"מי שרוצה לארגן איתנו את המשחקים, לכאן!" הכריזה ציפי חגיגית, מצביעה על חני, אסתי וברכה היושבות לצידה.

"המורה, אנחנו כבר ארבע בנות, זה יותר מדי, אל תצרפי אלינו בת נוספת", ביקשה רחלי, אך טון דיבורה קבע יותר מששאל, בעוד היא משרטטת על הגיליון שלפניה טבלה ארוכה, מתכוננת לשבץ את הכיבוד להתוועדות לצד שמות המביאות.

הכיתה רעשה. קולות שיח נשמעו מכל עבר. אהבתי את ההמולה הזו, היא העידה על עשייה, על מוטיבציה ועל שותפות של התלמידות. הסתובבתי בין הקבוצות, נהנית מהיוזמות של הבנות, מכוונת ומייעצת לפי הצורך. רפרפתי במבטי על חלל הכיתה, והבחנתי בכמה בנות שלא השתלבו בשום קבוצה.

התקרבתי לדבורה לאה, שלא הוציאה את אפה מהחומש.

"אני שמחה לראות שאת עסוקה בקודש, ועדיין ארצה לראותך עובדת עם כולן על ההתוועדות".

היא הרימה את עיניה למשמע קולי. "המורה, כבר סיכמתי עם ציפי שאני אקליד בבית את החידון שהן מתכננות. אהפוך אותו לחידון במחשב, אולי בקהוט. אני יכולה להמשיך ללמוד למבחן?" הנהנתי לעברה בחיוך קטן. מתאים לדבורה לאה ללמוד שבוע לפני המועד כאילו המבחן בעוד שעתיים.

"מה קורה, מושקא? למה את לא מצטרפת לשום קבוצה?"

היא שיחררה אנחה כבדה ודרמטית, "המורה, אני גמורה, בקושי ישנתי בלילה". לאחר מילות הזדהות והשתתפות מכיווני, הצבעתי על קבוצה ובה חברותיה הקרובות. "אני מבטיחה לך שהן ממש תשמחנה אם תצטרפי אליהן".

"מושקא, מה את עושה שם? בואי מייד לעזור לנו!" צעקה לעברה רחלי, שלפני רגע הכריזה שהן כבר ארבע בנות ואי אפשר לצרף אליהן בת נוספת.

התקרבתי לכיוונה של שטערני שישבה לבדה, משרבטת במחברת שלפניה.

"המורה, תראי את השיחה שבחרנו, מתאימה להתוועדות?"

עצרתי בשולחן של שרה, ציפורה ויהודית, והקשבתי לפרטי תוכניתן – כיצד להעביר את התוכן החסידי של ההתוועדות. התפעלתי מהשיחה המיוחדת שהן בחרו והחמאתי להן על הרלוונטיות של הנושא לכיתה.

"המורה, הרי עלינו 'לחיות עם הזמן', חייבים שיהיה רלוונטי, לא?" שרה קרצה לעברי.

"אז אתן כן מקשיבות לי לפעמים", החזרתי לה בקריצה, והמשכתי לצעוד לכיוונה של שטערני. משהבחינה בי מתקרבת, מיהרה להפוך את הדף שהתמלא בשרבוטים וקשקושים.

"שטערני, הכול בסדר? למה לא הצטרפת לשום קבוצה?" היא משכה בכתפיה, מתחילה למלא בלי משים גם את צידו השני של הדף בשרבוטים בלתי מפוענחים.

"אין קבוצה שאת יכולה להיות איתה?" ביררתי.

היא הרימה את מבטה, והביטה לרגע בקבוצות המפוזרות סביב, ושוב השפילה מבטה לדף, חורטת עליו בחוזקה ספירלות וקווים.

התיישבתי לצידה. "את מעדיפה להכין משהו לבדך?" ניסיתי להציע, וגם בלי שענתה הבנתי שאינה מתלהבת מההצעה שלי.

העברתי בעיני רוחי את התנהלותה בשאר השיעורים ובזמנים של עבודה עצמאית בכיתה, והסקתי שהיא כמעט לא מצטרפת לשאר הבנות.

"אני לא רוצה ללחוץ עלייך בכוח, שטערני. אם את אוהבת לעבוד לבדך, זה בסדר. אבל אם יש סיבה אחרת לזה שאת לא מצטרפת לשום קבוצה, אשמח לדעת ולעזור במה שאפשר", אמרתי וקיוויתי שתבטח בי.

"אני לא רוצה להידחף לאף אחת בכוח", אמרה כמעט בלחש, לאחר שזרקה מבט סביב, לבחון ששום בת אינה שומעת את דבריה.

"בואי נידחף יחד", אמרתי לה בקול מחויך, מרימה את הכיסא שישבתי עליו. היא הביטה בי, מהססת, בוחנת אם אני סתם מתבדחת. וכשראתה שאני רצינית, היא הלכה אחריי עם כיסאה. התיישבנו לצידן של ציפורה, שרה ויהודית, שבדיוק התלבטו בקול באיזה אופן להציג את השיחה הנבחרת.

"למי יהיה כוח למלא תרשים זרימה? זו בכל זאת התוועדות", טענה יהודית.

"כן, כדאי משהו חווייתי, אולי חידון?" הציעה שרה. אבל הן פסלו את הרעיון כשהבינו שקבוצת המשחקים כבר בונה חידון.

"אפשר דילמות שקשורות לזה…" הציעה שטערני, והשתתקה בחוסר ביטחון.

"וואי, רעיון מושלם, זה בול לכיתה שלנו", התלהבה שרה. "אולי תחברי את את הדילמות?"

"כן, את טובה בזה, זוכרת שהכנת קטע בשנה שעברה?" הוסיפה גם ציפורה.

שטערני קרבה מעט יותר את כיסאה אל הבנות, והן שקעו בדיון ער על נושאי הדילמות. התרחקתי מהן, מאושרת לראות כיצד מרגע לרגע קולה של שטערני עולה, והיא תופסת עוד ביטחון, עוד מקום, ומרתקת אליה בתנועותיה הנמרצות את מבטי הבנות.