מרים (שם בדוי) תמיד ידעה להסתדר לבד. היא חשבה שלבקש עזרה מבעלה זו חולשה, עדות לכך שהיא לא עומדת בקצב או לא מסוגלת. אבל גילוי מפתיע בשיחה של הרבי מה"מ, המגובה במחקרים פסיכולוגיים עדכניים, לימד אותה שיעור חדש על בגרות: השלמות שלנו אינה נמצאת בהיותנו "כל יכולים", אלא דווקא ביכולת להתחבר.

מרים היא אישה שיודעת לתקתק עניינים. הבית, העבודה, הילדים – הכול היא ניהלה ביד רמה. כשהייתה מרגישה מוצפת, או שמשהו היה מעיק על ליבה, האינסטינקט שלה היה להיסגר. בראש שלה עברה המחשבה המוכרת: 'אני לא צריכה להטריד את חיים', או גרוע מכך – 'אם אבקש עזרה, זה סימן שאני לא מסוגלת לבד'. אז היא שתקה. היא חשבה שזו גבורה, אבל בפועל, השתיקה הזו רק בנתה קירות שקופים בינה ובין בעלה.

הגישה של מרים לא הגיעה משום מקום. היא נפוצה מאוד בתרבות שבה אנו חיים. רבים מאיתנו סבורים שכדי להיות "בוגרים" ו"חזקים" יש להיות עצמאיים לחלוטין, ולא להישען על איש. הבושה סביב הבעת צורך בקשר רגשי או בבקשת עזרה מבן הזוג הפכה למחסום שקוף בבתים רבים.

אולם דווקא מתוך תורת החסידות עולה מבט אחר לגמרי, משחרר ומאיר, על המושג "שלמות".

שלמות – רק ביחד

שלושה ימים בלבד לאחר הסתלקות הרבנית הצדקנית נשא הרבי שיחה מיוחדת שנוגעת בשורש העניין. הרבי הביא את תורת המגיד ממעזריטש על המילים "עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת". המילה "חצוצרות", הסביר המגיד, היא מלשון "חצאי צורות".

המסר מטלטל: כל אחד ואחת מאיתנו הוא רק "חצי צורה". איננו שלמים כשאנחנו לבד, לא משנה כמה מוכשרים נהיה. השלמות האמיתית נוצרת רק בחיבור, רק כאשר שני החצאים מתאחדים. הרבי מלמד אותנו שהשלמות אינה מושגת על ידי הכרזה "אני לא זקוקה לאיש", אלא להפך – דווקא על ידי החיבור וההזדקקות לאדם נוסף.

הישענות – חוזק, לא חולשה

מעניין לגלות שהפסיכולוגיה המודרנית מגיעה היום לאותה מסקנה בדיוק. המחקרים העדכניים מראים שיכולת לומר "אני זקוקה לך", היא לא חולשה, אלא סימן מובהק לבגרות נפשית ולכוחות רגשיים בריאים.

הפסיכיאטר ג'ון בולבי, אבי "תיאוריית ההתקשרות", הסביר שהשאיפה לעצמאות טוטאלית היא בעצם מגננה, לא בגרות. אנשים חזקים באמת הם אלו שיודעים לפנות לאדם קרוב ולהיעזר בו, להישען עליו. יתר על כן, המחקרים מוכיחים שדווקא התלות ההדדית הזו היא שיוצרת זוגיות יציבה, בטוחה ומאושרת.

בעבור מרים, השינוי התחיל כשהיא הבינה שהיא לא צריכה להיות "גיבורה" שסוחבת הכול לבד. באחד הערבים, במקום להסתיר את הקושי, היא אזרה אומץ ואמרה לבעלה: "חיים, אני זקוקה לתמיכה שלך. אני לא מצליחה להכיל לבד את מה שעובר עליי".

המשפט הזה לא היה רגע של נפילה, אלא רגע של המראה – לא סימן לחולשה, אלא לבריאות נפשית. היכולת להודות בצרכים שלנו, לבטא אותם ולסמוך על בן הזוג היא שבונה קשר בטוח שמחזק את ה"אני" ולא מחליש אותו.

"אני צריכה אותך" – זה כל הסיפור

חשוב לזכור: יש הבדל בין תלות חולנית ובין "תלות בוגרת" שבה שני אנשים יציבים בוחרים להישען זה על זה. כפי שאמר חוקר הזוגיות ג'ון גוטמן: "בני זוג חזקים הם לא אלה שמסוגלים לעמוד לבד, אלא אלה שיודעים לפנות זה לזה".

אז בפעם הבאה שאת מרגישה שאת זקוקה לתמיכה שלו, אל תתביישי. התלות ההדדית היא הדבק שמחזיק את הבית השלם.

זאב קרומבי הוא עובד סוציאלי ומטפל זוגי (MSW), מומחה להתמכרויות התנהגותיות (MA), ודוקטורנט בטיפול זוגי באוניברסיטת חיפה. להערות ושאלות 0547–822686 או [email protected]

באדיבות מגזין עטרת חיה