אם נשב בצל עץ רענן, נישען על גזעו ונתבונן בענפיו עמוסי הפירות – מן הסתם נסיק שיש שורשים כבירים שמזינים אותו.

בשלושת חלקי העץ הללו, השורשים הסמויים מעינינו, הגזע והענפים המפארים אותו והפירות העסיסיים, מורה לנו הרבי להתבונן. כי כך בנוי גם האדם… בחלקי העץ והשתיל טמונים מסרים חשובים מאוד, כי הם מסמלים שלושה צעדים מהותיים בחינוך השתילים הרכים – הילדים, ובחיי האדם בכלל.

שורשים

על שורשי החינוך נלמד מהרב לייבל רסקין, השליח במרוקו. הוא יצא לשליחות בתקופה של "יובש" רוחני גדול במקום. שאלוהו אנשים בפליאה: "כיצד אתה מחנך את ילדיך במקום כזה?" ענה להם: "אני מלמד את ילדיי לכתוב לרבי, וכך נפתרות כל הבעיות".

הקשר של השלוחים הצעירים עם הרבי – "וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ", בונה את החוסן החסידי. הוא ידע שאם יכתבו לרבי בכל עניין, הם יהיו קשורים מהשורש באמונה חזקה, ואזי יוכל להיות רגוע בנוגע לחינוכם. השורשים, אומר הרבי, משל לאמונה. אומנם הם נסתרים מעינינו, אך בהם תלויה החיות של העץ.

גוף האילן

לאחר שהאמונה בתוקפה, היא מצמיחה ו"מרחיבה" את גוף האילן – הגזע וענפיו. הם מסמלים את קיום התורה והמצוות בפשטות, כי כך ה' ציווה.

כשהיה רבי ישראל מרוז'ין ילד רך בשנים, ראה מבנה אימתני מוקף חומה וסורגים. שאל: "מהו המבנה הזה, ומדוע הוא נעול ומסוגר?" ענו לו שזהו בית כלא, והוא בנוי כך כדי שהאסירים לא יברחו. תמה ישראל הצעיר: "לשם מה צריך סורגים? הרי אפשר להרחיק את קערות המים לנטילת הידיים ממיטות האסירים, והם לא יוכלו ללכת לשום מקום!"…

גם ילדינו שומרים מצוות רבות. אישה חסידית שנכנסת עם זאטוטיה למכולת יודעת שאולי לא תצליח לעמוד בהחלטה לקנות רק מוצרים מהרשימה, וייתכן שלבסוף שובביה ינשנשו חטיף בהנאה. אך היא גם יודעת מתי הילדים לא ינסו לשדל אותה: כשתביא לידיעתם שהממתק אינו בכשרות מהודרת – היא לא תצטרך להתווכח, וגם לא ילוו אותה נקיפות מצפון באמירת ה"לא".

הרבי דיבר על כך עם רב שכתב ספר על מצוות הכשרות. "היכן מופיע בספרך הבסיס – שאנו שומרים כשרות כי הקדוש ברוך הוא ציווה אותנו?" שאל הרבי. הרב ההוא הסתמך על מחקרים שמוכיחים כי טוב ונכון לשמור כשרות, ויש היגיון בהפרדה בין בשר לחלב, למשל, כי הבשר מתעכל זמן רב ואילו החלב מתעכל מהר. אך לא זו הסיבה לאכילת מאכלים כשרים. אנחנו שומרים כשרות בגלל ציווי ה'! יש לקיים מצוות ב"קבלת עול", ורק לאחר שהמצוות נעשות באופן של "נעשה" – ציות למי שציווה אותן, יכול להיות ה"נשמע" – החיבור, השייכות, החיות וההבנה.

פירות

השלב האחרון והמרשים בחינוך, גידול הפירות, מוביל להשפעה על העולם כולו. כיצד מגיעים אליו?

גם זאת אפשר ללמוד מן העץ, שהוא מהנבראים היחידים המעניקים לזולת בלי לחשוב על תועלת אישית. מאז היותנו בגן הילדים חשבנו שהכבשה "נותנת לנו צמר", והפרה "נותנת לנו חלב". אך הרי הפרה מייצרת את החלב בעבור העגל, והכבשה מצמיחה את הצמר כדי להתחמם בחורף. שום בהמה במשק אינה חושבת עלינו…

בניגוד להן, העץ מצמיח פירות כדי שמהם יצמחו אילנות נוספים. אך לשם כך די להצמיח את גרעיני הפירות בלבד, ואילו בחלק המתוק של הפרי – אין שום צורך. אם כך, העץ מייצר את הפירות הנפלאים שלו בעבורנו – "ליהנות בהם בני אדם"!

אפשר, אפוא, להבין מדוע הפירות הם סמל להענקה גשמית ולהשפעה רוחנית על הזולת, בלי שאלות כמו: "ומה אקבל בתמורה?"

בחמישה–עשר בשבט אוכלים פירות, מקצתם מיובשים. אך את הפירות שלנו איננו רוצים "לייבש". להפך, כמו העץ נרצה להעניק לילדינו, לתלמידינו או לסביבתנו מתוך חיות של קדושה, כפי שמורה לנו הרבי מה"מ, שהוא מקור החיות לכל "בני האדם – עצי השדה".

עם שורשים איתנים של אמונה, גזע יציב וענפים מלאים מצוות ומעשים טובים נזכה לתנובת פירות רעננים, פירות שיטיפו עסיס מתוק לכל באי העולם ויקראו להם: "בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה… לִפְנֵי ה'" בגאולה האמיתית והשלמה עכשיו נאו!

באדיבות מגזין עטרת חיה