עוד יום חמישי מגיע לסיומו. המחוגים מצביעים על השעה שמונה, וכלום עוד לא קרה, כלום! מכל הרשימה הארוכה שלי הצלחתי למחוק רק קניות, וגם זה בקושי. כל השקיות עוד עומדות על הרצפה ליד דלת הכניסה לבית, מתפללות להגיע ליעדן בלי שמישהו ייפול עליהן, יקרע אותן או סתם יעיף עליהן כדור.

"מענדי! למה אתה עדיין מסתובב מחוץ למיטה?"

הוא לא זוכר איפה הניח את התמונה של הרבי, זו שהוא שם מתחת לכרית. מחפש בערמה של העלונים, הופך חצי ממנה. אני מנסה לבלוע את הכעס, ילד חסידי כל כך, לא מגיע לו. לא מגיע לי.

עוד עשרים דקות עוברות. בינתיים אני מקלחת ילדונת אחת, מזרזת אחרת ללבוש פיג'מה, שורפת סיר ביצים קשות, ומעירה בטעות את התינוק שכבר נרדם. אוף!

כולם במיטות בסוף.

אנחנו אומרים יחד 'שמע', נשיקה למזוזה. שולחת נשיקות באוויר, כי הגב הכואב אינו מאפשר לי להתכופף למיטות הנפתחות. מבטיחה משהו טעים מחר, אחרי הדלקת נרות, למי שישכב יפה ולא ידבר בכלל.

ליויק בן החמישה חודשים אינו משתכנע מההבטחות שלי. הוא התעורר עכשיו, ואינו מוכן להתהפך לצד השני כאילו כלום לא קרה. אני מוציאה אותו באנחה מהלול, מתיישבת איתו על הספה, בין הרים של כביסה, מאכילה אותו. ליתר ביטחון אני עוצמת את העיניים, כדי לא לראות את הבלגן החוגג סביבי.

שום עפעף אינו מציל אותי. להפך, בדמיוני הכול גרוע פי כמה. הרצפה דביקה, אבל זה החלק הטוב. קודם צריך למצוא אותה מתחת לכל הדברים המסתירים אותה. והקניות. אוי! הדגים והגלידה! אין מה לעשות. מה שלא נמס עד עכשיו, יחכה עוד קצת. לקום עכשיו פירושו להעיר את ליויק מחדש.

אין מצב.

אפילו אזעקה לא תזיז אותי עכשיו…

במטבח מחכים לי כיורים עמוסים, שיש מלא שיירי ארוחת צוהריים וממרחים פתוחים, סכינים מרוחות. עוף מפשיר בנחת ליד הכיור הבשרי ודגים בקערה. מי תבשל אותם בכלל? מתי יהיה לה כוח?

ומחר אני בכיתה. איך הבטחתי לעצמי להכין להן שיעור פרשת שבוע מרתק עם דפי עבודה ושעשועונים נחמדים, ולהגיע תמיד ביום שישי עם עוגה טעימה או קינוח אחר, משהו שיעשה להן טוב בשבת, חשק להגיע גם ליום קצר כמו יום שישי? מחר אני כנראה אגיע ברגע האחרון, אבקש בהפסקה משרה שתיתן לי לצלם משהו משולחן שבת, אעבור על זה עם הסנדוויץ' בעיניים חצי עצומות.

אילו הטלפון שלי היה לידי, ולא קבור אי שם בתוך ערמות הכביסה, אולי הייתי מתקשרת למשפיעה שלי, מנסה להתעודד קצת. מכיוון שהוא בכל זאת קבור שם, כנראה, ואפילו אי אפשר לזהות את מקומו כי הסוללה גוועה מזמן, אני נאלצת לדמיין את השיחה איתה.

מרגיעה, זה ברור.

טוב, כמו שאני מכירה אותה, ואני מכירה אותה טוב, היא חזרה עם הילדות כבר מזמן ממבצע נש"ק, יחד הן הכינו עוגה לשבת תוך כדי סיפורים וניגונים חסידיים. אחר כך הן הלכו לישון בחיוך בחדר שלהן, עם הנעגל וואסער המוכן. באמת שכחתי! שוב! היא בטח ישבה לידן, מנגנת ניגון חסידי כלשהו או את השיר המתוק ההוא על הכבשה והסחורה, נו.

אחר כך היא יצאה בחיוך לסלון שלה, ארגנה אותו במהירות. גם ככה הוא לא היה יותר מדי מבולגן. רוקנה את השולחן הגדול, החסידי, מכל מה שהצטבר עליו במהלך השבוע, ופרסה מפה לבנה של שבת. סידרה עליו את הפמוטים, המבריקים כבר ממוצאי השבת שעברה, אלא מה?

אחרי שהיא בדקה שיש לה משהו טעים עבור בעלה, היא נכנסת למטבח, מלאת מרץ, מתחילה להכין שבת בניגון חסידי על שפתיה. או שאולי היא מדברת עכשיו רגועה־רגועה בטלפון עם מישהי מיואשת כמוני?

אני לא מקנאת, מה פתאום? זו המשפיעה שלי! אוהבת אותה ככה, רוצה אותה ככה תמיד, אבל יותר מכול רוצה להיות כמוה. רבי, בבקשה!

לא הכול. מה פתאום? לא יקרה, אין סיכוי. אבל אולי דבר אחד? לפחות לשבת ליד המתוקים שלי ולשיר להם שיר רגוע לפני שהם הולכים לישון? לא להיפרד מהיום הזה רק בצעקות. אוף. מה לעשות שבכל יום ממש אני גמורה כליל עד שמגיע הערב, וגם אם אני זוכרת מה החלטתי אתמול, כשמצפוני ייסר אותי, אינני מוצאת בי את הכוח לפתוח את הפה ולשיר. מה גם שמיליון דברים שרק חיכו שאעשה אותם אחרי שארדים את הילדים קוראים לי, דחופים ונואשים, מהרשימה על המקרר?

בעצם, הייתי רוצה כמוה להכין משהו לבעלי לקראת בואו. לא להתחיל לחפש אם יש מה לחמם במיקרוגל אחרי שהוא כבר שואל, ואז לחפש צלחת בכיור, לשטוף.

טוב, זה עוד יש לי סיכוי.

ליויק רדום, ואני מעבירה אותו בזהירות ללול שלו.  מנסה להתעלם מכל מה שמחכה בכל פינה וגם ברשימה, וניגשת למקרר, להכניס כמה מצרכים שהגיעו מהמכולת לפני כמה שעות ולבדוק את תכולתו. חוץ ממגירת ירקות שצריך למיין דחוף וחצי חבילת גבינה, אין שם משהו שאפשר להגדיר כאוכל מתאים לחימום. על הגז מחכה אורז מארוחת צוהריים. עם שתי נקניקיות סויה הוא הופך למנה מאולתרת. אני מכניסה אותה למיקרוגל, ומארגנת פינה קטנה על השולחן במטבח, שבה אפשר יהיה לאכול.

בדיוק כשאני מסיימת להעביר סמרטוט לח ולנקות את השולחן, דודי בעלי נכנס.

הוא זורח ממש, חייב לספר לי משהו שהיה בשיעור היום.

"חיממתי לך משהו לאכול," אני מניחה מולו את הצלחת בגאוות מה.

"יואו, תודה." הוא מופתע, מרחיק אותה. "אני מפוצץ. ברנד הביא לחמניות שנשארו מהשבע ברכות של גיסתו."

הוא מספר לי משהו מפרשת לך־לך, "ונברכו בך כל משפחות האדמה."

אני מקשיבה לו, מנסה להרגיע את האכזבה שלי. ליתר ביטחון אני אוכלת בעצמי את המנה. נזכרת שלא אכלתי כבר כמעט שש שעות, חוץ מכוס קפה אחת. מקשיבה לו.

"אז רש"י אומר: מה זה 'ונברכו בך'? 'אדם אומר לבנו תהא כאברהם'."

אני מהנהנת. "אז יש אצלנו אחד, לא יודע מהו, פסיכולוג או יועץ או משהו, והוא סיפר לנו שלפעמים אישה מחפשת בעל, ונראה לה כאילו היא בוחרת במודע לפי תכונות, שוקלת בכובד ראש, אבל באמת, בתת מודע שלה, היא מחפשת תכונות שמזכירות לה את אבא שלה. לפחות במשהו."

"באמת?" אני מרימה גבה מופתעת. אין קשר בין דודי לאבא שלי. אפילו קלוש.

"ככה הוא אמר," דודי לא מתחייב. מושך כתף. "וגם איש מחפש את אימא שלו."

"קטעים…" אני מגיבה, מרימה את הצלחת לכיור. המוח שלי מעט יבש עכשיו.

האדישות שלי אינה מכבה אצל דודי את ההתלהבות אפילו במעט, נראה לי שהוא בכלל לא עוצר לבדוק אם אני מגיבה או לא. בזמן שאני נעמדת בסלון לנסות להתגבר על הר הכביסה, הוא מתחיל לטאטא את הרצפה, אוסף את כל הצעצועים, נעליים, מגבות ולכלוך לפינה אחת.

"אז הוא אמר שכך גם כשמישהו בוחר דמות להעריץ – שהוא בעצם רוצה מאוד להיות כמוה. אז במודע הוא יכול לתת לנו אלף סיבות מה הוא אוהב בה, אבל בתת־מודע זה מראה על השאיפות העמוקות שלו."

"דמות להעריץ?" אני תוהה, מעקמת פה. "מה, שחקנים וכאלה?"

"נגיד." הוא בקושי עוצר כדי להגיב. "למשל אחד שחושב שהוא אוהב ספורטאי בגלל הגובה שלו, בגלל הניצחונות שלו. נגיד, כן?"

אני מהנהנת.

"אבל באמת, מה שקונה אותו הוא ההתמדה שלו, המשמעת העצמית שלו. שהוא לא מוותר לעצמו על אימונים קשים, והתקדם ככה בחיים בזכות עבודה קשה מאוד."

"ממש התוועדות הייתה לכם…" אני צוחקת.

"כן, הא?" פתאום דודי מביט בי, נבוך. "אפילו כיבוד…"

"אתה יודע את מי אני מעריצה, משתוקקת להיות כמוה?" אני בוחרת פתאום לשתף אותו.

הוא עוזב מייד את המטאטא, נותן לו ליפול בלי לשים לב אפילו. נשען על השולחן, מרותק.

"את המשפיעה שלי." הכנות שלי מעלה לי דמעות לעיניים, ואני מניחה רגע בצד מכנסיים קטנטנים שהייתי באמצע לקפל, משפשפת עין ימין. "איך הייתי רוצה לילה אחד לשבת בנחת ליד הילדים, לנגן להם ניגון חסידי. יום שישי אחד לקבל שבת בנחת, להתפלל עם הבנות קבלת שבת בניגון של 770, לא סתם להירדם על הספה מותשת…"

הוא לוקח נשימה עמוקה. על העיניים שלו אני כבר רואה איך הוא מתכנן להבטיח לי שהוא יעזור לי ואיך זה יכול לקרות ושאני לא אבכה, רק שלא אבכה. כבר מכירה אותו.

דפיקה על הדלת מפריעה לו.

הסלון לא נראה משהו, רק טיפה יותר טוב ממה שהיה נראה קודם. מה לעשות.

אני ניגשת לדלת, אביבית עומדת שם. ועד הבית. "מתאים לך עכשיו, תמר?"

"אם בית שעבר בו הוריקן אינו מפחיד אותך, אז למה לא?" אני מחייכת.

"אני לא נכנסת," היא מרגיעה אותי, צופה מהפתח על כל חסרונותיי. מתחילה לדבר על חשבון המים הדירתי והמשותף, מיליון מילים. המסקנה שלהם, צריך עוד שישים שקל החודש, והגיע הזמן שמישהו כבר יטפל בנזילה, לא היא.

דודי נשאר בעמדה שלו, נשען על השולחן ליד המטאטא השוכב, מהורהר.

"אז מה," היא צוחקת בזמן שהיא כותבת לי קבלה. "יום קשה עבר על כוחותינו?"

"ברוך ה'," אני מחייכת. "בית עם ילדים…"

"גם אופיר וקסם שלי יכולים להחריב דירת פאר בשלוש דקות," היא לא נשארת חייבת. "שלא תחשבי! אבל לכם יש שישה, ואת גם לא נותנת להם מסכים, אז בכלל."

זה נשמע כמעט כמו האשמה בהזנחה, לא נותנת מסכים. מצחיק אותי.

"תשמעי משהו," היא אומרת רגע לפני שהיא עוזבת, אני כבר עם היד על הידית של הדלת. "יש אושיית רשת אחת, מישהי יפיפייה עם שלושה ילדים. כל אחד מהם נראה כאילו גזרו אותו מפרסומת לבגדי ילדים. אז יום אחד היא מספרת שבזמן שהיא במספרה או בפדיקור, יש לה אומנת שמגדלת את הילדים מגיל אפס. גרה אצלה בבית! היא לא יודעת מה זה לקום בלילות, קולטת? יכולה לעזוב את הבית לשבוע, לחזור כדי לנשק אותם ולהצטלם איתם. לפעמים, כשאופיר מצמיח לי קרניים, כשקסם מוציאה ממני את הרוע שבי, אני אומרת לעצמי, הלוואי שהייתה לי אומנת כזאת, הייתי יכולה לאהוב אותם, לחבק אותם. בלי להתלכלך על הגידול שלהם…"

אני מחייכת בנימוס, מזועזעת. מהאישה שעליה סיפרה, מהרעיון להעריץ אותה.

"את קולטת מה אמרתי לך קודם!" העיניים של דודי נוצצות אחרי שהיא סוגרת את הדלת. "את קולטת?"

"מה אני קולטת?" אני מחייכת, מפהקת, עייפה־עייפה, והרשימה אינה נגמרת.

"גם את וגם אביבית מתמודדות עם גידול ילדים, עייפות לפעמים ולא מרוצות מההספקים שלכן." מתברר שהוא הקשיב לכל מילה… "אבל את מי היא בחרה להעריץ ואת מי את? מה הכי היית רוצה? לשבת לידם ולשיר להם! להתפלל איתם ביחד ברוגע! זה לא נפלא?"

"זה עוד לא קרה, דודי." אני מצטערת לאכזב אותו.

"זה לא." הוא לא מתאכזב. "אבל שם הרצון שלך, שם את מונחת, תמר!"

אני מתחילה להבין, מביטה בו. "להתברך בליבי להיות כמו המשפיעה שלי זו ההתחלה?" אני לוחשת. מרגישה טיפה־טיפה פחות גרועה.

"ההתחלה?" הוא מופתע, "זה כבר הרבה אחרי האמצע, תמר. לא נשאר לך עוד הרבה!"

אני שותקת. ממשיכה לקפל כביסה ושותקת.

"ההוא הפסיכולוג…" דודי נזכר, מרים את המטאטא סוף־סוף, מטאטא רצפה מטואטאת. "אז הוא אמר משהו יפה, תקשיבי," שוב הוא עוצר. הפעם משעין את המטאטא על הקיר בצורה יציבה יותר.

"כשאנחנו מברכים את עצמנו 'הלוואי שאהיה כמוהו', זו בעצם הצהרה פנימית עמוקה על מי שאנחנו מחפשים להיות. המישהו שבחרנו הוא בעצם החלום שלנו, הרצון שלנו. כשה' מברך את אברהם 'ונברכו בך', הברכה אינה מדברת על אברהם, היא מדברת עלינו. מדהים, לא?"

מדהים. כן. מדהים כל כך שאני לא עונה, אינני מסוגלת. רק בוכה.

באדיבות מגזין עטרת חיה