• מצווה עלינו לספר: מרוסיה גאלתנו

    אילוסטרציה
    הגדלה

    אשת החינוך, הגב' איטה רייניץ מצפת חוזרת לשנות ילדותה תחת אימת הקומוניסטים, וחושפת סיפור משפחתי של עבדות וחרות הרואית > עבדים היינו. מאת: חלי לבקובסקי. לקריאה  

    זהו סיפורם של שעבוד ויציאת מצרים בדורנו. במשך כל הראיון עם איטה רייניץ מצפת, הייתי כל כולי צמרמורות. איזה סיפור מיוחד ומרגש. אילו תעצומות נפש היו ליהודים ברוסיה תחת שלטון הקומוניסטים.

    אבל למה להכביר מלל? תקראו ותתרגשו בעצמכן. הנה הסיפור מפי איטה, שכילדה גדלה ברוסיה הקומוניסטית רודפת הדת. לא נגעתי.

     

    אבא שלא מתנתק מהרבי

    ההורים שלי, הרב יוסף ולאה רבקה גרינברג, שניהם מברית המועצות לשעבר. אבא מקפרעשט בן של הרב נפתלי גרינברג. מגיל שנתיים למד ב'תומכי תמימים' – 'חדר' שהיה מסונף לישיבה. בשלב מסוים התחנך אצל ר' זלמן לייב אסטולין ומאוחר יותר למד אצל רבי ישראל נעוולר.

    אבי בצעירותו נאסר וישב בכלא בסיביר שנים רבות בגלל הפצת יהדות. ההתעסקות שלו הייתה בהקמת חדרים וישיבות בסמרקנד, טשקנט וכוטאיסי; בדיקת סכיני שחיטה; בדיקה של תינוקות לפני ברית מילה; הוא גם העביר כספים עבור מקוואות, ועוד רבות… לאבי אף היה קשר עם הרבי שהתנהל באמצעות מכתבים בהם הרבי חותם: "הסבא הדואג" – מפני הצנזורה.

    חוויית הילדות שלי ברוסיה הסובייטית הייתה אימה ופחד. חיינו בפחד נורא מהקומוניסטים ששנאו ורדפו כל מי ששמר על גחלת היהדות. ומי שהיה 'שניאורסוני', סבל במיוחד.

    אבי נתפס שלוש או ארבע פעמים. בפעם האחרונה שנתפס, הוא היה עם החסיד ר' משה קצנלנבויגן. הגיע משלוח עבור הישיבה בכוטאיסי, ואבי נשלח להביא את המשלוח כי רק עליו סמכו, לא על כל אחד ניתן היה לסמוך. אנשי הק.ג.ב. ארבו לו. הוא נאסר יחד עם ר' משה, ושניהם ישבו הרבה שנים בבית סוהר, שם הם המשיכו לשמור שבת ומצוות נוספות במסירות נפש.

    אספר סיפור על פסח בבית סוהר בסיביר:

    אבא סיפר לי ששנה אחת לא הגיע כלום לפסח, אפילו לא מצות! בדרך כלל, הדודה שלי שגרה ליד מוסקבה הייתה שולחת להם מצות לפסח, והנהלת הכלא אישרה להם לקבל. אך באותה שנה, משום מה, המשלוח לא הגיע. אז הם לקחו פחם, שאין בו בעיה של חמץ. חתכו ממנו חמש חתיכות. ארבע קוביות של פחם היו 'מצות' וקוביה אחת הייתה ה'מרור' ומזה הם התקיימו שמונה ימים! ממים ומפחם.

    כשאבי נאסר, הוא נשאל שאלות רבות, והוא עשה עצמו כאילם, ולא ענה על אף אחת מהן. מכל השאלות השאלה המרכזית הייתה האם הוא 'שניאורסוני', על השאלה הזו הוא ענה מיד: "כן". בגלל ה"כן" הזה, הוא הופלל ונכלא.

    שאלתי אותו פעם: "אבא, אם ידעת שתשובה חיובית לשאלה כזו תפליל אותך באופן וודאי, למה ענית ׳כן׳?" לא שאלתי בגלל ספק שהיה לי לגבי האופן בו נהג אבי, אבל הבנתי שיש פה משהו עמוק והיה לי חשוב להבין אותו. אבא ענה לי: "כדי שאפילו מן השפה ולחוץ לא יהיה ניתוק מהרבי, הייתי צריך לבטא בדיבור את הקשר שלי לרבי!"…

    כשסטלין מת, חרושצ'וב עלה לשלטון, והלה שחרר את כל האסירים שלא הייתה עילה מפלילה נגדם. אבא שלי היה אמור לשבת בכלא עשרים וחמש שנה – הוא לא אמור היה אפילו להתחתן…

    גם לאחר השחרור של חרושצ'וב, היותו שניאורסוני היה עדיין כתם שרדף אותו. הוא לא היה יכול לגור בערים מרכזיות, אלא רק בכפרים ובעיירות נידחות או באוזבקיסטן הרחוקה, הנמצאת במרחק שעות טיסה מרוסיה ואוקראינה.

    אימי היא בת למשפחת שיינר מצ'רנוביץ. שנים לא ידענו שסבא שיינר היה בהתכתבות רציפה עם הרבי הריי"צ.  יש לי מכתב אותנטי שסבא שלי קיבל מהרבי הריי"צ. אחר־כך בארץ המשיכו ההתכתבות והקשר גם עם הרבי (ראי צילום).

    אגב, בשנים האחרונות, גילו בספרייה של הרבי כל מיני חסידים נסתרים של הרבי הריי"צ. כזה היה גם סבי; בברית המועצות חשבו כל השנים ששיינר הוא לא שניאורסוני… גם סבא שיינר עבר חיים לא פשוטים.

     

    ילדות של אימה

    בשעה טובה, הוריי נישאו ונסעו לגור באוזבקיסטן ואני כבר נולדתי שם. יחסית למרכז רוסיה, הרדיפה הקומוניסטית באוזבקיסטן הייתה פחות אינטנסיבית. בנוסף, ליהודים המקומיים, ה'בוכרים', התנכלו הרבה פחות מאשר לאשכנזים. אינני יודעת להסביר מדוע, אולי מפני שהאשכנזים שהגיעו לאוזבקיסטן היו 'שניאורוסונים' ברובם, ולכן הק.ג.ב. רדף אותם קשות.

    סמרקנד ובוכרה הם שמות של שתי ערים מרכזיות באוזבקיסטן. אנחנו גרנו בסמרקנד בסביבה יהודית–בוכרית ואבא שלי התפלל בבית הכנסת שלהם. בנוסף, היה מניין חסידי מחתרתי. לי כילדה לא הרשו ללכת לבית הכנסת בשום אופן. הסכנה הייתה גדולה! אך לפעמים הייתי מתגנבת לשם. את אחי בן השש, אבא לקח לבית הכנסת במסירות נפש.

    המשמעות הייתה שאם תופסים אותו, הוא חוזר חזרה לכלא! הפחד היה רב ומוחשי, כי מעל הדירה שלנו גר מלשין שעבד עבור הק.ג.ב כדי לפקח על מה שקורה אצלינו…

    בסמרקנד אמא עבדה, אך לאבא היה אסור לעבוד משום שהיה נחשב נכה – דבר שנגרם לו על ידי הרשעים בימי שבתו בכלא. אמא עבדה במפעל כמבקרת תוויות ששמים על תכשירים. לא היה לנו קל כלכלית, לא זכינו לבגדים יפים וההורים חיו בשכירות. אבא תמיד היה אומר: "את הדברים הטובים נקבל בארץ הקודש". אם כי לא היינו עניים. אמא הכינה ארוחות מהרבה פירות וירקות; היא הייתה מכינה קומפוט מתוק שנשמר במרתף הקריר. 'קרעפלך' למדתי לעשות עוד בהיותי ילדה קטנה… כדי להשיג חלב ישראל הייתי הולכת עם אבא לאיזו חווה רחוקה מאוד, מעבר למעיינות של סמרקנד, שכדי להגיע אליה היינו צריכים לחצות גשר. כל זאת על מנת לראות את החליבה, ולקנות את החלב. כמובן שהכל בסתר תחת מורא ופחד שמא יתפסו אותנו. היו תקופות שגם לא היה חלב.

    שחיטה כשרה הייתה ב"ה, כי לבוכרים היה שוחט ואבא היה מכין את סכין השחיטה עבורו. פעם ראיתי את אבא מכין את הסכין, ואבא סימן לי מיד שאסור לי לראות את מה שהוא עושה כרגע. זו הייתה סכנה שאני אדע שאבא מכין את סכין השחיטה. שמרנו על סודיות במסירות נפש, אפילו כילדים קטנים.

    לקריאת מגילה לא יכולנו ללכת לבית הכנסת כמובן. אבי הלך במסירות נפש לקריאת מגילה במניין החסידי וגם קרא לנו בבית. זכורני שבאחת התקופות שאבא היה במעקב צמוד, נכנסה אלינו אשה על מנת לשמוע מגילה. אני זוכרת איך אמא החווירה וכמעט התעלפה. אבא שלי אמר לה: "אל תדאגי אני אתחבא". הוא נכנס לחדרון פצפון שהוכן למטרה זו, מין מחסן מלא בסמרטוטים, ומשם קרא לה מגילה במהירות רבה.

    לחיות תחת כזו אימה יום אחר יום – זה מטורף! אבל היה ברור לגמרי שעושים הכל בשביל לשמור תורה ומצוות, שעושים הכל עבור הקב"ה והרבי. זה היה כל כך ברור שמעולם לא עלה ספק.

     

    מדוע התעלפתי?

    בהיותי ילדה כבת שלוש, אחותי הגדולה ממני בשנתיים, חלתה בצהבת. ברוסיה של אז, כל מחלה נחשבה כמדבקת. אשפזו אותה בבית הרפואה לחמישה או שישה שבועות, אך היא ילדה בת 5, לא הייתה מוכנה לאכול טרף בשום אופן. היא השתוללה בכל פעם שנתנו לה לאכול את האוכל של בית הרפואה.

    במשך השבוע, מדי יום, ההורים הביאו לה אוכל, אבל בשבת הייתה בעיה משום שלא הסכימו להשאיר אוכל מראש, כי מי יודע אילו חיידקים מזהמים ומדבקים יש באוכל של היהודים… אפשרו רק להביא אוכל טרי מידי יום ביומו. אז בשבת היה עלינו ללכת רגלית לבית הרפואה עם המזון. אולם ישנה בעיה של טלטול, וההורים לא יכלו לעשות זאת משום חילול שבת.

    אז אני הייתי הולכת עם אבי וסוחבת את האוכל. בדרך, אנשים צעקו על אבא שנותן לילדה הקטנה שלו לסחוב… ואני נלחצתי ובכיתי. הקפדתי לומר להם שזו אני שרוצה לסחוב. פחדתי כי ידעתי שאם יגלו שאנחנו נוהגים כך משום שמירה על כבוד השבת, יש סכנה שייקחו את אבא שלי לבית הכלא. הייתי צריכה להראות שאני רוצה בזה… כשגדלתי, שאלתי את אבא שלי אם הדרך אכן ארוכה כל כך כפי שהייתה זכורה לי, והוא השיב שכן; זו הייתה הליכה של 45 דקות…

    אספר סיפור נוסף כדי להמחיש איך נראו חיינו כילדים קטנים תחת אימת הרשעים הללו.

    אמא שלי עבדה במפעל, וכל עובד היה צריך להתייצב בראשון לינואר בחגא שלהם, בו הציבו שם עץ אשוח עם ממתקים. הייתה חובה להגיע עם הילדים ולתת להם ממתקים. ההורים שלי ידעו שלא נכניס לפה את הממתקים הלא כשרים. החשש היה שמא יכריחו אותנו לאכול מן הממתקים.

    באחת הפעמים אמא לקחה אותי. בדרך כלל, היא הייתה לוקחת את אחותי הגדולה שמפאת גילה הבוגר ידעה איך להתנהל, אני עוד הייתי קטנה, רק בת 3. משום מה, באותה פעם לקחה אותי. אמא אמרה שאם הם יבקשו ממני להיכנס איתם לחדר עם עץ האשוח, שאחזיק את היד שלה חזק ולא אעזוב אותה. מיד הבנתי שאסור לי לעזוב אותה לרגע כדי שלא יקחו אותי. חששתי מאוד ופחדתי שיקחו אותי לצמיתות…

    הגענו ואחת האחראיות ביקשה ממני להיכנס איתה לחדר. לאמא לא הייתה ברירה מולם, היא הייתה חייבת להראות שהיא משתפת פעולה, אז היא אמרה לי: "תיכנסי איתה" ואני הייתי בפאניקה! תפסתי את היד שלה חזק חזק וצרחתי, הם ניסו לקחת אותי בכוח ואז התעלפתי! הייתי ילדה בת שלוש וכבר ידעתי שהם הרוע בהתגלמותו.

    ה'תפיסה' הזו בהורים ובדרכם הייתה קיימת לאורך כל הדרך.

    עוד דוגמה לכך: חצי שנה לפני שהצלחנו לצאת משם, אמא שלי חשה לא טוב. היא הייתה בתחילת הריון והייתה צריכה לקבל בקבוקי מים שהכילו מינרלים מסוימים שאמורים היו להקל עליה ולסייע לה להחזיר נוזלים לגוף. המים הללו הגיעו בשבת לבית המרקחת. הייתי בת שבע וחצי ואבי אמר לי:

    "הגיעו המים עבור אמא, אמנם היום שבת, אך אם לא ניקח אותם עכשיו, מי יודע אם יישארו, כנראה שייקחו לנו אותם. אז הלכתי עם אבי וסחבתי בקבוקי זכוכית כבדים עם מים. אני סוחבת וקשה לי, עם דמעות בעיניים. עוצרת כל רגע כדי לנוח ואבא חייב ללכת במרחק מה ממני…

    לא די שאני סוחבת לבד, קשה וכבד לי, אני גם פוחדת מאוד שלא ישברו הבקבוקים, ועם כל זה, אסור לי ללכת ליד אבא שלי כדי שלא יופלל. אם היו רואים אותנו יחד ומבינים שהוא נותן לי לסחוב כי הוא שומר שבת, היו לוקחים אותו מיד חזרה לכלא. זו הייתה אימת הקומוניזם!

    ובכל זאת, הוריי שמרו שבת וכל מצווה קלה כחמורה מבלי לוותר על קוצו של יוד.

     

    מבצע יום הולדת

    למרות הכל, חיי הרוח החסידיים נמשכו. ב'יומא דפגרא' כמו י"ט כסלו, פורים וכדומה, לא היה שייך שלא לעשות התוועדות חסידית. אך אבוי לנו אם היינו נתפסים מתוועדים לכבוד תאריך יהודי חסידי. אז מה עשינו?

    ברוסיה יום הולדת הינו עניין גדול ונחשב בהחלט סיבה למסיבה. אז היינו עורכים התוועדות וקוראים לה "יום הולדת". לכל אחד מאיתנו היו שלושה או ארבעה ימי הולדת בשנה – כך התגברנו על המכשול הזה. לא שייך היה להעביר תאריכים חסידים וחגים ללא התוועדות שהטעינה בנו כוח, אז היו לנו ימי הולדת כל שלושה חודשים…

    התוועדנו עם משפחות החסידים מישולובין, קוזלינר, בורושנסקי וזלצמן – שגם הם גרו בסמרקנד. רב הקהילה היה הרב לוין. רבים מקהילת אנ"ש בנחלת הר חב"ד שבקרית מלאכי היו איתנו אז בסמרקנד, רובם עלו ארצה בשנת תשל"א.

     

    יציאת מצרים אישית

    בשעה טובה רגע הגאולה הפרטית שלנו הגיע! אנחנו יצאנו ממצרים שלנו בתשכ"ט ובעצם, כמו שם, כאילו גירשו אותנו מרוסיה.

    הסיפור הוא כזה: סבי וסבתי מצד אימי, הצליחו ויצאו מרוסיה והגיעו לארץ הקודש בתשכ"ב. מידי שנה הם שלחו ויזה לאמא כדי שתוכל לעזוב את רוסיה ולהצטרף אליהם לארץ ישראל. ברוסיה יש תרבות של כבוד להורים, אז כשההורים של אמא ביקשו, אמורה הייתה להיות התייחסות, אבל בפועל לא הייתה.

    בשנת תשכ"ח סבא שלי רקם תכסיס מחוכם: הוא ביקש מאחיו שגר בקנדה שישלח גם הוא בקשה לויזה עבור אימי ומשפחתה, כדי שהרוסים יראו שיש בקשה ממדינה מערבית נוספת.

    הקב"ה החליט שהגיע הזמן, והתחבולה עבדה! הרוסים קלטו שגם מקנדה מבקשים שנבוא, אז הם החליטו "לא ניתן לכם לצאת אל מדינה מערבית!" אחד הפקידים אמר לאמא שלי: "אתם תלכו למדינה שיש בה הרבה מלחמות. זו המדינה שניתן לכם לצאת אליה! הילדים שלך יצטרכו ללכת לצבא במדינת מלחמה, קחי זאת בחשבון!" אמא אמרה שהיא בכל זאת רוצה לצאת. וממש גירשו אותנו כדי שלא נהגר לשום מקום אחר…

    כשיצאנו, בחסדי השם, היה לנו ברור שהיעד הוא ארץ הקודש. לאבי הייתה הוראה–נבואה מופלאה מהרבי לגבי זה עוד מימי מאסרו:

    זה אירע בשנה השלישית לשבתו בכלא, הוא שלח לדודתי מכתב בו סיפר שהוא חולה מאוד והוסיף שהוא לא יודע אם יחיה. הוא רצה שהיא תדע את מצבו האמיתי. דודה שלי שלחה לרבי את המכתב של אבי כמו שהוא. הייתה צנזורה קשוחה בזמנו על המכתבים למערב, אך בדרך פלא המכתב עבר את הצנזורה והגיע לרבי. והנה הגיע מכתב תשובה מהרבי, גם הוא בדרך נס. החתימה של הרבי הייתה מוסתרת מפאת הסכנה. הדודה לקחה את המכתב מהרבי ושלחה לאבי שבכלא. המכתב נכנס לאבא שלי בכלא כמו שהוא- וזה היה הנס השלישי! במכתב הרבי כתב שאבא יבריא ויגור בארץ ישראל! אז הוריי ידעו תמיד שהם אמורים לגור בארץ ישראל ויום אחד החלום הזה יתגשם.

    תחילה היינו אמורים לגור בנחל'ה. אולם, אמא שאלה את הרבי האם אפשר לגור ליד הוריה בבני ברק? תשובת הרבי הייתה, בתנאי שהבית יהיה קרוב מהלך רגלי של חמש דקות לבית ההורים. ואכן הוריי מצאו דירה במרחק של חמש דקות הליכה מבית סבי וסבתי.

    חצי שנה אחרי שהגענו, אבא נסע לרבי. הוא כל כך השתוקק לנסיעה הזו!

     

    לסיכום, הייתי רוצה לומר, שחווית החיים של אימה אמיתית תחת שלטון הקומוניסטים, הייתה קשה ונוראה. אך ראיתי באחת משיחות הרבי שיהודים ברוסיה עברו את מסירות הנפש בשביל האומה – כדי שעם ישראל לא יצטרך לעבור עוד חוויה קשה שבה נדרשת ממנו מסירות נפש.

    זה היה קשה מאוד, אבל ברוך השם, בפועל שמרנו תורה ומצוות. הגענו לארץ, יהודים חרדים לדבר השם, חב"דניקים מקושרים לרבי בכל רמ"ח אברינו ושס"ה גידינו.  

     

    באדיבות מגזין עטרת חיה

    תגיות: ,

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.