעצום עכשיו עיניים.

תדמיין שההילה של נרות החנוכייה שלך

מגינה עליך,

עוטפת אותך,

ושומרת עליך.

 

זו הילה של נס.

היא סביבך.

ואתה חזק.

יש לך כוח של המכבים.

אין דבר שיכול עליך.

אתה מוגן וחזק.״

 

לידנו הרבה רעש.

כולם רוצים לצאת לשיירה.

 

אברום לא שומע אותם.

 

״אברום, אתה יוצא עם כולם לשיירה?״

 

״לא.

אני נשאר כאן.״

 

אני מסתכלת עליו.

הוא בתוך ההילה.

מוגן.

וחזק.

 

קראתי בשבת

שהרבי מביא בליקוטי שיחות סברה מעניינת על נס השמן:

 

הנרות דלקו שמונה ימים

לא כי השמן הספיק,

אלא כי הנרות דלקו

מבלי לשרוף את השמן.

 

אני מביטה בנרות,

ונזכרת בחידוש.

 

מה בעצם הנס?

 

הלהבות בערו

מבלי לכלות את מקור האנרגיה שלהן.

 

האש עצמה

הייתה מקור האנרגיה.

 

מדהים.

 

הרעיון של הרבי סוחף אותי.

אני צוללת במחשבות.

 

הנס הזה הופיע בדיוק ברגע

שהמכבים חנכו את המזבח

חזרה לשגרה מבורכת

אחרי תקופה ארוכה של מלחמה,

אחרי טומאה וחושך.

 

חנוכת הבית.

 

הם מנצחים את היוונים

וחייבים להחזיר את האור.

 

הכהן גדול מדליק את המנורה,

והנס קורה.

 

לא רק נס של אור,

אלא נס של התחלה חדשה.

אש של התרגשות.

 

אני נזכרת במסיבת הסידור הראשונה.

העיניים הנוצצות של שניאור.

אני רואה רק אותו בין כל החברים.

 

אני זוכרת את הדמעות,

כשעצמתי עיניים ודיברתי עם אבא שלו.

הוא היה שם איתי.

ביקשתי. התפללתי.

תפילות על הבן שלנו.

 

אני נזכרת ברגע,

ומרגישה את הלהבה הפנימית.

זה היה רגע שבו האש דלקה.

היא לא הייתה צריכה שמן.

הרגע עצמו היה השמן.

 

נס של התחלה.

 

השבת הראשונה שעשינו בבית אחרי החתונה.

ריגושים.

בישלתי כמות מוגזמת.

נסחפתי.

נסחפתי הרבה.

 

יכולתי לעמוד שם

ולהכין מטעמים עד בלי די.

 

אין עייפות.

אין שחיקה.

אין הרגל.

 

הלהבה הפנימית דולקת מעצמה.

התלהבות.

 

נס של פעם ראשונה.

 

הנרות לא שותקות.

אני מביטה בהן.

 

ישראל מתיישב לידי.

 

״ישראל, יש לי שאלה:

מתי אתה מרגיש התלהבות גדולה יותר

בפעם הראשונה שאתה עושה פעולה מסוימת,

או כשאתה עושה אותה בידיעה שזו תהיה הפעם האחרונה?״

 

הוא מנסה להבין מה עובר לי בראש.

מסתכל על הנרות.

חושב.

 

״בפעם הראשונה יש התרגשות שבאה משמחה,

ובפעם האחרונה יש התרגשות שבאה מעצב.״

 

מעניין…

 

״אתה מתכוון לומר

שבפעם הראשונה יש חיבור חדש שיוצר שמחה,

ובפעם האחרונה יש פרידה שיוצרת עצב?״

 

הוא לא לגמרי בטוח.

״זה לא ממש עצב,

זה יותר… שמחה עצובה כזאת.

את מבינה למה אני מתכוון?״

 

אני מבינה.

 

השנה תהיה מסיבת הסידור האחרונה של יגאל,

האחרון מהבנים.

 

אני כבר מתרגשת.

הניצוץ נדלק.

מעצמו.

 

אשב שם.

העיניים יביטו ביגאל.

הלב יזכור.

 

במסיבה של הבן האחרון

כל הבנים יהיו איתי:

שניאור, ישראל, שמואל, ארי ואברום.

כולם מחזיקים את הסידור.

כולם עם אותו ניצוץ קדוש בעיניים.

 

אבקש להביט עוד ועוד ביגאל,

שהרגע לא ייגמר.

כי כל הרגעים פה.

 

רגע של תיקון.

נוכחות מלאה ומתוקנת.

הפנמה של משמעות.

 

אני יודעת

אין עייפות ואין שחיקה.

יש ייחודיות,

ויש קדושה,

והלהבה בוערת מעצמה.

 

היא לא תשרוף שמן.

הרגע עצמו הוא השמן.

 

אני לא מצליחה לבחור:

מתי הפעולה נעשית עם יותר התלהבות וחשק?

כשיש ציפייה לדבר חדש,

או ציפייה לדבר ישן

שלא יחזור?

 

בית שמאי ובית הלל

 

בית שמאי , הולך ופוחת.

בית הלל, הולך ומוסיף.

 

בית שמאי:

מסיבת הסידור של שניאור,

השבת הראשונה אחרי החתונה.

ריגוש של פעם ראשונה.

אש מתפרצת.

התלהבות ראשונית.

 

ביום הראשון האור שלם.

כל הנרות דולקות.

 

ואחר כך

מסיבות הסידור והשבתות הבאות

הולך ופוחת.

 

בית הלל:

מסיבת הסידור של יגאל.

המסיבה האחרונה.

רגע מלא מכל הרגעים.

הרגע האחרון.

 

ביום האחרון

האור שלם.

 

רגע שיא.

להבה בוערת בעוצמה,

כי היא כוללת את כל הלהבות.

 

את כל הרגעים:

כשנכחתי יותר,

וכשנכחתי פחות.

כשכיוונתי,

וכשכיוונתי פחות.

כשידעתי,

וכשעדיין לא.

 

זו התלהבות של פעם אחרונה.

 

הלהבה לא שורפת שמן.

כל הרגעים העתיקים,

העייפים, הלא־מושלמים

הם השמן.

 

הזדמנות לתיקון.

הזדמנות לנוכחות.

הזדמנות להאיר

בלי לכלות.

 

הלהבות של היום השמיני של בית הלל

אינן להבות חדשות.

הן נושאות בתוכן

את זכרן של להבות העבר

תשושות,

רגילות,

שחוקות.

 

ביום השמיני של בית הלל

נוכח כל מה שבעבר דלק.

כל אותן נרות

שכלו הרבה שמן כדי להתקיים.

כולן מתבקשות ומבקשות ביום השמיני להופיע.

 

הנר השמיני

מסוגל להחיות את הנרות שקדמו לו.

הנר השמיני הוא הנר הניסי.

 

ולצידו עומדים שבעה נרות

שאינם זקוקים לשמן.

 

הנר השמיני,

היום האחרון,

הוא השמן.

 

נר חדש ואחרון

שהוא כוח הבערה

של שבעה נרות ישנים.

 

וכל אותם נרות שהוחיו

הופכים לשמן

לנר השמיני.

 

היום השמיני של בית הלל

הוא יום של משמעות.

יום שלם.

שלמות מחוספסת ומתוקנת.

 

הנרות כוללות

גם את הנרות שכבר כבו.

 

האש המאירה ביום האחרון

לא שורפת.

הלהבה לא רועדת.

האור יציב.

 

כי הוא אור של תיקון.

אור של משמעות.

 

אני מסתכלת על הנרות

ושואלת את עצמי:

האם אני יכולה מחר בבוקר להתעורר

ולהיות אמא שמאירה

כמו בית הלל

וכמו בית שמאי יחד?

 

אש של ראשון

ואש של אחרון.

 

להיות איתם כמו ביום הראשון

להסתכל על כל אחד

במבט נקי.

 

בלי ציפיות שליליות.

בלי תוויות.

בלי דעות קדומות.

 

להדליק בתוכי

מודעות חדשה.

 

אני רוצה לחוות כל רגע עם ילדיי

כמו הרגע האחרון.

רגע שמחייב.

רגע שדורש נוכחות.

רגע שמבקש יראה.

 

לתת לשגרה

את הכבוד האחרון.

 

נס נרות חנוכה.

נס החינוך.

 

אני רוצה לסכם:

הבנתי הרבה הערב מול הנרות.

 

אמא

תפקידה להדליק את הניצוץ

שכבר קיים בילד שלה.

 

יש בי הכוח

להגביר את האש,

ויש בי הכוח

להנמיך אותה.

 

יש בי הכוח

להדליק בילדים שלי אש שהיא נס.

אש שיש בה כוח של פעם ראשונה

הלהבה מתלהבת.

ואש שיש בה כוח של פעם אחרונה

הלהבה ייחודית ומלאת עוצמה.

 

אני יכולה להדליק בהם אש

שאינה תלויה בהתכלות.

 

את לא מדליקה נר.

את מדליקה עצם.

 

וכוח העצם

אינו זקוק לשמן.

הוא מקיים את עצמו.

 

אני יכולה להטמין בהם

את הכוח לבעור בלי לכלות,

והם,

באור העצמי שלהם,

מדליקים את האור העצמי שלי.

את כוח האש שלי.

 

זה נס חנוכה:

הילה ניסית

שעוטפת את הבית.

מעגל שמגן

ומחזק.

תודעת חנוכה.

 

אני יוצרת אור.

אור ניסי.

 

וכל פעם שאביט באורות

הם יעידו

שהאש שלי

והאש שלהם

אינן זקוקות לשמן.

 

מחר אקום.

אביט באברום.

אראה אור.

אור שיצרתי

ויוצרת כל יום.

 

כמו בפעם הראשונה.

כמו בפעם האחרונה.

 

מחר בבוקר

אביט באברום.

אראה אור שחוזר אליי.

 

הוא יזכיר לאור שלי:

תביטי בי.

את לא צריכה שמן.

אנחנו השמן שלך.

 

חנוכה יחלוף.

האש שלי תישאר.

והיא תבער

מעצמה.

תמיד.