מלאכת החינוך נראית לרבים כמו גישוש מייגע באפלה, מתוך מאמצים עילאיים לכבות שרפות מזדמנות חדשות לבקרים. אבל בואו נתעודד, עתיד עם ישראל תלוי בחינוך שאנחנו מקנים לילדינו, והרביים הכריזו על עצמם שכל עניינם הוא חינוך, ולכן ברור שבחינוך יש משנה סדורה, והיא לא מעבר לים, היא בהישג יד של כל אב ואם. אין צורך להיות חכמים גדולים, כל מה שצריך הוא תמימות ולימוד הדרך.

באוצרות היהודיים שלנו נוכל למצוא הוראות הורות מדויקות – מה וכיצד לעשות בכל שלב בחייו של הילד, הדרכה לחינוך יהודי ערכי – כיצד להפוך את העשייה הזו לחוויה חינוכית, וגם הבנה מעמיקה שעומדת מאחוריהן – כיצד מתפתחים, צומחים וגדלים חושיו ויכולותיו של הילד עד גיל הבגרות, עד שהוא נעשה אילן איתן עם שורשים חזקים…

קצת חסידות – להבין את מבנה הנפש 

לנפש היהודית יש חמש דרגות: נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה.

הנפש, הרוח והנשמה הם הכוחות הפנימיים, כלומר, הכוחות שבאים לידי ביטוי בתוך הגוף, באיברים ספציפיים, למשל: כוח החשיבה – במוח, כוח הראייה – בעין, היכולת לרחם או לאהוב – בלב. נוסף לאלה קיימות גם דרגות מקיפות, החיה והיחידה, שמשפיעות על הכוחות הפנימיים, הנזכרים לעיל.

החיה, שנקראת במערכת הנפש רצון, גורמת לכל הכוחות הפנימיים של האדם לנוע אל המטרה. למשל: כשרוצים לחצות את הכביש, כל הגוף פועל על פי הרצון הזה. העין בודקת אם הכביש פנוי, האוזן מאזינה לקול המכוניות, והרגליים נושאות את הגוף לצד השני של הכביש. דרגת ה"חיה" היא גם המקור לכוחות הפנימיים. למה הכוונה? הנפש כוללת בתוכה את כל הכוחות והיכולות של האדם בפוטנציאל כבר ברגע הלידה, ואיננה משתנה כאשר האדם גדל. אבל עם הגיל מתגלים באדם בהדרגה כוחות שבתחילה היו רק בפוטנציאל, בדרגת ה"חיה", שהיא אוצר הכוחות של האדם.

אפשר לומר שהחיה כוללת בתוכה את כל כוחות הנפש. לאט לאט, עם התפתחות הגוף, חלקי הנפש השורים בו ויכולות התפקוד שלהם, מטפטפות אל חלקי הנפש והכוחות הפנימיים שמבטאים בגוף עוצמות חדשות, שלא יכלו להתבטא בעבר. דוגמה לכך: בהיותנו ילדים צעירים לא יכולנו לגזור עיגול מדויק, אף שהעין, היד והמוח היו תקינים. כעבור כמה שנים גילינו לפתע שאנחנו מסוגלים לעשות זאת, גם בלי אימון, משום שהיכולות שלנו התגלו, לאחר שהגוף והמוח התפתחו.

שלבים בצמיחה

טפטוף הכוחות מלמעלה, מן החיה, מותאם לחלוטין להתפתחותם ולגדילתם של חלקי הנפש שממלאים את הגוף. חלקי הנפש האלה מתפתחים, גדלים וצומחים בסדר קבוע ובזמנים קבועים – מן הכוחות הפחותים אל הכוחות הנעלים יותר, ועם צמיחתם משתנה גם תפקיד ההורים בתהליך החינוך לקיום מצוות ולצעידה לקראת עצמאות. כל שלב בונה נדבך נוסף בנפש, ומכין אותה להיות כלי איתן לחיים יהודיים שלמים.

מודעות לשלבי הצמיחה של הנפש ויכולותיה מסייעת לדעת מה וכמה לדרוש, והיכן להרפות. לעיתים ההורים, מתוך רצון טוב לגדל ילדים חסידיים, ומתוך חוסר ידיעה והבנה היכן הילד עומד בציר הזמן של ההתפתחות שלו, הופכים את מה שנדמה בעיניהם לתהליך חינוך – לעוגמת נפש מתמשכת ולפגיעה בנפש הרכה. להלן יוצג פירוט שלבי ההתפתחות של חלקי הנפש, ויוסבר למה הילד זקוק בכל שלב.

החלוקה היא לארבע דרגות:

1. השלב הראשון – גיל 0 עד חודשיים–שלושה לערך: שלב זה נקרא שלב ה"מוטבע" ושלב העיבור, כי במהלכו באים לידי ביטוי התפקודים הטבעיים המוטבעים בגוף ובנפש הבהמית בלבד, כלומר, האינסטינקטים, הדחפים והצרכים הגופניים. עיקר המיקוד של ההורים בשלב זה הוא בגידול הגוף, אבל יש גם צד חינוכי, שהוא היסוד לכל תהליך החינוך – קבלת הילד כפי שהוא, ללא תנאי, ללא ביקורת – ביטוי הקשר העצמי של ההורה והילד.

בגיל הזה, אף שהתינוק החדש אינו מביא ציון 100 בגמרא, ואינו מסדר אחריו, וגם קשה לומר שהוא מתחשב יותר מדי בהוריו – עם כל זה ההורים מביעים כלפיו אהבה גלויה, אהבה שמקורה בקשר העצמי של ההורים והילד, קשר שאינו תלוי בדבר, ושלא ישתנה לעולם.

הקשר העצמי הזה הוא הנדבך הראשון, שעליו נבנים כל שאר השלבים, וחשוב להנכיח אותו גם בהמשך, כי הקבלה המוחלטת היא הבסיס לכול.

2. השלב השני – עד גיל שנתיים־שלוש: שלב זה מכונה שלב היניקה, וגם שלב ה"מורגש". כשם שהחלב שורשו בחסדים, ותפקידו לגדל את גוף הילד, כך גם ההדרכה ההורית צריכה להיעשות אך ורק באמצעות אהבה, ללא שום ביקורת.

בשלב זה כל פעולה חינוכית, גם הגבלה של התנהגות לא רצויה (למשל, כשהילד מנסה לגעת בסכין וכדומה), יש לעשותה ברוך, במתינות ובאהבה גלויה. בשלב הזה מתגדלים הרגשות של הילד. עדיין אין לו שליטה עליהם, כי כוחות השכל שלו אינם מפותחים דיים. כדי שרגשותיו יתפתחו בצורה בריאה, על ההורים לבסס את האינטראקציות עם הילד על אהבה גלויה, מורגשת, אף שההתנהגויות שלו עיקשות ולא הגיוניות. על ההורים לתת לילד חוויות נעימות וחיוביות בקיום המצוות; ריקודים בהכנסת ספר תורה, פעקאלע בשבת, ונשיקה למזוזה לפני השינה. ולא להטיל עליו כל אחריות בקיום מצוות או בהימנעות מאיסורים כלשהם. עד גיל שלוש הרגש נוכח כביכול בלי שכל שמוליד אותו (כלומר, או שאין סיבה לוגית לרגש, או שהסיבה לא ממש קשורה לרגש, והיא נשכחת ונעלמת במהירות, ואילו הרגש נותר בתוקפו). כשלקטן יש רגש מסוים, קל מאוד להסיח את דעתו ולעורר בליבו רגש הפוך. לכן כשהוא משחק במתג של החשמל בשבת, פשוט צריך לתת לו משהו אחר מעניין יותר להשתעשע בו, והבעיה נפתרת. אין צורך לגעור בו או להזדעק: "שבת, מוקצה!"

3.  השלב השלישי – מגיל שלוש עד גיל שלוש־עשרה: שלב זה נקרא שלב ה"מושכל", משום שכעת מתגבר בהדרגה כוח השכל שמאפשר שליטה על הרגשות.

מגיל שלוש עד גיל שש מתפתחת בהדרגה החשיבה הלוגית ומופיעים ניצנים של יכולת לנהל את המידות על פי השכל. מגיל שש והלאה מתפתחת גם החשיבה המופשטת. בשלב זה עלינו ללמד את הילד בהדרגה לשלוט בעצמו, להנהיג את מעשיו על פי שכל של תורה, במצוות עשה ובמצוות לא תעשה, ולהתחיל לפתח הזדהות עם הזולת.

הילד עדיין אינו מסוגל לחוש את הלך הרוח של הזולת, כי אין לו דעת, אבל הוא מסוגל להבין שאם הוא אינו אוהב שמתייחסים אליו בצורה מסוימת, גם הזולת לא יאהב את זה. נוסף על כך, בגילים אלה המגמה היא להעביר לילד יותר ויותר תחומי אחריות בחייו, הכול לפי יכולותיו, ובלשון ההלכה – הכול לפי חריפותו. בהגיעו לגיל מצוות כבר יוכל אדם להנהיג את כל מעשיו על פי תורה.

4. השלב הרביעי – מגיל שלוש־עשרה עד גיל עשרים: שלב זה מכונה מוחין דגדלות, ועניינו הוא פיתוח מודעות. נוסף על ההבנה השכלית של הראוי והאינו ראוי, קיימת בו גם דעת, שהופכת את ההבנה להכרה, לתחושה.

זה השלב שבו האדם לומד "לחיות" כל עניין שעוסק בו, ולפעול מתוך חיבור פנימי. למשל לומדים לחוש את ההבדל שבין הבנה שיש לזולת מצוקה ובין היכולת להרגיש ולחיות את כאבו. בחסידות מוסבר שדעת אי אפשר להקנות, כי דעת היא סוג של תחושה, היא איננה תלויה בהסברים הגיוניים, היא תלויה ברצון של אדם לחיות את המציאות. דעת קונה האדם בכוחות עצמו על ידי ביטול, רצון להגיע אליה ומאמץ.

למסגרות הייעודיות לגיל זה – ישיבות בעבור הנערים, ותיכון, סמינר וארגונים בעבור הנערות – יש תפקיד חשוב בפיתוח דעת והתקשרות לענייני קדושה, הפנמת הביטול לרצון השם בדרך שהנחילו לנו רבותינו נשיאינו, באמצעות לימוד החסידות, תפילה באריכות, התוועדויות ושליחות. בשלב הזה תפקיד ההורים מתבטא בעיקר בגילויי אהבה ללא תנאי, בהכוונה מה נכון לעשות ומה לא (בלי ללחוץ או לנדנד), וביצירת קשר רציף עם המוסד החינוכי ועם מבוגרים משמעותיים אחרים בחייו של הנער, ובמילים אחרות – בהשפעה לא ישירה על חייו.

לאחר שהגיע אדם לגיל עשרים, וכבר נכנסו בו כל הכוחות שיכלו להיכנס מן החיה – כניסת כוחות נוספים תלויה בעבודתו העצמית, במאמציו וברצונו. זה הזמן לעצמאות שלמה.

כמו בכל תהליך, השינוי והצמיחה הם הדרגתיים, ולרוב היכולות והכוחות יתגלו ויתפתחו אצל כל ילד בקצב ובאופן שונה. לכן חשוב מאוד שההורות תהיה הורות מודעת, ושההורים ישקיעו זמן בדיוק החינוך בעבור כל ילד. ההכרה הכללית של שלבי ההתפתחות תהיה מועילה מאוד, אם הורים יקדישו זמן ללמוד גם במה ההלכה מחייבת אותם, ובמה טוב ונכון שירפו, ומה הן ההדרכות שנתנו לנו הרביים. כי ההדרכות האלה מדויקות לילד בכל שלב בהתפתחות שלו, כמו יד לכפפה, והופכות את עמל החינוך לאומנות מדויקת ומועילה, שבזכותה נרווה רוב נחת.

(מקורות: "פירוש המילות" לאדמו"ר האמצעי, מאמר "השמים מספרים" אות ג'; "הורים בראש טוב" – הרב יצחק ערד, ספר המאמרים עט"ר פרשת תרומה)

באדיבות מגזין עטרת חיה