עוד מעט התפילה מתחילה.
עמדתי שם בשורה הראשונה,
מסתכלת למטה.
החסידים עומדים ושרים יחי,
מחכים להתגלותו של הרבי.
האישה לידי נאנחת 'אוי טאטע!'
כמה צער משדרת אנחה זו!
צער של מישהי שמתגעגת לאבא.
צער של מישהי שזכתה להיות עם אבא, להרגיש את החיבוק החם,
ועדיין מרגישה,
אבל את אבא לא רואה.
אבא אמר לה שהוא פה,
והיא מאמינה לו.

הסתכלתי עליה.
האם אני נאנחת ככה?!?!
לא!
אף פעם לא ראיתי את אבא.
אין לי זכרונות שאתגעגע להם!!!!!
נולדתי וחונכתי שאבא מלטף אותי.
תמיד הרגשתי את אבא לידי.
תמיד ידעתי שאבא שומע אותי, ועונה לי.
האם אני ראיתי את אבא? לא.
אבל למה!??!?

פשוט מאוד.
נולדתי עיוורת.
כן, עיוורת!
נולדתי אחרי ג' תמוז,
בזמן שכולנו לוקים בעיוורון.
האם בגלל שאני לא רואה אותו אני לא מאמינה שהוא לידי?
האם בגלל שאני עיוורת אכחיש שאבא מחזיק את ידי ומביא אותי לכיוון הנכון?!?!?!
לא!
למרות שעיני לא רואים מרוב חומריותן, ליבי מרגיש איך שהרבי פה, איתי.

אבל האם אני רוצה להישאר עיוורת!?!?!!?!?
האם אני מוכנה לשבת בשקט בגלל שהאישה לצידי זכתה לראות את הרבי ואני רק להרגיש?!??!
לא!!!
ועוד פעם לא!!!

אז בבקשה! אני מבקשת מכולם, בשביל עצמי ועוד אלפי בנות שנולדו עם עיוורון. יש תרופה אחת, ושמה גאולה.
בבקשה תעזרו לנו להשיג אותה.
אין לנו אפילו זכרונות להתגעגע להם!
אין לנו עבר!!!!!
וההווה…..
יש לנו רק עתיד.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!