כל אחת חוותה את הרגע הזה, שבו העדיפה שהאדמה תפצה את פיה ותבלע אותה בו-במקום, כאשר לא הייתה מסוגלת להתמודד מול המבוכה הבלתי אפשרית.

מילה שנפלטה לא במקום, סוד שניסינו להסתיר ונחשף, כל דבר שבאותו רגע גורם לנו לחיוורון מיידי, לא מאפשר לנו לחשוב אפילו דקה אחת קדימה. ברגעים כאלו רוצים רק להיעלם ולברוח. לא להיות כאן יותר, ואילו יכולנו – היינו מחזירים את הגלגל אחורה.

לפניכן כמה סיפורים כאלו, של נשים רגילות (כמו כולנו) ואמיצות, שנקלעו לרגע שבו קיוו שהאדמה תבלע אותן. רגע או כמה רגעים אחר כך הן עשו חושבים. מקצתן רק לצורך הכתבה הזאת… מה קרה? מה אפשר היה לשנות כדי למנוע מקרים דומים? תובנות ששוות יותר מהסיפורים עצמם.

חינוך אמיתי

שמי רחלי, והייתי השנה מורה מקצועית בכיתה ד'. אני לא ממש משתלטת על הבנות, מן אופי רכרוכי כזה, אבל אוהבת אותן מאוד, וגם יודעת להעביר את החומר בדרכים מעניינות. אז יצרתי דרך לימוד המשלבת המון משחקים, הפתעות ופרסים. בכיתה יש כל הזמן רעש, ואין כמעט שום כלל שבאמת מקפידים עליו. אבל בסופו של דבר הבנות יודעות את החומר ועוברות בשלום את המבחנים, וזה בהחלט חשוב!

בהתחלה עוד הרגשתי לא נוח עם זה שאני לא באמת מנהלת כיתה כמו שצריך, אחר כך יצרתי לעצמי מין אידיאולוגיה. העיקר שהבנות יודעות ושמחות, ואני זורמת איתן בדרך שלהן וכו'.

בחודש אדר המנהלת הודיעה לי שהיא תיכנס לצפות בי בשיעור. זהו הליך פורמלי שכל מורה בשנה הראשונה שלה עוברת כדי לקבל הערכה לעבודתה בשטח. נכנסתי ללחץ. היה ברור לי שאני מלמדת נהדר ויש לי קשר טוב עם הבנות, אבל חוץ מזה? איני בטוחה שיש לכולן מחברת, ואיני יודעת היכן כל אחת יושבת, הן כל הזמן מחליפות מקומות. מה יהיה?

החלטתי, בלית ברירה, להכין שיעור מעניין מאוד שלא דורש ספר, מחברת או מכשיר כתיבה. שלא ייווצר מצב שאבקש להוציא משהו מהתיק, ומישהי תכריז שאין לה. זה היה אתגר אמיתי, אבל הצלחתי. כשנכנסתי לכיתה בתחילת השיעור, גיליתי לבנות שקניתי ארטיקים, והם מחכים במקפיא. מי שתתנהג יפה כל השיעור, לא תקום מהמקום, לא תדבר בלי אצבע, תקבל ארטיק אחרי הצלצול.

בתוך רגע כולן ישבו למופת, זקופות ומשלבות ידיים. מזל שאני רק מורה מקצועית, ויש להן מחנכת שהסבירה להן ברור מאוד איך מתנהגים יפה, כי לא היה לי זמן ללמד את זה.

המנהלת נכנסה, והן קמו לכבודה. השיעור התנהל די בסדר, עם כמה הפרעות קטנות שאפשר להעלים מהן עין, אם רוצים. למשל כששאלתי איך פותרים משהו על הלוח, וכולן קמו בבת אחת, ואני הזכרתי להן לשבת, ומישהי אמרה:"אבל בשיעור שעבר כולנו עמדנו ליד הלוח!"

שרדתי ככה עשרים דקות, ואז המנהלת החליטה שראתה מספיק וקמה ללכת. כנראה גם למנהלות ארבעים וחמש דקות של שיעור הן יותר מדי… כבר הכנתי את ריאותיי לנשום לרווחה, ואז…

המנהלת אמרה: "תודה רבה לכיתה ד' החמודה ולמורה שלהן, נהניתי מאוד מהשיעור. כל הבנות שאמרו תהילים בשבת מברכים מוזמנות למזכירות בהפסקה, לקבל ארטיק".

הן צעקו "ייייששש!" בלי שמץ של נימוס, ואז קטנטונת אחת אמרה: "זה יהיה הארטיק השני שלנו היום, המנהלת, כי גם המורה אמרה שאם נתנהג נורמלי בשיעור היא תיתן לנו ארטיק…"

התפללתי שהאדמה תבלע אותי במקום, שם בכיתה ד'… הסמקתי כולי. המנהלת הבינה את הסיטואציה, וכדי לשמור על כבודי ברחה מהכיתה. אחר כך הייתה לנו ישיבה ארוכה־ארוכה, והיא דיברה איתי ברצינות רבה על חינוך אמיתי לכללים ולמשמעת, והדגישה שרואים מייד אם יש לכיתה הרגלים או אין.

מאז איני מחפשת חיים קלים, ואיני מסתתרת מאחורי רעיונות זמניים. אני וגם הכיתה שלי עובדות לאט וביסודיות על כללים.

יודעות מה? תפתיעו אותי! לא אכפת לי…

אהבה ללא תנאי

שמי אורית. אני ובעלי בעלי תשובה. הקמנו יחד בית חב"די. לשבעת הילדים שלנו נתנו את החינוך הטוב ביותר שאפשר – בהתלהבות של בעלי תשובה המאושרים בשביל הילדים שלהם שגדלים על תניא וחסידות, ולא על השטויות שעליהן גדלנו בעצמנו…

אני חושבת שהחינוך שלנו היה מעולה. התייעצנו המון עם המשפיעים ויישרנו קו עם מוסדות החינוך. לא היינו נוקשים מדי, נתנו לילדים המון, בגשמיות וברוחניות, והשפענו עליהם אהבה וחיבוקים. כמעט כל הילדים שלנו המשיכו בגאווה בדרך שבה חינכנו אותם, שמחים לשאת את שם המשפחה הנדיר ולספר על תהליך ההתקרבות שלנו.

יש לנו בת שכבר התחתנה ויצאה לשליחות, בחור חמוד ב'קבוצה' ועוד אחד בישיבה גדולה ועוד כמה בנות במגוון גילים ומצבי רוח. חיה מושקא שלנו בחרה דרך אחרת. בחרה, גם כן… ברחה, הייתי קוראת לזה. סוג של "לא טוב לי פה, ואני מחפשת את עצמי, אז בינתיים מותר לי הכול וכולכם אשמים." גם איתה השתדלנו לא לעשות שטויות. התייעצנו, הלכנו לטיפול זוגי, הבהרנו בבית כללים, הרעפנו המון אהבה ושתקנו אלף שתיקות מול כל הפרובוקציות שלה.

בינתיים אנחנו מחכים לה שתחזור, אוהבים אותה מאוד ומפחדים לחשוב על הניסיונות שהיא עוד מתכננת לנו.

באחד מהימים המאירים של חב"ד התקיימה התוועדות לנשים בקהילה. הגעתי, עייפה ומשתוקקת לנוח קצת בגשמיות וברוחניות. מצאתי לי פינה שקטה, והתארגנתי עם כוס קפה וקרואסון יבש. הגעתי מוקדם, והרבנית עוד לא הגיעה, אז בינתיים נשים התכבדו ופטפטו.

ואז נכנסה אחת מהנשים המבוגרות יותר בקהילה. אין בינינו שום קשר, כי היא מדור אחר, כמו שאומרים. היא גם מהמשפחות המיוחסות, לא בעלת תשובה כמונו. היא יודעת עליי, אני עליה. אם ניפגש ברחוב נהנהן זו לזו, לא יותר.

היא חיפשה את החברות שלה, סקרה את האולם, ומבטה נפל עליי. פתאום היא ניגשת אליי ומתחילה לצעוק: "הנה את, יושבת פה כאילו הכול בסדר! מגיעים מרחוק והורסים לנו את הקהילה!" הייתי בטוחה שהיא מדברת על מישהי אחרת, מה לי ולה? הסתובבתי לבדוק על מי היא צועקת. היא התרגזה עוד יותר. "אל תיתממי, גברת אורית!" היא צעקה, ועכשיו כולם כבר ידעו מי הורס את הקהילה, לא רק אני. "אם אתם לא תעמידו את הילדה שלכם במקום, אני אזמין משטרה שתעשה את זה!"

לא היה לי מושג על מה היא מדברת, אם כי אפשר לומר שכבר ניחשתי לאיזו אחת מחמש הבנות שלנו היא מתכוונת. הכול הסתחרר סביבי. באתי לכאן לנוח קצת, חיפשתי פינה שקטה, ועכשיו מישהי שוטפת אותי בצעקות מול כולן. התפללתי בלי קול שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותי. משום מה שום אישה לא קמה להגן עליי. אולי גם הן ניסו להבין מה בדיוק קרה, אולי פחדו לעמוד מולה.

תוך כדי הצעקות אני מבינה שהבן הקטן שלה, יהלום בפני עצמו, שכבר ישב במעצר פעמיים, לא משנה על מה, יצר קשר עם הבת שלי, וזה לא מתאים לה.

לא היה לי מה לומר. הלוואי וחיה מושקא הייתה מקשיבה לי. הדבר הראשון שהייתי אומרת לה הוא "אני אוהבת אותך", והשני "רק לא הבחור הזה"… ניסיתי להגיד משהו, לא היה אפשר להשחיל אפילו מילה קטנה. בסוף פשוט קמתי והלכתי. היא יצאה אחריי, עמדה בפתח והמשיכה לצעוק.

חזרתי הביתה בוכה, מתחמקת מהמתבגרות שלי, נכנסת לחדר. אחת מהן הזעיקה את בעלי. כששמע, דווקא צחק. "היא לא מסתדרת עם הבן שלה, לכן את צריכה לעצור את הבת שלך?"

למחרת נשארתי בבית, עשיתי חשבון נפש עם עצמי. למה בעצם הצעקות שלה הכאיבו לי כל כך? הרי אילו היא הייתה צועקת עליי שחנות המכולת אינה נקייה, הייתי צוחקת. מה הקשר אליי? האם ההתנהגות של חיה מושקא היא בגללי? ככה חינכתי אותה? היא בחורה גדולה, ומקבלת את החלטותיה בעצמה. החלטתי להפסיק להאשים את עצמי.

המסקנה השנייה הייתה שאני עדיין לא מספיק מקבלת את מושקא שלי כמו שהיא, באהבה בלי תנאים. החלטתי להתפלל עליה יותר, להתקשר אליה בכל יום רק לברר מה שלומה. לדאוג שיהיו בבית דברים שהיא אוהבת כשהיא קופצת לביקור.

בקשר לצעקות, הרבנית של הקהילה התערבה. היא דרשה ממנה להתנצל לפניי בפומבי בשבת, ואני הקלתי עליה וסלחתי לה מייד. מסכנה, נראה שהיא מתמודדת עם הנושא הרבה פחות טוב ממני.

לגבי מושקא שלי והבחור שלה – אולי יום אחד עוד יקימו יחד בית חב"די בישראל, מי יודע?!…

לא מסתובבת אחורה

שמי שפרה והקמתי את ביתי בקהילה חמודה ומשפחתית. יש לי שכנות טובות וחברות טובות שגילן קרוב לשלי. אנחנו מגדלות את הילדים יחד, נפגשות בשבת בבית הכנסת, בגינה אחרי הצוהריים, מחוץ לחדר הכיתה באספות הורים.

בשבת אחת, אחרי הצוהריים, ישבנו יחד בגינה, משגיחות כל אחת על הילד שלה. מדברות כרגיל. מישהי הזכירה את ברכה, שם בדוי לגמרי. ברכה היא אישה מהקהילה שלנו, לא מהחברות הטובות שלי. יש בה משהו מתנשא מאוד, לטעמי, ואחרי כמה פעמים שניסיתי לשוחח איתה והיא לא זרמה, הפסקתי לנסות. יש לי מספיק חברות, ואיני מתכוונת להתחנן.

מה גם שהבית שלה שונה מאוד מהבית שלי. היא משקיעה מאוד בחיצוניות, הילדים שלה תמיד מסתובבים במותגים, בסטים כמובן, והפאה שלה שווה יותר מהרכב שלנו. גם המסכים שם לא באותה רמת סינון כמו שלנו. אז עדיף לשתינו שלא נוצר קשר קרוב.

מישהי סיפרה משהו שקרה במשפחה של חמיה של ברכה, השנייה הוסיפה משהו על הילד הגדול שלה. שתיהן דיברו בשקט, ואני לא התכוונתי בכלל להשתתף בשיחה. ואז מישהי העירה שברכה רוצה מאוד לקבל את משרת הגננת בגן חובה בשנה הבאה, במקום הגננת שרה האלופה שיוצאת לפנסיה בקיץ.

עכשיו כבר התערבתי. "מה? גננת?" דיברתי בהתלהבות ובכעס, "בשביל להיות גננת צריך להיות דמות לחיקוי, מחנכת! מה פתאום ברכה? אם היא תקבל את המשרה של הגננת, אני לא מכניסה את הילדה שלי לגן!" החברות שלי לא הסכימו איתי ולא התנגדו. רק שתקו שתיקה רבת משמעות, נבוכה. דקה לאחר מכן גיליתי שהיא יושבת על הספסל כמה מטרים ממני ושמעה הכול.

זה היה הרגע שבו הייתי מודה מכל הלב לאדמה, אילו היא הייתה מוכנה לפתוח את פיה ולבלוע אותי. אמרתי בקול כל מה שאני חושבת עליה, והיא שמעה. הסמקתי כולי. אחרי כמה רגעים שכולנו שותקות, החלטתי לא לדחות את התיקון והסתובבתי. לא שיש לי דרך להתנצל על מה שאמרתי, אבל אני חייבת. ברכה סובבה את ראשה לצד השני, כאילו לא שמה לב אליי, לא מוכנה לדבר.

ניסיתי להתקשר, היא לא ענתה. שלחתי מכתב, והיא לא הגיבה. מעולם לא היינו חברות, אבל לפגוע ככה במישהי לא הייתה הכוונה שלי. אלף פעמים מאז אני מתחרטת על מה שאמרתי. בשביל מה זה היה טוב?

המסקנה שלי אולי לא מקובלת כל כך בחב"ד, אבל מה לעשות? האיסור לדבר לשון הרע חל על כולנו; גם 'לא תשנא את אחיך בלבבך' שלא לדבר על החובה לדון כל אדם לכף זכות. התחלתי ללמוד בקביעות הלכות שמירת הלשון, ולחשוב אלף פעמים לפני כל מילה שאני מוציאה מהפה. פעם קראתי סיפור על צדיק שהבטיח לעצמו שלא יסתובב אחורה. מתי אדם מסתובב אחורה? כשהוא מדבר על מישהו ורוצה לוודא שאינו שומע במקרה. הצדיק דיבר תמיד רק דברים טובים, כאלו שלא אכפת לו שישמעו.

הלוואי עליי.

כולן טובות כל כך

שמי איילת, ואני עובדת במשרד קטן וחמוד של ארגון תורני. אני אוהבת את העבודה שלי. יש לנו צוות נחמד של ארבע עובדות, לכל אחת יש תפקיד ברור, ויחד אנחנו צוות יעיל מאוד. אחרי שנים של עבודה משותפת הפכנו להיות כמעט משפחה. גם המעסיקה שלנו, אישה מופנמת ועסוקה מאוד, שכמעט לא רואים אותה, היא אישה מתחשבת ויעילה.

הארגון עצמו עוסק בתחומים חשובים בעיניי ואף מצילי חיים, וזה מוסיף לעבודה שלי ממד של שליחות. המשכורת אינה גבוהה, אבל כרגע היא מספיקה לי, בדרך כלל.

בעלי ואני נישאנו לפני אחת־עשרה שנים, וברוך ה' אלף פעמים, נישואינו עלו יפה. הבעיה היחידה, האתגר, החסר, איך שתקראו לזה, היא העובדה שעדיין לא זכינו להרחיב את המשפחה. אני בטוחה שהכרתן נשים במצבי או קראתן עליהן, ואתן יודעות עד כמה זה קשה, ממלא את כל סדר היום, כואב כל הזמן.

כשאני מגיעה למשרד, אני אומרת לעצמי: 'איילת, תחשבי שהשארת את כל הילדים (כמה היו יכולים להיות לנו? חמישה?) במוסדות ואצל המטפלת. עכשיו את מפסיקה לחשוב עליהם, שוקעת בעבודה'.

לא זכיתי, ואני עדיין לא יודעת איך זה, אבל אני מאמינה שכאשר אימא יודעת שהילדים שלה בידיים טובות, היא מצליחה לא לחשוב עליהם. ככה לפחות אחותי מספרת. זה מוזר, אבל כשאין לאישה ילדים, היא לא מצליחה להפסיק לחשוב עליהם.

רוב הזמן זה בסדר.

בהפסקה תמיד מספרים על הילדים. כבר הסברתי לעובדות אצלנו בכל דרך שהילדים שלהן אינם מפריעים לי, מפריע לי ששותקים. כל כמה זמן מישהי אחרת מתקדמת לכיוון חופשת הלידה, וגם זה משהו שמרגישים במשרד, כולן חוות איתה, אבל בסך הכול בסדר.

אני נחמדה ונעימה, מקשיבה ומשתתפת. באמת נוח לי ומתאים לי. הדבר הגרוע ביותר שהייתי יכולה לחשוב עליו הוא הרעיון שיתחילו לשתוק לידי או לרחם עליי. ככה חשבתי לפחות.

כשאני כותבת שאתגר הפוריות ממלא את כל היום, איני מתכוונת רק למחשבות ולגעגועים. התכוונתי כפשוטו. הטיפולים, הבדיקות, הזריקות, המעקבים. מדובר בתקופות מסוימות ביומן רפואי. לא לפי ימים, לפי שעות. ועוד לא דיברנו על השפעות של כל מיני טיפולים הורמונליים, על המתח ועל האכזבה שאחרי.

לפני שנה בערך החליט הרופא שלנו, אחרי כמה ניסיונות שלא צלחו, לעלות דרגה. להתחיל טיפול חדשני יותר ואגרסיבי יותר. מבחינתי זו הייתה ירידה בדרגה. קיוויתי כל כך שלא נגיע לשם. אבל כשהגענו, לדעת הרופא, ניגשתי אל הטיפול כמו אל השליחות החדשה בחיי. הטיפול לא היה קל. הוא עצמו כאב, והיו לו תופעות לוואי רבות כל כך שכבר לא הצלחתי להתלונן אפילו. והתחושה המייאשת הזאת של הפרטיות שהלכה לה לבלי שוב. ממש. הנס הוא שאני עוברת את זה עם בעלי ולא לבד. לא יודעת איך הייתי מתמודדת אחרת.

את אימא שלי איני מרבה לשתף. היא כאובה מדי, ואין בה הכוח להיות המשענת שלי, וגם לי אין את הכוח להיות המשענת שלה. בקושי אני המשענת של עצמי. שבת פעם בחודש, ולראות את העיניים שלה ואת התהילים – בשבילי זה כיבוד הורים מעל ומעבר.

לעבודה השתדלתי להגיע מדי יום. ראשית, כי כל נושא הטיפולים הוא מחוץ לתחום שם. ואם איני רוצה להסביר למה אני מבקשת להחסיר, עדיף שאגיע. שנית, וזה ייאמר לזכות הקולגות שלי, היה לי טוב שם. אי של שפיות ויום–יומיות רגילה בתוך כל הבלגן.

אחרי תקופה של חודש, חודש וחצי, בשיא ההתמודדות, אני מתחילה לחוש ריח של סוד במשרד. בתחילה לא הבנתי שהוא קשור אליי, הסוד. חשבתי שאולי קורה משהו עם אחת החברות, ומרוב שאני עסוקה בעצמי לא שמתי לב. אחר כך ראיתי את המבטים, הבזקים כאלו, הבנתי שמדובר בי. רציתי לבכות. למה? כבר חשבתי שהסברתי מספיק עד כמה טוב לי שטבעיים סביבי! והמשרד, המקום היחיד שבו אני עוד מרגישה טוב, שאליו אני בורחת…

החלטתי להתעלם, להתנהג כרגיל. אבל זה הלך והתחזק. אמירות מסוימות שלי, סתמיות, גררו מבטים או שתיקות. אפילו לא הצלחתי לשים את האצבע על משהו שגורר תגובות. התעלמתי.

באחד הבקרים יצאתי למרפסת לנשום אוויר. היה לי חם נורא, עוד תופעה שקשורה לטיפול. בחדר דלק חימום, ובצדק. היה יום קר, וגשם דקיק טפטף עליי. כשנכנסתי חזרה, מנסה לאסוף איתי אוויר וקור לעוד חצי שעה מול המחשב והטלפון, הביטו בי כולן. אחת, נקרא לה אהובה, ניגשה אליי. היה לה שוקולד וחיוך גדול. לפי כל העיניים שעקבו אחריה, הבנתי שהיא שליחת ציבור.

"איילת," היא הייתה מרוגשת. "רק רציתי להגיד לך שכבר הבנו, אנחנו רואות ומתרגשות איתך. את בטח עוד רוצה להסתיר את הבשורות הטובות, אבל החלטנו לגלות לך שאנחנו יודעות, כדי שתרגישי נוח להתלונן על הבחילות, להתרגש, לבקש עזרה כשצריך להרים משהו כבד"…

רציתי שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותי! הן באמת התרגשו ושמחו בשבילי, סתם. התנפחתי קצת בגלל התרופות שלקחתי, סבלתי מבחילות. אבל סתם. הלוואי והייתה לי בשורה טובה לבשר להן.

שתקתי דקות ארוכות. היא חיבקה אותי באהבה גדולה, גם שלוש העובדות הנוספות ניגשו אליי, מלאות אהבה, שמחות איתי.

"אני לא," אמרתי בסוף. בכיתי. "אין לי בשורות טובות בשבילכן, בשבילי, הלוואי. סתם סובלת מתופעות לוואי של תרופות שאני לוקחת".

זו הייתה הפעם הראשונה שבכיתי מולן, שהעלינו את הנושא הזה בכלל. אין לי מושג מה הן עשו, איך הגיבו. אני הלכתי לשירותים, ונדרשו לי דקות ארוכות להירגע. אחר כך התקשרתי למעסיקה, אמרתי לה שאני לא מרגישה טוב והולכת. היא מייד אמרה שהכול בסדר. שאחזור רק כשיהיה לי כוח. כנראה מישהי כבר הספיקה לשתף אותה במה שקרה.

חזרתי אחרי יומיים, כאילו הכול רגיל. אהובה ניגשה לבקש סליחה. אמרתי לה שהכול בסדר, באמת. זה בדיוק מה שהייתי רוצה שתעשה בעדינות וברגישות כשזה באמת יקרה.

מה צריך לעשות כדי שזה לא יקרה שוב? אין לי מושג. הן היו נפלאות, לא סתם 'בסדר', עדינות ורגישות כל כך. גם אני הייתי בסדר, לא? מזל שהאדמה לא באמת פתחה את פיה, כי גם הן התפללו להיבלע בה. מה היה עוזר לנו להיבלע יחד? אני חושבת שהמסקנה היחידה היא שה' צריך לעזור, לברך אותנו בילד ולמנוע את האי־נעימות הבאה. לא ככה?

באדיבות מגזין עטרת חיה