ד"ר אביה רוזנטל היא רופאת נשים בכירה במרכז הרפואי 'לניאדו'. היא מתמחה בפוריות, ועובדת גם בחדר לידה ובמחלקות הנשים. נוסף על כך היא מנהלת את המרפאה ההלכתית־גינקולוגית הראשונה והיחידה בעולם, שהוקמה ביוזמתה.

שליחות בכל נים ונים  

נוסף להיותה רופאה מוערכת, ד"ר אביה רוזנטל היא גם שליחה של הרבי בקמפוס וינגייט בנתניה. זהו שילוב לא שגרתי בין עולם הרפואה התובעני ובין חיי שליחות, אך אצלה החיבור הזה טבעי ופשוט: "בהיותי חב"דניקית, כל מה שאני עושה נובע מתוך תחושת שליחות", אומרת ד"ר אביה.

חלום הילדות שלה היה להיות רופאה. היא ידעה שהעתיד שלה נמצא ברפואה. סבתה הייתה אחות ואימה רופאת עיניים, והרצון לעסוק בתחום בער בה תמיד. מגיל צעיר השתתפה בחוגי רפואה במכון ויצמן, חיה ונשמה את עולם הרפואה, ולא דמיינה לעצמה עתיד אחר. אבל הדרך לא הייתה פשוטה.

אחרי שחזרה בתשובה ולמדה ב"מכון אלטה", שמעה שבנות אינן צריכות ללכת לאוניברסיטה, ועליהן להתמקד בלימודי חינוך בסמינר. אביה התלבטה אם החלום שלה הוא שליחות אמיתית או שעליה לוותר עליו. היא פנתה לרבי מה"מ באגרות קודש וכתבה: "כל חיי חלמתי להיות רופאה, אבל אם רצון ה' הוא אחר, אני מוכנה לוותר על החלום האישי שלי".

"התשובה שקיבלתי הייתה נחרצת", היא מספרת. הרבי ענה (תוכן): "התורה לא ניתנה רק לרבנים, שוחטים ומלמדים, אלא גם לעורכי דין, פקידים ורופאים… כל עוד תנצלי את המקום שבו את נמצאת להפצת המעיינות, תראי הצלחה גם בזה וגם בזה."

"זה היה רגע מכונן", מספרת אביה. "מאז ועד היום אני משתדלת ליישם את ההוראה הזו ולנצל כל הזדמנות בעבודתי להפצת המעיינות ולשליחות".

(ד"ר אביה מבקשת להדגיש את הוראות הרבי השוללות לימודים באקדמיה בסביבה לא דתית. במקרה שלה, נוסף למענה באגרות קודש, היא קיבלה ייעוץ והכוונה הלכתית צמודה ממורי הוראה בנוגע לאתגרים והמורכבות בלימודים באוניברסיטה בכלל, ובלימודי הרפואה בפרט).

הבחירה השתנתה

במהלך לימודי הרפואה חלמה אביה להתמחות בכירורגיה כללית. אבל בתחילת הריונה הראשון הבינה כי היא רוצה לחשב מסלול מחדש: "במסגרת לימודיי נכנסתי להשתתף בניתוח שארך שמונה שעות. הייתי חלשה, עם אנמיה. אחרי הניתוח בקושי הצלחתי לעמוד על הרגליים. הבנתי שכירורגיה כללית אינה מתאימה לחיים שאני רוצה לבנות."

באותו שלב נפתח בפניה תחום הגינקולוגיה, ובעיקר – המיילדוּת. "בתחום הזה הרגשתי שהגעתי הביתה. כולו חיים, לידה וברכה. היום ברור לי שזו הייתה הבחירה הנכונה."

שליחות גם בקמפוס

כשהייתה סטודנטית לרפואה, הקימה עם רב הקמפוס, שליח הרבי שליט"א מלך המשיח לאוניברסיטת בן גוריון, הרב גיל בליזובסקי, מדרשה חב"דית. "הבאנו אנשי אקדמיה חסידיים כמו הרבנית עינת מיודובניק, שהיא ד"ר לפסיכולוגיה, ובעלה הרב פרופסור חנוך מיודובניק, שהוא פסיכיאטר. הם ניצלו את ההיכרות שלהם גם עם עולם האקדמיה וגם עם עולם החסידות להפצת המעיינות. כל הזמן ראיתי את הברכה של הרבי. כל עוד אני משקיעה גם ברפואה וגם בשליחות, אני רואה הצלחה בשני התחומים," ד"ר אביה מספרת בהתרגשות.

כיום היא ממשיכה לפעול בשני העולמות, היא רופאה מוערכת וגם שליחה בקמפוס. "עוד לפני שחזרתי בתשובה והגעתי לחב"ד הרגשתי שליחה… גם בצבא, כשהייתי קצינה בתפקיד מסווג בחיל האוויר, גם בתנועות נוער, תמיד חיפשתי לעשות משהו עם משמעות, לשנות את העולם. אני זוכרת את הפעם הראשונה שנחשפתי לשיר 'אנא ק-לי, עשה אותי כלי לשליחותך'. זה הפך לתפילה אישית שלי, ובחב"ד הרעיון התלבש במילים המדויקות: 'נבראתי לשמש את קוני'."

סיפורה של ד"ר אביה ממחיש עד כמה השליחות יכולה ללבוש פנים שונות – רופאה, שליחה בקמפוס, אישה ואם. אבל בבסיס הכול עומדת אותה תחושת שליחות פנימית.

"הרפואה היא השליחות שלי, והשליחות היא הרפואה שלי. שתיהן הולכות יחד. זה הכוח שהרבי נתן לי – להיות גם וגם."

 בין חדר הלידה לשולחן שבת

את בנה הבכור ילדה ד"ר אביה בשנה החמישית של לימודיה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת באר שבע. הבן השני נולד שלושה ימים לפני מבחן הגמר ברפואה פנימית, הבת השלישית נולדה חודש אחרי שסיימה את הסטאז'…

"התקשרתי להודיע שאני יולדת ויוצאת לחופשת לידה", היא מספרת בחיוך. בינתיים החברות שלי כבר התחילו התמחות ברפואה ואני מצאתי את עצמי בבית עם שלושה ילדים קטנים, כשהגדול בן ארבע, השני תינוק ועם תינוקת חדשה בידיים. זה היה אינטנסיבי מאוד, ופתאום הרגשתי כאילו אני בתוך חופשת לידה אין־סופית."

באותן שנים, כשהחברות שלה התמודדו עם תורנויות מתישות, בעליהן מצאו את עצמם לא פעם סביב שולחן השבת שלה.

"זה היה מצחיק וגם מתיש, בכל שבת מישהו אחר הצטרף לארוחות שלנו. זכורה לי במיוחד שבת אחת שבה אחד הבעלים פשוט מסר לי את שני הילדים שלו כי היה צריך ללכת להתפלל. הבנתי באותם רגעים שעם שלושה ילדים קטנים אין סיכוי שאוכל לעמוד בתורנויות הארוכות ולהחזיק משפחה.

"חשוב להבין: תורנות של רופאים בארץ ישראל היא בסביבות 27 שעות רצופות, אם לא יותר. לדוגמה, הייתי יוצאת מהבית בראשון בבוקר וחוזרת בשני בצוהריים, קורסת… למחרת יום עבודה רגיל. הדרישה הייתה תשע תורנויות בחודש, כולל שבתות וחגים. תעשו לבד את החשבון…"

בעלה זיהה את המצוקה. "הוא אמר לי: 'זה לא ריאלי, תחשבי על מקום אחר'… מצד אחד חלמתי על רפואת נשים, מצד אחר השליחות החשובה ביותר שלי הייתה בבית, עם הילדים."

השליחות הרפואית מקבלת בית

"הפתרון נמצא בזכות שילוב נדיר של יצירתיות, אמונה וברכה. בעלי התקשר לכל מחלקות הנשים בארץ ישראל, עד שנמצאו בתי רפואה שבהם ההתמחות גמישה יותר. המרכז הרפואי 'לניאדו' עלה כאופציה מרכזית, וכמובן כתבתי מייד לרבי, והתשובה ממנו שוב הייתה חד־משמעית. המענה היה מיועד לאישה העוסקת עם נשים, שעליה להתחיל במקום חרדי. זה הכריע את הכף.

"היה לי לא פשוט לעזוב את באר שבע, הייתה לנו שם קהילה מדהימה", היא נזכרת. "אבל ידעתי, כשהולכים עם הרבי לא נופלים. התייעצנו עם המשפיעים, אספנו את החיים ונסענו לנתניה, בעיצומה של מלחמת 'צוק איתן'.

"אני הייתי בתורנויות בזמן שבעלי בילה ימים שלמים עם הילדים במקלט בגלל האזעקות, ובסוף נאלצנו לעבור זמנית להורים שלי. לאט־לאט נכנסנו לשגרה – עברנו לבית משלנו, הילדים והעבודה העסיקו אותנו, ובמקביל התחלנו לארח סטודנטים בסעודות שבת".

מסעודות לשליחות רשמית

הקרבה למעונות הפכה את ביתם למוקד.

"כשגרנו בבאר שבע הפכנו לשלוחים, מכיוון שהתגוררנו ליד האוניברסיטה. בכל שבת ישבו אצלנו 20-30 חבר'ה צעירים. בעלי היה יוצא לאסוף תרומות לארוחות."

המעורבות הזו הובילה להזמנה רשמית. "כשעברנו לנתניה, קיבלנו הצעה לשליחות מהשליח להרצליה, הרב ישראל הלפרין ע"ה, לפעול בקמפוס המרכז הבין־תחומי בהרצליה. לאחר כשנה קיבלנו שליחות במכללות וינגייט ובית ברל, והפכנו לשלוחי הרבי מטעם 'חב"ד בקמפוס' בהנהלת הרב משה שילת. ברוך השם, ראינו שם ניסים, מקומות שכולם חשבו שהם 'קשים' נפתחו בפנינו, סטודנטים שלא דמיינו כלל שיגיעו לפעילויות, הגיעו ונדלק בהם ניצוץ."

"שיפודי ירקות" שפתחו לבבות

אחד הסיפורים המרגשים קשור לסטודנטית טבעונית מבית ברל. "בעלי אמר לי: 'יש בחורה שצריך לדאוג לה במיוחד'. התחלתי לדאוג לה למנות טבעוניות. בל"ג בעומר הכנתי בעבורה שיפודי ירקות, ושלחתי לה גם נקניקיות 'טבעול', אך לאחר מכן התברר שיש בהן ביצים… והיא כעסה מאוד. חשבתי ש'נשרפנו' אצלה. אבל שנים אחר כך, בכינוס השלוחות בניו יורק, ניגשה אליי בחורה ושאלה: 'את אביה?'

"לא זיהיתי אותה בכלל. ואז היא אמרה לי: 'בזכות החום והאוכל המיוחד שהכנת בעבורי, הבנתי שבחב"ד דואגים לכולם, ובמהלך הטיול שלי בדרום אמריקה החלטתי שאני חייבת להיכנס לבית חב"ד. לימים הגעתי ל'מכון חנה' בקראון הייטס, ובסוף גם התחתנתי עם בחור חב"די, היום אנו חיים בקראון הייטס, ברוקלין'".

החיוך של אביה מתרחב כשהיא נזכרת בסיפור. "אנחנו חשבנו שנכשלנו, אבל אצלה זה היה הפוך, היא הרגישה שרואים אותה. וזה הכוח של שליחות, לעולם אינך יודע איפה נגעת, ואיפה זה יכול להצמיח חיים חדשים."

רופאה, שליחה ואימא לשישה

כיום אביה מגדלת שישה ילדים, ומשלבת קריירה רפואית תובענית עם חיי שליחות מלאי עשייה. "האמת? זה רק בכוחות של הרבי", היא אומרת בפשטות. "צריך סדרי עדיפויות ברורים, לדעת להציב גבולות וגם לדעת מה דחוף ומה יכול לחכות. לפעמים להיעזר – עוזרת בית, מכבסה, בלי זה אי אפשר."

ובכל זאת, היא יודעת למצוא רגעי נשימה ולהזין את הנפש.

"בדרך לעבודה ובחזרה אני שומעת שיעורי חסידות. זה הדלק שלי. הבית שלנו חי ונושם חסידות – התוועדויות, שיעורים, נתינה. זו המשמעות האמיתית. מבחינתי להיות רופאה, שליחה, רעיה ואימא, הכול ביחד מתוך שמחה."

ד"ר אביה אינה מסתירה את האתגרים.

כשאני שואלת אותה איך היא מצליחה לשלב את כל זה, היא עונה בחיוך שקט: "באופן כללי, אין לי זמן לשטויות. אני לא עושה ספורט בתקופות עמוסות, ובכלל לא תמיד מספיקה לדאוג לעצמי. ומה שאני מספיקה – זה פשוט מהכוחות של הרבי. לולי זאת, זה לא היה אפשרי."

נראה שהיא מצליחה לחיות באופן מאוזן ונכון – להיות אשת חסיד ואימא לשישה ילדים, לעבוד בעבודה לא פשוטה ולדאוג שהבית יהיה מלא באווירה חסידית. "אני מרגישה שזה לא רק לנהל בית מבחינה טכנית, אלא בעיקר מבחינה נפשית, רגשית ורוחנית. לדאוג שתהיה אווירה טובה, שיעורי תורה, התוועדויות, בית חם ומלא נתינה".

כשמקצוע ושליחות נפגשים

המעבר מבית ברל לוינגייט היה חלק מתהליך טבעי של התמקדות. היום הם פועלים ממש בקצה הדרומי של נתניה, ומארחים סטודנטים לסעודות שבת. "אנחנו לא רק מזמינים אותם לשבת אצלנו, אלא דואגים שתהיה להם קבלת שבת וערבית בכל שבת גם אם הם נשארים במעונות. זה חלק מהאחריות שלנו, לתת להם תחושת בית."

השליחות בקמפוס מתחברת באופן מרתק למקצוע שלה. הסטודנטים בוינגייט מתמודדים עם קורסי אנטומיה מאתגרים במיוחד. ד"ר אביה הפכה את זה לגשר. "בהתחלה הבאתי כמה בנות ללמוד איתי לפני שבת. ישבנו על אנטומיה, אחר כך סעודת שבת, תפילה. כך נולדה 'שבת אנטומיה'. בסוף זה הפך למסורת, כל שנה א' מגיעים… הם יודעים שאצלי מקבלים גם הכנה למבחן וגם שיעור תורה."

בזמן המלחמה, כשהקמפוס הפך למרכז מפונים, השליחות קיבלה תפנית נוספת. "פתאום לא היו לנו סטודנטים, אלא משפחות מפונים. בעלי היה הולך להיות איתם בערבי שבת, ליצור אווירה טובה, השליחות השתנתה, אבל המשמעות נשארה".

רפואת נשים מתוך שליחות

גם כשהיא חובשת את הכובע של רופאת הנשים, השליחות מלווה אותה.

"הטלפון שלי אינו מפסיק לצלצל, ואני נותנת מענה לנשים רבות ובפרט לשליחות מהארץ ומהעולם".

מתוך הצורך הזה היא הקימה את מרפאת "מעיין", מרפאה הלכתית־גינקולוגית, הראשונה והיחידה מסוגה בעולם, שמטרתה לאפשר לנשים לקבל מענה מקצועי והלכתי. ד"ר אביה מתייעצת באופן קבוע עם גדולי הפוסקים בארץ ישראל ובעולם. "אני לא יכולה לעבוד חינם במרפאה הפרטית שלי, זה זמן שאני לוקחת מהמשפחה שלי. אבל במרפאה ציבורית הלכתית אוכל לתת מענה רחב לנשים מכל הארץ, בלי הבדל, וללמד מתמחות חדשות בתחום. זה חשוב לי מאוד – אני רואה בכך שליחות".

כוחות שהם לא שלנו

ד"ר אביה משתפת בסיפור עוצמתי: פעם הגיעה אישה שבועיים אחרי לידה והתמוטטה מול עיניה, איבדה הכרה ואת הנשימה. "באותו רגע פשוט צעקתי בלב לרבי: 'רבי, זו חסידה שלך, אתה חייב לעזור לי להציל אותה!' וברוך השם היא חזרה להכרה. הרגשתי שקיבלתי כוחות שאינם שייכים לי, אלא באו מלמעלה, ואני הצינור".

כיוון שהשיחה עמה נערכה בחודש החגים, שאלתי את ד"ר אביה על השאלות שמגיעות אליה בנושא צום יום כיפור, ואם יש מקרה חריג שהיא זוכרת.

"אכן, הלחץ גובר לפני יום כיפור", היא מספרת ."נשים פונות ושואלות אם מותר להן לצום. אי אפשר לענות במשפט בוואטסאפ, זה מצריך היכרות עם מצב רפואי אישי. כואב לדעת שיש נשים שאני לא מספיקה להגיע אליהן. אני נכנסת ליום כיפור עם התחושה שאני צריכה לבקש סליחה גם על זה.

"וכן, אני זוכרת מקרה קיצוני… פנתה אליי אישה במצב רפואי מורכב מאוד ושאלה אם מותר לה לצום. היה לי ברור שאין שום אפשרות שהיא תוכל לצום. אמרתי לה: 'אם אני רוצה להיות ממש לארג'ית איתך, אתן לך לשתות ולאכול בשיעורים, אבל צום מלא לא בא בחשבון.' היא כמובן קיבלה את זה, וזה היה רגע חזק של הבנה שגם כאן יש שליחות".

כאן היא עוצרת ומדגישה נקודה מהותית:

"צריך להבין שכמו שמצווה לצום כשאפשר, כך מצווה שלא לצום כשאסור. אין מה להרגיש רע עם זה. יש כאלה שקוראות לזה 'עמלות צום', וזה בסדר גמור. המצווה שלך באותו רגע היא לשמור על הבריאות שלך ושל התינוק, ולא להיכנס ללחץ. הרבה נשים מתקשות מאוד לעכל את הרעיון הזה. אם הן אוכלות או שותות ביום כיפור – הן מרגישות 'פחות טובות'; חשות שתשובתן לא ממש התקבלה. אבל, ההפך הוא הנכון. לפי ההלכה, אסור לסכן את חיי האם או התינוק בשביל הצום. אם רופא אומר שאסור, אז באמת אסור. גם כשאוכלים ושותים ביום כיפור, עושים את רצון ה', ההלכה היא שמכוונת אותנו אל רצון ה', וזו הגדולה שלה."

באדיבות מגזין עטרת חיה