ה"חופש" מתקרב לסיומו, ואנו מתארגנים לתחילת שנת הלימודים הבאה עלינו לטובה. יש ילדים שבשבילם השנה החדשה היא צעד לעולם חדש ממש. יש שעולים לגן, אחרים עולים לכיתה א', ו'תמימים' עולים לישיבה – וכל אחד מהם מתקדם לשלב מרגש וחשוב. לכל ילד אישיות ואופי משלו, אך יש צורך משותף לכולם – הכנה ראויה למעבר בגשמיות וגם ברוחניות. יצאנו לשטח לאסוף טיפים והמלצות להכנת הילדים לקראת המעבר למסגרת החדשה. בכתבה הבאה נסקור את שלבי המעברים השונים.

עולים לגן: א' שכטר, גננת בגן לבני שלוש־ארבע

הגן עמוס בילדים, ויש בו פחות אנשי צוות מאשר במעון או במשפחתון.

העצה הראשונה שלי להורים שמעלים ילד לגן הראשון – מהבית, מהמשפחתון או מהמעון: חשוב לשדר ביטחון, כי הילד מרגיש את הוריו. אם ההורים משדרים שהם בלחץ, הילד באופן אוטומטי יהיה לחוץ ויתנהג בהתאם. אך אם ההורים משדרים רוגע וביטחון, הילד ירגיש זאת ויתנהג בהתאם, והדבר יקל עליו את המעבר לגן.

אפשר לומר לילדים משפטים שיחזקו את הביטחון שלהם, כמו: "הנה, אתה תכיר חברים חדשים", "יש בגן הרבה דברים כיפיים ללמוד ולשחק בהם" וכדומה.

כמובן חשוב להימנע מאמירות שילחיצו אותם, כמו: "וואי, איך יהיה לך קשה, יש המון המון ילדים", ולומר רק דברים חיוביים, שיכולים להעניק לילד ביטחון.

העצה השנייה היא: חשוב להכין את הילד לכך שהגן הוא קצת שונה. לדוגמה: "נכון שבמעון היו קצת ילדים? עכשיו יהיו יותר ילדים, אבל אתה תכיר ילדים חדשים, יהיו הרבה משחקים, יהיו פעילויות ודברים כיפיים, והגננת תספר סיפורים, תשב איתכם…"

העצה השלישית היא: חשוב לתת לילד תחושה שהוא עצמאי, לפתח אצלו עצמאות. לדוגמה: לתת לילדים לנעול נעליים לבד, אפילו שזה דורש זמן. לפעמים להורים קשה לשחרר והם מתעצבנים, מכיוון שהילד נועל את נעליו באיטיות, והם לחוצים לצאת. לכן כדאי לתרגל עצמאות בחופש, כשאין לחץ להגיע למסגרת בזמן. לחלוץ ולנעול נעליים לבד, לאכול לבד. כשילד מגיע לגן מוכן יותר ועצמאי יותר, קל לו יותר להתרגל.

אומנם יהיו דברים שהילד יתקשה להתרגל אליהם, אך אין סיבה לדאגה, עם הזמן הוא יתרגל. דוגמה לכך היא העייפות. בגן לא ישנים בצוהריים, בשונה מהמעון, המשפחתון או הבית. העצה היא להתחיל כבר עכשיו, בחופש, להוריד בכל פעם כמה דקות משנת הצוהריים, כך שלאט־לאט זמן השינה בצוהריים יפחת, והילדים יתרגלו בהדרגה לסדר יום חדש.

זכרו, לפעמים יש רגרסיה בהתנהגות בעקבות המעבר. כלומר, הילדים חוזרים אחורה, ומתנהגים כפי שהתנהגו בגיל צעיר יותר. למשל ילד שפתאום רוצה מוצץ גם בשעות היום או מתחיל לפספס. אם זה קורה בתחילת שנה, אין סיבה לדאוג, בהמשך הילדים חוזרים לעצמם.

עצה רביעית וחשובה במיוחד: חשוב לשמור על קשר עם הגננת, לשאול את השאלות שעולות, לשתף בחששות ובתחושות ולמסור כל מידע חשוב על הילד. בדרך כלל, הגננות פתוחות ומשתפות פעולה, וזה ממש לטובת הילד.

במקרים מסוימים הקשר והשיתוף חשובים במיוחד. למשל, איני מאפשרת לילדים בגן שלי להביא מהבית משחקים וחפצים, כי זה יוצר בלגן בגן. אך בתחילת שנה, בשבועות הראשונים, אני נוטה לאפשר, מכיוון שלפעמים החפץ או הצעצוע המוכר מעניק לילדים ביטחון. כך קל להם יותר להיכנס לגן. אחרי שמתרגלים לגן, אני מאפשרת פחות, אך אם יש ילד שהדבר נותן לו תחושת ביטחון, אני מרשה לו להביא חפץ ולשמור במגירה האישית. בעזרת ה', שהמעבר יהיה בקלות, מתוך שמחה ורוגע.

בהצלחה!

עולים לבית הספר:  שירה בר־טוב, מורה לכיתה א'

נסביר תחילה במה כרוך המעבר מהגן לכיתה א': הגן הוא המקום שבו ילדים מבלים את שנות החיים המוקדמות שלהם.

הגן הוא מקום מכיל, מחבק, מאפשר, מעודד משחק ולימוד בקבוצות. יש שם דגש גדול על מיומנויות של שיתוף פעולה, התחשבות בחברים ועבודה לפי התור וגם על מיומנויות מוטוריות כמו גזירה, הדבקה וכדומה.

בגן יש הרבה מאוד שעות משחק, והילדים לומדים דרך המשחק על העולם ועל אינטראקציות חברתיות ועוד.

וברגע שילד מגיע לסוף תקופת הגן שלו, והוא עומד לעלות לכיתה א', הוא עובר למסגרת שנקראת 'בית ספר', מסגרת שונה, דורשת יותר.

איך מתנהל היום בכיתה א' ובבית הספר בכלל? בגן יש דמות אחת שהיא דמות מרכזית, והיא נמצאת בכל יום, כל היום, חוץ מהיום החופשי שלה, הגננת. בבית הספר, לעומת זאת, יש דמויות רבות, המורות מתחלפות במהלך היום, כל מורה והמקצועות שלה. כיתה אחת יכולה לפגוש שש־שבע מורות בשבוע.

זאת ועוד, החיים בבית הספר ובכיתה א' מתנהלים על פי צלצולים. לדוגמה, התחלתי ציור, שקעתי בו כל כולי, ולפתע הצלצול אומר: עכשיו אתה יוצא להפסקה, צריך לסדר את השולחן ולצאת. אחרי ההפסקה מתחיל שיעור חדש, ואני לא יכול להמשיך את היצירה שהתחלתי.

זאת אומרת, ילד שעולה לכיתה א' צריך להיות מאורגן ומתוכנן יותר מבחינת זמנים, וגמיש יותר לשינויים. למשל: 'לא סיימתי את היצירה, אכניס אותה לתיק, ואמשיך אותה אחר כך בבית', 'אני רוצה להספיק לסיים, לכן אהיה זריז יותר', או: 'רציתי את הצבע האדום ולא היה לי, לכן אתגמש ואקח סגול'.

קיימים הבדלים משמעותיים נוספים:

בשונה מהגן, בכיתה א' יש דגש חזק על נושא הלמידה. בגן עיקר המיקוד הוא על ההתנהגות החברתית ועל הכללים החברתיים, והלמידה מתקיימת בין לבין, במפגש או בקבוצות עבודה עם הגננת. לעומת זאת, בבית הספר המיקוד הוא על למידה ועל תכנים והספקים, ובין לבין מורות עם שאר רוח מנסות להכניס כמה שיותר הכלה, הבנה, יחסים חברתיים, משחק ובחירות אישיות של הילד.

בבית הספר הילדים נדרשים להיות ממושמעים יותר, לעשות את מה שנדרש. בגן יש מרחב גדול יותר של בחירה: בחירת פינה, בחירה בין צבעים, בחירה בין משימות וכדומה.

בבית הספר יש גם מפגש עם ילדים מקבוצות גיל אחרות. לפעמים זה נחמד, כי הגדולים אוהבים את הילדים של כיתה א' ומתייחסים אליהם כמו אל אחים קטנים. אך לפעמים זה נחמד פחות, כי הגדולים משתלטים על המגרש ואומרים לילדים של כיתה א': 'זוזו, אתם קטנים'.

כדי לוודא שהילד מוכן למעבר, יש לבדוק את ההתפתחות הקוגניטיבית שלו, אך לא די בכך. הרבה פעמים הורים אומרים: "הילד שלי כבר יודע אותיות", "הילד שלי כבר יודע לכתוב את השם שלו". אין ספק שזה הישג מרשים והכנה טובה לכיתה א'. אבל יש גם הכנה בתחום ההתארגנות – מה שאנחנו מכנים היום תלמידאות – לדעת לאסוף את החפצים, להכניס אותם לתוך קלמר, לשים את הקלמר בתיק, ולדעת לעשות את זה כמו רוטינה. חשובה גם ההכנה הרגשית והחברתית – חיזוק הביטחון, ויסות רגשי, עידוד הילד להתחבר, להיכנס לתוך קבוצה של ילדים שאינו מכיר ולהיות חלק ממנה, לשתף, להצביע, לחכות לתור שלו.

כל היכולות האלו, בתחום ההתארגנות ובתחום הרגשי והחברתי – נקראות בשלות רגשית. והורים שעובדים עם ילדם על בשלות רגשית, על הכרת האותיות, על כתיבת השם, על המוכנות ועל המוטיבציה ללמידה – בוודאי עושים הכנה טובה לילד שלהם לקראת כיתה א'.

נוסף על כך, יש חשיבות רבה לפיתוח האוריינות והמודעות הפונולוגית באמצעות משחקי קריאה, משחקי אותיות, מילים ואיך הן בנויות בראש שלנו – לפני שאנחנו ניגשים לקריאה עצמה. מודעות פונולוגית היא החלוקה של מילה להברות. לדוגמה: המילה 'ברווז' מכילה ארבעה צלילים. או במילה 'אבא' יש רק שני צלילים שאני שומעת. גננות טובות עובדות על כך כבר בגן. הורים שרוצים להכין את הילדים לכיתה א' עושים זאת עם הילדים שלהם בבית. גם המורות של כיתה א' משחקות עם הילדים משחקים בעל פה כדי לפתח מודעות פונולוגית, מכיוון שזהו הבסיס לכתיבה ולקריאה.

אוריינות היא גם היחס לנושא הספר. יש הורים שמספרים סיפורים בעל פה לילדים, סיפורי חסידים, סיפורים לפני השינה, וזה מקסים. אבל כדאי לספר סיפורים גם מתוך ספר. כשאנחנו מספרים מתוך ספר, אנחנו שמים דגש על אוריינות. הילד מסתכל בתמונות כי הוא עדיין בגן, אך הוא רואה שאבא או אימא מחזיקים את הספר בצורה מסוימת, והאצבע שלהם עוברת על האותיות. הם רואים שיש כריכה, שיש שם לספר, שיש שם לסופרת. המודעות למילה הכתובה ולקשר שלה למילה המושמעת נקראת 'אוריינות'. כשאנחנו מספרים סיפור מתוך ספר, ושמים דגש על הדברים האלה, אנחנו מחזקים את האוריינות של הילד שלנו.

אז איך אנחנו עוזרים לילדים שלנו להיות מוכנים לכיתה א'? אנחנו עוזרים להם בהכנה רגשית ובהכנה חברתית: מעודדים להתחבר עם ילדים לאורך כל תקופת הילדות, מחנכים לוויתור, מלמדים לארגן חפצים אישיים ולהחזיר דברים למקום.

גמישות: מלמדים להסתדר עם זמנים, מחדירים את המסר ש'גם אם לא סיימתי, לא אתפרק מזה'.

מודעות פונולוגית: שמים דגש על אוריינות, עובדים על מודעות פונולוגית.

חשוב לדבר עם הילדים, להיות הורים מקשיבים. כדאי גם לעשות פעילויות פיזיות שמשפיעות על המוח ומקדמות את המוכנות ללמידה – מוטוריקה גסה, תנועות ידיים בצורת איקס, זחילה, נגיעה באמצעות המרפק בברך הנגדית ועוד. אפשר לחפש מידע ברשת על פעילויות כאלו וגם להתייעץ עם נאווה גליס, שהיא מומחית בתחום.

מאחלת הרבה הצלחה לילדים שעולים לכיתה א' ולהורים שלהם, שרוצים להיות ההורים הטובים והמעורבים ביותר לאורך כל שנת הלימודים.

עולים לישיבה: הרב שלמה חיים גרוזמן, מאמן הורים ובני נוער לתקשורת וחיבור

לפניכן מדריך מקצועי להורים לקראת שליחת מתבגרים לישיבה:

הכנת ההורים – המפתח להצלחת הבן בישיבה:

1. עקרון יסוד – המעבר מהורות ישירה להורות מתווכת.

2. הבנת המורכבות הרגשית – נתינת מקום לרגשות שלכם.

זיהוי התהליך הפנימי שלכם, ההורים:

כשאתם לוקחים ילד בן ארבע־עשרה או חמש־עשרה, מוציאים אותו מהבית, מהאחריות הישירה, מהחיבוק היום־יומי, מהעיניים של אבא ואימא, שרואות בו מה שאחרים אינם רואים – זה תהליך לא פשוט בגידול ילדים.

נורמלי להרגיש:

– קושי גדול בהפרדה הזו

– חרדה בנוגע למעבר

– רצון לדעת מה קורה איתו בכל רגע

– פחד שלא יבינו אותו כמו שאתם מבינים

– געגועים כבדים

במעבר הזה אתם בעצם מסכימים להתחיל להיות הורים באופן אחר ממה שהכרתם – וזה עשוי להיות קשה.

קיימת התמודדות עם הדואליות הטבעית – יש שני קולות בתוככם. מצד אחד: "גם אנחנו גדלנו בישיבה", "ככה כולם עושים", "זו הדרך הנכונה". ומצד אחר יש חששות עמוקים, דאגות לגיטימיות, רצון להיות קרובים יותר.

חשוב לדעת: שני הקולות הללו טבעיים ולגיטימיים. אינכם צריכים לבחור באחד מהם – אתם יכולים להכיל את שניהם. הדאגה שלכם מגיעה מאהבה, והאמון שלכם מגיע מחוכמה.

שלב א':

בניית אמון מושכל בישיבה

עיקרון הבחירה המודעת:

אם בחרתם בישיבה מסוימת – סימן שאתם מאמינים שהיא מתאימה לבן שלכם:

עם כל השאלות והחששות, אתם סומכים ששם הוא יוכל להצליח, עם החברים, עם הצוות, עם הכללים.

זה צריך להיות הבסיס לכל היחסים עם הישיבה.

אמון אינו ניתוק:

אתם נשארים מעורבים – בצורה חכמה.

יש הבדל בין מעורבות בונה למעורבות הרסנית. ובלי אמון – במקום שיתוף פעולה נוצר חיכוך.

שלב ב':

מעורבות נכונה מול הפרעה

דפוסי מעורבות בעייתיים שחשוב להימנע מהם:

כשהבן אינו מתקדם כמצופה:

– הימנעות משידור חוסר אמון בצוות (הבן קולט את זה)

– הימנעות ממצב שבו הישיבה נאלצת להתמודד מולכם במקום להתמקד בבן

– הימנעות מהאשמות כלפי ההנהלה או השיטה

עם זאת – הימנעות מניתוק יתר:

– לא להיות משוכנעים ש"הכול יהיה בסדר" ולצפות שהישיבה תטפל בבעיות בעצמה.

– לא להתעלם מקשיים אמיתיים של הבן.

מעורבות חכמה ובונה כוללת קשר יזום ומתוכנן עם הצוות:

– פעם בחודש, במיוחד בתחילת השנה

– יצירת קשר עם המשגיח, מדריך הפנימייה או רב הכיתה

– לא כדי לבקר או לחקור – אלא כדי להבין איך הילד מתקדם

– שאלה: "איך אנחנו יכולים לתמוך?"

שלב ג':

ניהול הקשר עם הבן – עקרונות תקשורת נכונה

הקשבה אמיתית:

– הקדשת זמן איכות להקשיב באמת לבן

– כשקשיים מגיעים (והם יגיעו) – לא נבהלים, לא מתרסקים, אבל גם לא מזלזלים.

– הקשיים שלו אמיתיים וראויים לכבוד ולטיפול רגיש.

שידור מסרים מחזקים:

"אנחנו מאמינים בך", "תעבור את זה", "תמצא את מקומך",

וחיזוק הביטחון שלו ביכולותיו.

שלב ד':

התמודדות עם משברים, כשמתחילים "הטלפונים" מהישיבה

אסטרטגיית תגובה נכונה:

– הבנה שקשיים הם חלק טבעי מהתהליך

– שמירה על שיתוף פעולה עם הצוות גם בזמנים קשים

– הימנעות מהאשמות ומחיפוש אשמים

– התמקדות במציאת פתרונות משותפים

שמירה על פרספקטיבה:

– זכרו: שלחתם אותו לצמוח, להתפתח, לגדול ולהיות חסיד, ירא שמיים ולמדן.

– הצוות הוא הצוות הנכון – זה היסוד.

– משברים זמניים אינם מעידים על כישלון כולל.

המטרה הסופית: שותפות אמיתית,

הפיכה לשותפים אמיתיים לצוות הישיבה:

למען מטרה אחת משותפת:

– לעזור לבן לגדול להיות חסיד, ירא שמיים ולמדן, חזק בנפשו ובגופו, פורח ומגשים את הפוטנציאל שלו.

היתרונות של שותפות אמיתית:

– הבן מרגיש נתמך מכל הכיוונים.

– הצוות יכול להתמקד בחינוך במקום בניהול הורים.

– התהליך זורם טוב יותר לכל הצדדים.

סיכום:

עקרונות המדריך

1. הכירו במורכבות הרגשית של השליחה לישיבה – זה לא טבעי ומותר להרגיש קושי.

2. בנו אמון מושכל בישיבה שבחרתם.

3. היו מעורבים בחוכמה – לא יותר מדי, לא פחות מדי.

4. שוחחו נכון עם הבן ועם הצוות.

5. התמודדו עם משברים מתוך שיתוף פעולה.

6. זכרו את המטרה – גידולו של הבן לחסיד שמממש את הפוטנציאל שלו.

הצלחה רבה ורוב נחת יהודית חסידית.

באדיבות מגזין עטרת חיה