פסיכולוגיה וחסידות – השילוב של עולמות הנפש החסידיים והמודרניים הוא מרתק ומורכב מאין כמותו. כדי להבין אותו קצת יותר פנינו לאנה קרא–איוונוב, פסיכולוגית קלינית ושליחה של הרבי מה"מ הפועלת במסגרת 'חב"ד בעלייה' במעלה אדומים, ושוחחנו עימה על קונפליקטים ערכיים בחדר טיפול, על אידיאולוגיה ועל גבולות טיפוליים.

זהות טיפולית

לפני כשנה (בפרשת במדבר תשפ"ד) התפרסם במגזין זה מדריך שעסק בבחירת מטפל מתאים, בגבולות שעל המטופל להיות ער להם בטיפול וכן בנורות אזהרה לזיהוי טיפול לא מקצועי. היום אני רוצה לגעת בנושא דווקא מהזווית של אנשי הטיפול. כל מטפל נושא באמתחתו ארגז כלים ובו ההכשרה המקצועית שלו, שיטות הטיפול שרכש לאורך השנים וכן אמונות ואג'נדות אישיות. (אג'נדת המטפל אינה בהכרח דבר רע – מרכז טיפולי חב"די יגייס מטפלים דתיים או חרדים, ואילו מרכז טיפולי ליורדים מדרך המלך יגייס רק מטפלים שהאג'נדות שלהם מתאימות לו). אך חשוב שנהיה מודעים לאותן אג'נדות, נבחין בהן ולא נניח להן להפריע לטיפול. הדוגמה הקלאסית לכך: אנחנו, חסידי חב"ד, רואים באידיאל השליחות ערך עליון. הרבי לימד אותנו שכל יהודי הוא שליח, גם אם אין לו בית חב"ד בפועל. כמו כן, הרבי הורה שכל אחד צריך שיהיה לו משפיע שאליו פונים לעצה ולהדרכה. אך עם זאת, יש לא מעט מכתבים של הרבי שבהם הוא מפנה אנשים לאנשי טיפול (רופאים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים). אילו הרבי היה רוצה שנתייעץ רק עם משפיעים, הוא היה שולח אותנו רק אליהם. אם כן, כנראה יש הפרדה בין מצבים שבהם פונים למשפיע ובין מצבים שבהם פונים לאיש טיפול מקצועי.

הבדל קטן-גדול

יש שני מונחים בפסיכולוגיה שבאים לידי ביטוי בחדר הטיפול:

'פנטזיית ההצלה' – לעיתים מטפלים מגיעים לטיפול מתוך אמונה שהם יכולים לפתור למטופלים שלהם את כל הבעיות (קונפליקטים רוחניים, התמודדויות בחיים, שינוי הרגלים וכו').

'ופנטזיית הזהב' – משאלת לב שמלווה את המטופל בדרך אל חדר הטיפול שמישהו יבין אותו באופן מדויק ומושלם. ובעקבות כך הוא יחפש מטפל מעולם התוכן שלו דווקא.

אך הפנטזיות כשמן כן הן – פנטזיות, וטיפול תמיד דורש פשרה הן מצד המטפל והן מצד המטופל. על המטפל לקבל את המגבלות שלו, את העובדה שהוא יכול להקל את הסבל, אך אינו יכול לפתור את כל בעיותיו של המטופל בהינף יד. על המטופל, מצידו, לקבל את העובדה שהקשר עם מטפל הוא כמו כל קשר – מצריך זמן וסבלנות ולעיתים גם פשרות.

כל מטפל מתמודד עם הפנטזיה הזו, ואצל המטפל החב"די זה עשוי לבוא ליד ביטוי בקושי לעשות הפרדה בין התהליך הטיפולי ובין הרצון שלו להשפיע ולהכניס תכנים מתורת החסידות. בעקבות זאת עלול להיווצר מצב מבלבל שבו מטפל מנסה 'לעורר לתשובה את המטופל', או משפיע מנסה לסייע למושפע שלו בתחומים שבהם אין לו די ידע וכלים. שני תפקידים אלו עשויים להיראות דומים, אך הם שונים מאוד זה מזה, ואינם משרתים את אותה המטרה, ובלבול זה לא רק שאינו מועיל למטופל, אלא גם מזיק לו מאוד.

קחו לדוגמה נער חב"די בסיכון שנמצא כרגע בקונפליקט גדול מול הזהות שלו כשומר מצוות. הוא לא צריך שהמטפל שלו יסביר לו כמה חשוב לשמור מצוות, הוא צריך שהמטפל שלו יעזור לו לפתור את הקונפליקטים הפנימיים שלו ולזהות את הגורמים להם. 99% מבני הנוער שיורדים מהדרך לא עושים זאת מפני שקראו ספרי השכלה שבעקבותיהם הבינו שדרך התורה והמצוות לא מתאימה להם, אלא מסיבות רגשיות, והירידה מהדרך היא רק זעקה לעזרה על משהו הרבה יותר עמוק ומורכב שעובר עליהם.

יתרה מזו, כל אותם נערים מגיעים לטיפול אחרי שהם כבר עברו שיחות אצל ההורים, המשפיע, המורה וכו'. הם כבר יודעים טוב מאוד שלא מרוצים מהם, והם לא צריכים שגם המטפל שלהם ירביץ בהם תורה. לכן מטפל טוב חייב לעשות את ההפרדה ולזכור מה התפקיד שלו.

למשפיע פונים כשיש קונפליקטים רוחניים והשקפתיים, ולטיפול פונים כשמשהו בפנים לא מאפשר לנו ליישם את עצות המשפיע.

גבולות טיפוליים

גבולות טיפוליים הם אחד מכללי האצבע המרכזיים לטיפול טוב ואיכותי. נוסף ליכולת אישיותית לעסוק בטיפול ולהכשרה מבוססת אקדמיה יש חשיבות עצומה גם לגבולות בחדר הטיפול ומחוצה לו. כאשר איש טיפול מקבל את כולם בלי לעשות הפרדה (קרובי משפחה, חברים, שכנים וכדומה) הדבר מעלה שאלה על איכות ההכשרה ועל היכולות הטיפוליות שלו.

יש מושג בפסיכולוגיה שנקרא 'יחסים מקבילים'. זה מושג שאומר שחוץ ממערכת היחסים הטיפולית יש מערכת יחסים נוספת שהיא מחוץ לחדר הטיפול, ואסור להן להתערבב. לדוגמה: מגיעות אליי נשים ממגוון רקעים ומקצועות. אני לא יכולה לקבל ייעוץ מקצועי ממטופלת שהיא עורכת דין, רואת חשבון, יועצת משכנתא וכדומה. וזה לא משום שהיא לא מקצועית בתחומה, אלא משום שההתנגשות בין היחסים של מטפלת–מטופלת בתוך החדר ליחסים שמחוץ לחדר מזהמים את מערכת היחסים הטיפולית ופוגעים באיכות הטיפול.

הפרדה זו חשובה מכמה סיבות, אחת מהן היא שטיפול מאפשר לאדם להתבונן על החיים שלו בעזרת אדם ניטרלי שאינו חלק מהם, וכאשר מטפל ומטופל חולקים מציאות (חיים באותה קהילה, ילדיהם לומדים באותם מוסדות, הם שכנים, יש להם יחסים עסקיים וכו'), הדבר מקשה על הקשר הטיפולי וחוסם את המטופל מלפתוח את ההתמודדויות העמוקות ביותר (תארי לעצמך שאת מספרת למטפלת שלך סוד כואב מאוד שלא שיתפת בו איש, ולמחרת את פוגשת אותה בבית הכנסת או באספת הורים בבית הספר), בפרט כאשר במהלך הטיפול נחשפים רבדים עמוקים בנפש.

לפעמים מגיעים לטיפול בגלל משהו, ומגלים דברים אחרים, הרבה יותר עמוקים, חשופים וכואבים.

מילה לסיום

על אף פריחת המקצועות הטיפוליים בארץ ובעולם בכלל ובחברה החרדית בפרט, צריך להחזיק בתודעה שלנו את ההפרדה בין התפקידים המסורתיים של המשפיע, רב מורה הוראה ורב קהילה ובין התפקיד הטיפולי. ההוראה הזו תקפה לשני הצדדים, כפי שמטפל צריך לזכור שהוא אינו משפיע, ותפקידו המרכזי אינו לחלק עצות רוחניות ולהדריך את המטופלים כיצד להתקדם ברוחניות, כך גם משפיע או רב הם אינם אנשי טיפול. לצערי, כבר נתקלתי במקרים קשים שבהם אנשים קיבלו עצות טיפוליות הרסניות מדמויות רוחניות ללא הכשרה טיפולית.

חשוב לזכור, החסידות נותנת לנו כיוון בחיים, היא נותנת לנו את הקשר עם הקדוש ברוך הוא, אבל יש תנאי בסיס: בשביל להיעזר בחסידות האדם חייב להיות עם בריאות נפשית בסיסית כדי ליישם אותה. אדם בעל התמודדויות נפש יתקשה להתקדם בעבודת ה' ללא בירור פנימי מעמיק, וכאן למעשה נכנס התפקיד הטיפולי. תפקיד המטפל הוא לעזור למטופל להכיר חלקים לא מודעים בתוכו, לגלות מה מסתתר מאחורי הקושי, לסייע לו להכיר גם את מעלות עצמו וגם את החסרונות, ובכך לאפשר לו לעבוד את השם מתוך שמחה ומנוחת הנפש.

באדיבות מגזין עטרת חיה