"המורה, איך אצלכם השבת?" הרמתי את מבטי מהיומן שלפניי. ברכה ישבה מוקפת בכמה חברות, והביטה בי, מחכה לתשובתי. נראה ששאלתה הגיעה בהמשך לשיחה ערה שהן ניהלו בשעת הפסקת האוכל, שכן כולן תלו בי עיניים מצפות.

"למה את מתכוונת?" ניסיתי לרדת לסוף דעתה. שאלתה הייתה כללית מידי.

"נו…" היא הסתבכה, תולה מבט בחברותיה, מבקשת את עזרתן.

"פשוט דיברנו כמה זה מעצבן", ניסתה אסתר לבוא לעזרתה.

"מעצבן?" הרמתי גבה, "עד שיש לכן חופש מבית הספר… או שאתן פשוט מתגעגעות אליי?" הוספתי בקריצה.

"טוב, המורה, עד כאן. אף אחת לא מתגעגעת לבית הספר. אבל בדיוק דיברנו כמה זה מעצבן…" הסבירה אסתר.

"ומשעמם", המשיכה ברכה. "ובכלל לא כיף".

"לא כיף?" שוב ביקשתי את עזרתן, והן החליטו לשתף אותי בשיחתן, כשעוד ועוד בנות מתקבצות סביבנו, מי עם הסנדוויץ' בידה ומי עם קופסת הפלסטיק המלאה ספגטי או סלט מושקע.

"התחלנו לדבר על שבת בבית, כמה היא ארוכה ולא נגמרת. במקרה הטוב יש ספר שווה שמעביר קצת את הזמן", שיתפה ברכה.

"אם את אוהבת לקרוא… בשבילי זה עונש", עיקמה חנה את אפה. כמה בנות הנהנו בהסכמה אחריה.

"במקרה הפחות טוב פשוט אין מה לעשות. סעודה ארוכה, אחר כך כל אחד בפינה שלו, ההורים הולכים לישון ו… טוב, גם אני ישנה הרבה בשבת. כי… משעמם וזה הדבר היחיד שמאפשר להעביר את הזמן", סיימה ברכה את דבריה.

"טוב, גם אצלנו אנחנו ההורים הולכים לנוח, בכל זאת שבת מנוחה…" עניתי לה בחיוך, "אבל משתדלים לשחק עם הילדים בשבת לפני מנחה. ובשבתות שבהן אומרים פרקי אבות אנחנו יושבים יחד כל המשפחה עם כיבוד מיוחד, וכל אחד אומר משנה בתורו".

"גם אצלנו זה ככה", מיהרה שרית לומר, "והאמת…" היא הוסיפה והיסוס בקולה, "אני לא ממש אוהבת את שבת". היא הסמיקה, וכשראתה עוד כמה ראשים מהנהנים אחריה, נראה שהוקל לה.

"אני רק מחכה לשנייה שהשבת תסתיים", אמרה מוסי, מקבלת אומץ לאחר הפתיחות שבה דיברה שרית.

"ולמה זה?" התיישבתי לידן, רוצה להיות בגובה העיניים שלהן.

"המורה יושבת?" התפלאה מישהי. אינן רגילות לראותי יושבת בבית הספר. ('איך אפשר ללמד בישיבה?' השבתי בשאלה כשהן שאלו אותי פעם מדוע איני יושבת, 'זה כמו לדבר בלי להזיז את הידיים. אם אני אלמד בישיבה, לא רק אתן תירדמנה, אלא גם אני', סיימתי אז לענות לקול צחוקן.)

"כי שבת זה… רציני וכבד כזה. ו… הכול אסור", הפעם כמעט לא הייתה בת שלא הנהנה בראשה.

"וואי, ואיזה קשה לא לשמוע שירים", אמרה רחלי, כשאצבעותיה מתופפות על השולחן שלפניה במקצב שרק היא שומעת.

"ולא להיות על המחשב… או בפלאפון…" מכל עבר העלו הבנות את קשייהן, ואני הקשבתי להן בשתיקה.

לבסוף הן השתתקו. הצלצול בישר על תחילתה של ההפסקה. שום בת לא קמה ממקומה. גם אני נשארתי לשבת.

"כשרק התחתנו, בעלי ואני", התחלתי לענות, ועיניהן נדלקו בניצוץ, סקרניות לשמוע סיפורים אישיים מביתה של המורה. "היינו זוג צעיר, והתארחנו בכמה בתים של משפחות משפיעים. שם ראינו את היחס לילדים הקטנים, את הסבלנות לעבור על דפי הקשר בסעודה, לענות על השאלות של כל אחד ואת ההשתדלות להפוך כל מצווה לחוויה, למשל, כל הבנים עושים קידוש עם אביהם כבר מגיל הגן…" נתתי להן עוד דוגמאות והפטרתי: "החלטנו לשים דגש על מה שכן מותר לעשות, על הכיף שהשבת מביאה לנו, שקיום המצוות יהיה אהוב על הילדים ולא מתוך תחושה של עול".

הבנות הקשיבו לי. ההפסקה נגמרה, והשיעור הבא התחיל, ואני המשכתי בשיחה עם תלמידותיי, מתעלמת מהמקצוע הבא שעליי ללמד. כרגע לא היה דבר חשוב יותר בעבורן מאשר שיחה זו.

"ומה דעתכן על כך? במקום לחשוב מה אי אפשר לעשות, מה מעצבן בשבת, אתן מוכנות לעשות רגע של שתיקה ולחשוב מה כיף בשבת? להתבונן בטוב ובמתיקות שבה?" הן שתקו, מהרהרות בדבריי.

"שקט", "משפחה", "חופש", התשובות נשמעו סביב.

"השלווה שיש בשבת דווקא בלי הפרעות, טלפונים, לימודים שלי או עבודה של ההורים", שיתפה חיה, ששתקה לאורך השיחה, "אפשר להתנתק, להקשיב זה לזה באמת".

"אני ממש אוהבת את השבת, מחכה לה כל השבוע", העיזה נחמי להוסיף, כשבנות נוספות מהכיתה מצטרפות אליה.

"ולמה את מחכה לשבת כל השבוע?" שמחתי לתשובתה, מרגישה כי דבריה ייתנו מענה לשאלותיהן של הבנות יותר מכל תשובה שתיתן להן מורה או דמות מבוגרת אחרת.

"דווקא מאותן הסיבות שהן הזכירו", היא הצביעה על הבנות שדיברו בתחילת השיחה וחיוך קל על שפתיה. כולן הביטו בה בסקרנות.

"דווקא כי אסור", היא הפתיעה שוב את כולן. "דווקא כי אסור לשמוע שירים, לפתוח מחשב, להיות בפלאפון. אני יכולה להרים את העיניים ולהיות עם המשפחה שלי בשיחות, במשחקים משותפים. ואפילו עם עצמי… וגם להתמלא ברוחניות. להאריך יותר בתפילות השבת עם ניגונים שממלאים אותי, להתחזק מדבר התורה של אבי בשולחן שבת. הוא חוזר על דברי הרבי מה"מ, ותמיד אני מוצאת בדבריו משהו רלוונטי לחיי היום־יום ומקבלת כוח לכל השבוע".

חיה, שהקשיבה בשתיקה, הנהנה במרץ, קוטעת את דבריה. "אני ממש ממש מסכימה איתך, נחמי. הלוואי שכל יום בשבוע הייתה לנו סעודת שבת", חייכה בערגה, "אבל יש משהו בסעודות, באוכל, באווירה הקדושה, ששמור רק לשבת".

"אז בעצם את אומרת את מה שהמורה אמרה", פנתה מוסי אל נחמי, "דווקא כי אסור אז מותר, ואם נהיה באסור נפסיד את המותר. אילו הפלאפון או המחשב, למשל, היו מותרים, היינו מפסידים את כל הטוב הזה שהזכרתן עכשיו. כי האמת", היא הניחה יד על הלב וכנות בדבריה, "כשאני עוצרת רגע ומתבוננת בזה, גם אני אוהבת את השבת, ובלי האסור הזה הייתי מפסידה את כל זה, קוברת את עצמי בתוך הפלאפון, באוזניות עם שירים על האוזניים, מנותקת מהעולם". היא השתתקה, וניצוץ חדש בעיניה.

"כן, שבת הייתה הופכת לעוד יום כמו כל יום", ענתה אחת הבנות.

"עכשיו כבר ממש עשיתן לי חשק לחכות לשבת", חייכה בת אחרת.

"ולהצטער על השבתות הקצרות של החורף", קרצה עוד בת.

ברכה הקשיבה לשיחה בשתיקה. תפסתי את מבטה, במבט שואל.

"אני רוצה את כל זה…" אמרה, "ועכשיו אני מבינה שהרבה מזה תלוי בי. לבחור להסתכל ככה על השבת ולדאוג שהיא תהיה מתוקה, משמעותית ואהובה".

באדיבות מגזין עטרת חיה