תגרות מחותנים

אמרה עממית ממליצה לאימהות לבנים ליהנות ככל האפשר משמחות הברית ובר המצווה. שכן באירועים הללו הן הצד היחיד שמחליט, ואילו בחתונה – כבר יש צד שני…

נראה שקונפליקטים בין מחותנים הם חלק בלתי נפרד מעסקת החבילה של החתונה, ויש לכך מקור תורני: "אין כתובה בלא תגרא". החוכמה היא לדעת לנהל את הקונפליקטים הללו בצורה נכונה, שלא יעיבו חלילה על השמחה הגדולה של בניית בית נאמן בישראל.

טובה, מחותנת מנוסה שחיתנה כבר ששה ילדים בלעה"ר, מספרת: "ברוך ה', עד כה כל המחותנים שלנו היו בראש אחד אתנו בנוגע לכל הדרישות. אך אני שומעת מחברות ומקרובות משפחה שלא תמיד זה כך. פעמים רבות נוצרים קונפליקטים בין המחותנים בנוגע לדרישות כספיות, אופי האירוע, מיקום החתונה ועוד. אני באופן אישי חושבת שאם באים ברוח טובה, ושואפים להגיע לעמק השווה, אפשר לפתור כל קונפליקט.

"אומנם החתונה היא אירוע חד־פעמי, שאחריו, בדרך כלל, הקשר בין המחותנים איננו נשאר הדוק כל כך. אך חשוב לזכור שלמחלוקות בין מחותנים עלולות להיות השלכות לטווח ארוך. המריבות בין הצדדים פוגעות בזוג הצעיר, שיצטרך לשאת על כתפיו את התחושה המעיקה שהוריו של אחד מהם כועסים על הוריו של האחר, וזו פתיחה לא מוצלחת כלל לחיים משותפים. אז גם אם קשה, מוטב לבוא לקראת הצד השני, כדי שהשמחה של הזוג תהיה שלמה והחיים שלהם יהיו מושלמים, גם אם לא כל בקשותינו מולאו בשלמות".

כשהכסף מדבר  

טובה ממשיכה ומספרת: "אני מכירה מקרוב משפחה שחיתנה בת עם בחור ממשפחה אמידה ואנינת טעם. משפחת הכלה הייתה במצב כלכלי ממוצע, אך הורי החתן רצו בעבור בנם את הטופ שבטופ מבחינה גשמית: אולם יוקרתי, צלם ידוע ובעל שם, תזמורת מפורסמת ועוד. משפחת הכלה לא רצתה ואף לא יכלה להוציא סכומים גדולים כל כך, ובזכות שיח מכובד ופתוח גם הצד השני הבין זאת. בסופו של דבר, הם התפשרו על משהו באמצע. האירוע היה ברמה גבוהה יותר ממה שמשפחת הכלה רצתה מלכתחילה, אך לא ברמה הגבוהה שרצתה משפחת החתן.

"עם זאת, כאשר משפחת החתן הציעה ששני הצדדים יארגנו יחד את שבת ה'שבע ברכות', אֵם הכלה סירבה. היא הבינה שאם גם הצד השני יהיה שותף בארגון, יהיה עליה להעלות את רמת האירוח מעבר למה שתכננה, ולכן עמדה על כך שהשבת תיערך רק על ידם, כדי שתוכל לעשות כרצונה ולהימנע מהוצאות מיותרות".

כי בא מועד

לפעמים גם תאריך החתונה יוצר קונפליקט, וחשוב לדון בסוגיה הזו ברגישות.

נחמה מספרת: "בתנו באה בקשרי השידוכין לאחר שנים לא פשוטות של חיפוש הזיווג המתאים. היה זה כחודשיים לפני חג הפסח. גם החתן וגם הכלה כבר לא היו בני עשרים… ואני סברתי ששנות ההמתנה הארוכות הספיקו להם, ואפשר לקיים את החתונה לפני חג הפסח, למרות הלחץ הצפוי. ואולם הצד השני התנגד לרעיון. הם רצו לערוך את החתונה רק לאחר חג השבועות.

"ניסיתי לדבר על ליבה של אם החתן –  הסברתי לה שלדעתי השניים חיכו מספיק, ואין שום צורך לחכות עוד; הזכרתי לה שהרבי מה"מ מעודד לקיים חתונות בפרק זמן קצר בין הווארט לחתונה; טענתי באוזניה שאני אמורה להיות לחוצה יותר ממנה (בכל זאת, אני מחתנת בת וההכנות רבות יותר), ואף על פי כן אני מוכנה לערוך את האירוע לפני פסח – ואולם, לא היה עם מי לדבר.

"היא הייתה נחושה בדעתה, והייתה לה תשובה ניצחת לכל אחת מטענותיי. 'הם חיכו זמן רב כל כך, לא נורא אם יחכו עוד קצת. גם חתונה אחרי חג השבועות היא עדיין פרק זמן קצר יחסית, חוגים אחרים מחכים הרבה יותר. ו… נכון שאת מחתנת בת, אבל גם כשמחתנים בן יש לא מעט הכנות שדורשות זמן'. הרגשתי שנקלעתי למבוי סתום. למען האמת, בתחילה די כעסתי עליה. למה היא מתעקשת כל כך? אפילו התחלתי לדאוג: 'מי יודע אם זו השוויגער הנכונה לחיה'לה שלי?'… לבסוף, לאחר שעה ארוכה של ויכוח עקר, החלטתי לסיים את השיחה במשפט בלתי מחייב: 'טוב, אחשוב על זה, ונהיה בקשר מחר.'

"בערב, כששיתפתי את בעלי, מתוסכלת למדיי, בשיחה המתישה עם המחותנת, הוא הגיב במשפט שהפתיע אותי: 'אולי יש לה סיבה אישית כלשהי שאינה מעוניינת לגלות? אני מאמין שהיא רוצה לחתן את הבן שלה, בדיוק כמו שאת רוצה לחתן את הבת שלך. ייתכן שעומד משהו אחר מאחורי הדברים, ואולי לא נעים לה או אין לה אפשרות לשתף, והיא מנסה למצוא תירוץ הולם לכל אחת מהטענות ההגיוניות שלך'.

"שתקתי בתדהמה. פתאום ראיתי את הדברים מנקודת מבט אחרת. פתאום חשבתי על כך שבמשך כל השיחה רק ראיתי את עצמי ואת הרצון שלי, ולא הבנתי שיש לה רצון אחר, והוא חשוב לה לפחות כמו שהרצון שלי חשוב לי. חשבתי גם על כך שהחתונה תיערך במועד שנקבע לה משמיים. אבל איזו הרגשה תהיה למחותנת שלי, אם החתונה תיערך לפני פסח רק משום ש'לחצתי אותה לקיר?' ובכלל, הסתכלתי רק על האטימות והעקשנות שלה, ולא חשבתי לרגע שבעצם גם אני מתעקשת על שלי ואטומה לשדרים ממנה.

"רציתי להתקשר אליה באותו רגע, אבל השעה הייתה מאוחרת מאוד. למחרת בבוקר, ברגע שהגיעה שעה מתאימה לשיחות מסוג זה, טלפנתי אליה ופתחתי ואמרתי: 'חשבתי על השיחה שלנו אתמול, ואני מבינה שלא סתם את מבקשת לדחות את החתונה לאחר פסח. אם זה חשוב לך כל כך, זה בסדר גמור מצידנו'. את ההקלה בקולה כשהודתה לי אני לא יכולה לשכוח עד היום…

"ברוך ה', בתנו נשואה באושר כבר כמה שנים, וביתה כבר מלא בברכת ה'. עד היום אני לא יודעת למה היה חשוב כל כך למחותנת לערוך את החתונה רק אחרי פסח. אבל במבט לאחור, זה באמת כבר לא משנה לי. אני שמחה שלא התעקשתי עוד. מי יודע לכמה עוגמת נפש הייתי גורמת לכל הצדדים. לפעמים, כשמדובר בעניין לא עקרוני, כדאי לוותר, ולהכניס את ילדינו לחופה מתוך שמחה ושלום בין כולם".

"שהזוג יחליט"

"יש קונפליקטים שבהם הזוג הצעיר עצמו יכול להכריע", מציעה רבקה, שכבר חיתנה כמה ילדים. "לפעמים הרמה הרוחנית או אפילו הדתית של המחותנים נמוכה יותר. כבר היו אצלנו מקרים שהצד השני הביע דעה בעניין המוזיקה בחתונה או אופן ההתנהלות של החופה, והיה ברור לי שבני הזוג רוצים אירוע חסידי יותר ממה שרוצים ההורים. נקטתי דרך שעבדה היטב, העברתי את האחריות לזוג: 'זו החתונה שלהם, והם יחליטו כיצד תתנהל החופה, אילו שירים ישירו, ואיזה זמר יוזמן'.

"אצלי זה עבד מצוין. החתן והכלה קיבלו את האפשרות לנהל את הדברים כפי שרצו, עם כל ההידורים, בלי התערבות ההורים. גם לצד השני ברור שיש לכבד את דעתם של החתן והכלה, גם אם היא לא תמיד מתיישרת עם דעתם."

"באופן כללי," מסכמת טובה, "דיבור ישיר ומכבד והסתכלות שרואה גם את הצד השני יכולים לעזור מאוד בפתרון קונפליקטים. חשוב לדון מתוך כבוד גם בשאלות כמו: מי יהיו מקבלי הכיבודים בחופה ואילו כיבודים יקבל כל אחד מהם, מי יהיה הרב מסדר הקידושין וכדומה.

"חשוב לזכור שגם אם יש 'מה שמקובל', לפעמים מותר לחרוג ממה ש'כולם' עושים, ולהתגמש בעקבות רצון מיוחד של הצד השני. במקרים של התלבטות קשה אפשר תמיד להציע להתייעץ עם רב או עם סמכות רוחנית אחרת שמקובלת על שני הצדדים, ולהתחייב מראש לקבל את ההכרעה. זו דרך טובה לפתור קונפליקטים.

"ולסיכום, חשוב לזכור שחתונה היא אירוע חשוב מאוד. אף שהיא עצמה חד־פעמית, עוגמת הנפש בעקבות מריבות של מחותנים עלולה להיות ממושכת, ולהעיב לא רק על השמחה עצמה, אלא על כל החיים של הזוג הצעיר. לכן חשוב כל כך לאמץ אמפתיה, הבנה, עין טובה ונכונות לוותר, כדי שבעזרת ה', נוביל את ילדינו לחופה בלב קל, שלם ושמח".

באדיבות מגזין עטרת חיה