בתוך הים הסוער של הטרדות, המקיפות אותנו מכל עבר, פרשתנו זורקת אלינו גלגל הצלה – "בא אל התיבה". כידוע, הבעל שם טוב מפרש ש"תיבה" רומזת לתיבות התורה והתפילה. כלומר, על האדם לבוא לתוך אותיות התורה והתפילה, להקיף את עצמו בהן, וכך הוא ינצל מהמבול השוצף של תלאות וטלטלות עולם הזה.

נשמע נפלא, אבל במציאות הכול מאתגר כל כך… כמה מאיתנו יכולות לומר שהן מצליחות להתפלל מדי יום ביומו, שלא לדבר על תפילה בכוונה?

את קמה בבוקר, ממהרת לעבודה, צריכה לארגן את הילדים, להעיר, להלביש, להכין כריכים, לכתוב פתקים של הרגע האחרון, לזרז את החולמים הקבועים. ולפעמים גם לפזר אותם, כל ילד למוסד הלימודים שלו. מרוץ יום־יומי. וכשסוף סוף הוא מסתיים… אופס, עוד רגע את מתחילה את יום העבודה שלך, ותפילה – מה תהא עליה?

וגם אם אינך עובדת בחוץ, ושבה לביתך אחרי הפיזורים, למי יש זמן בסתם יום של חול לשקוע בתפילה מלאת כוונות? למי לא ממתינים בכל רגע נתון כלים, כביסות, סידורים, שיחות טלפון דחופות ועוד ועוד? מתי יש זמן להתפלל?

אולי בשבת? גם אז לא תמיד המצב מזהיר. אולי רק אם עיתותייך בידייך, וילדייך בגרו וכבר אינם זקוקים לטיפולך, את יכולה לצעוד קוממיות אל בית הכנסת ולהתפלל שם בניחותא.

אבל אם את עדיין לא שם – אז או שבנס הילדים מאחרים לקום, ואת מנצלת כל רגע אפשרי להשלמת שעות השינה שלקח ממך התינוק התורן, או שהם כבר קמו, ואת חייבת לספק להם אוכל, תעסוקה, יציאה לגן המשחקים וכל היתר. ושוב, תפילה – מה תהא עליה?

אך האם באמת עלייך לחכות ליום שבו התפילה שלך תוכל להיות מושלמת? האם אין שום ערך לתפילה חטופה, כזו שנעשית בין לבין?

חובת תפילה

אפשר לחלק את נושא התפילה לשני חלקים. החלק ההלכתי – סוגיית חובת האישה בתפילה, והחלק הפנימי – הביאור החסידי.

מבחינה הלכתית: לפי אדמו"ר הזקן – אישה חייבת בתפילת שחרית ומנחה. אם עיתותיה בידיה, היא יכולה להתפלל את כל תפילת שחרית. אך אם היא לחוצה בזמן, החלקים שבהם היא חייבת הם: ברכות השחר, קורבן תמיד, קריאת שמע עם ברכת אמת ויציב וגאל ישראל, תפילת שמונה־עשרה, עלינו לשבח, ובחגים ובחול המועד גם הלל ומוסף.

אם את מצליחה להתפלל בבית, מה טוב. אך אם באפשרותך להתפלל רק בדרך לעבודה, תוכלי לעשות זאת תוך כדי הליכה, אך עדיף שאת תפילת שמונה־עשרה תתפללי במקום שמאפשר להתרכז.

עד כאן החובה ההלכתית.

מהותה של תפילה

נוסף לחובה ההלכתית קיים העניין הפנימי. גם אם אינך מצליחה להתכוון בתפילתך כגדולי החסידים, ולהתבונן בכל מילה אחרי שעות של לימוד חסידות מעמיק – הרבי מה"מ מכוון אותנו להבין את משמעותה של התפילה, 'לבוא אל התיבה' ולהתחבר.

הדבר הראשון שאנו עושות בבוקר הוא אמירת "מודה אני", הודאה לקדוש ברוך הוא על החזרת הנשמה. לאחר מכן באות ברכות השחר, שבהן אנו מברכות את הקדוש ברוך הוא על דברים שלכאורה כבר קיימים, "מתיר אסורים", "מלביש ערומים" וכו'. ושואל על כך הרבי: הרי יש לך בגדים ללבוש, מלוא הארון, אז על מה הברכה הזו? וכן שאר הברכות. עינייך כבר פקוחות, גווך כבר זקוף… לשם מה באו הברכות הללו?

אלא, מסביר הרבי מה"מ, כשאדם מתבונן, הוא מבין שמציאות העולם היא בעצם כאין וכאפס, והקדוש ברוך הוא מחיה ומהווה אותה בכל רגע ורגע ממש. לכן העובדה שלפני רגע היה לי בגד ללבוש אינה מלמדת שום דבר על הרגע הבא. כפי שהזוהר מביא שרב ייסא סבא היה מתפלל לה' שייתן לו את מזונו, גם כאשר האוכל כבר היה מונח לפניו. מכיוון שבכל רגע ה' מהווה את העולם מאין ומאפס ליש, ממילא העובדה שהאוכל עומד כאן הרגע, אינה מוכיחה שהוא יהיה כאן גם ברגע הבא. זה תלוי ברצון ה', שיחליט להוות אותו גם ברגע הבא, ועל כך הוא התפלל.

וזה, אומר לנו הרבי, עומק העניין של "בוא אל התיבה". כשאת מקיפה את עצמך בתיבות התורה והתפילה, עוטפת את עצמך בהבנה שהמציאות האמיתית היא הקדוש ברוך הוא, וכל השאר, כל טרדות העולם הזה וענייניו, סתם הבל הבלים, כל ההסתכלות שלך על העולם הופכת להיות אחרת. הקדושה והתפילה הן העיקר, וכל היתר רק אמצעים ליצירת דירה לה' בתחתונים (ליקוטי שיחות חלק א, עמ' 5-7).

מוצאת את הזמן    

כשנתבונן בעניינה של התפילה, נמצא את הזמן להתפלל, כמו שאנו מוצאות זמן לכל הדברים ה'חשובים מאוד' של העולם הזה. נכיר בחשיבותה של התפילה שלנו, ונייקר את הרגעים שבהם אנו פונות לבורא. נבין את העומק של התפילה, את ההגנה הרוחנית ואת העוצמה שהיא מעניקה לנו מול כל ענייני המבול הטורדים אותנו בלי הפסקה. כשאת מתפללת בתובנה הזו, כל היום שלך שונה.

אז גם אם לא הספקת להתפלל את כל התפילה, וגם אם את ממלמלת לעיתים את המילים בעיניים חצי עצומות, הכוונה שלך אהובה ורצויה לפני ה' יתברך, והכוח שאת מקבלת ממנו לעבור את היום הוא לאין שיעור.

לעיתים אפשר להתפלל גם תפילה מהלב, בלי שום נוסח. מי כמונו הנשים יודעות את כוחה של התפילה בכל עת, ובפרט תפילה של אימא יהודייה. היו נשים בדורות הקודמים שלא ידעו קרוא וכתוב, לא ידעו את מילות התפילה, אבל כל היום שלהן היה תפילה. מרגע קומן בבוקר ועד לכתן לישון הן היו מדברות עם הקדוש ברוך הוא בשפתן על כל צעד ושעל, מבקשות ומעתירות על כל דבר קטן כגדול, חיות עם התובנה שאי אפשר לעבור את העולם הזה בלי תפילה, ושהכול מאיתו יתברך.

גם אנחנו יכולות לנצל כל רגע פנוי לתפילה, לאמירת פרק תהילים או פשוט לדיבור עם ה' – לבקש ממנו מה שצריך. ולמי חסר על מה להתפלל? ילדים, בריאות, פרנסה, הצלחה בכל מיני עניינים גדולים כקטנים ועוד ועוד. כך בעצם נקיף את עצמנו כל היום בתיבות התורה והתפילה, בהבנה שזו המציאות האמיתית והדרך היחידה לצלוח את היום־יום שלנו בשלום, ובעזרת ה', נזכה שתיבת נח שלנו תתנהל על מי מנוחות חרף המבול הסוער בחוץ.

לסיום, סיפור מדהים על כוחה של תפילה כנה מהלב (שמעתי אותו מהרב בוסי שיחי'): מעשה באישה שנסעה נסיעה שגרתית, ולפתע נתקעה בפקק. התברר שהפקק נוצר בעקבות תאונת דרכים שאירעה בהמשך הכביש. הייתה זו תאונה לא פשוטה, וארך זמן רב עד שהכביש נפתח שוב לתנועה. בעודה יושבת ברכבה בחוסר מעש, החליטה כי במקום לקטר ולהתלונן על הזמן החולף ללא יכולת להמשיך ולהתקדם, היא תקדיש את הדקות ה'מבוזבזות' לקריאת פרקי תהילים לרפואתם של הנפגעים בתאונה. כך במשך שעה ארוכה ישבה ואמרה תהילים, כשהיא מכוונת לרפואת הפצועים. עד שהכביש נפתח, והיא יכלה להמשיך בנסיעתה.

באחר צוהריים שגרתי אחד, תקופה ארוכה לאחר אותו יום, שכבר נשכח מזיכרונה, נשמעה דפיקה על דלת ביתה. בפתח עמדה אישה בלתי מוכרת, זר פרחים בידה, והודיעה לה בהתרגשות שהיא באה לומר לה תודה. על מה התודה?

פותחת אותה אישה ומספרת לה כי היא הייתה בין הנפגעים באותה תאונה. מצבה היה קשה מאוד, וכבר הגיעה למצב של מוות קליני. נשמתה ריחפה מעל גופה, והיא ראתה את הצוות הרפואי המנסה לבצע בה החייאה. לפתע פתאום היא רואה שמתוך רכב בהמשך הכביש עולות אותיות של פרקי תהילים. אותיות אלו עולות באוויר ומגיעות עד אליה, ולאט לאט הן מושכות אותה חזרה למטה, ומחזירות את נשמתה לגופה.

כשהתעוררה בבית הרפואה, זכרה את מספר הרכב שממנו הגיעו אותן אותיות קדושות שהצילו את חייה. נדרש לה זמן לאתר את בעלת הרכב, וכעת היא באה להודות לה על שהצילה את חייה.

מילות התפילה ופרקי התהילים שאמרה אותה אישה בפשטות, בלי לדעת בדיוק למי הן מכוונות, פעלו את פעולתן, והחזירו אישה לארץ החיים!

אז באנה לא נוותר על התפילות שלנו, הן הקבועות והן המזדמנות במהלך היום, ונפדה אותנו ואת כל סביבתנו ממי המבול הסוערים, עד שתנוח התיבה על חוף מבטחים, בביאת משיח צדקנו מייד ממש.

(המידע ההלכתי בכתבה נלקח מתוך תשובות רבני מכון הלכה חב"ד באתר סמס לרב.)

באדיבות מגזין עטרת חיה