שלום לכולם

אנו עומדים בסוף השבוע השנים עשר למלחמת הקיום בארץ ישראל על ארץ ישראל עם ישראל ותורת ישראל.

אחת השאלות המהותיות שמעסיקות את כולנו הנה איך יראה היום שאחרי?

איך אפשר לחזור לשגרה שלפני? האם אפשרי בכלל? האם צריך לחזור בכלל? במי זה תלוי? במה זה תלוי? מה צריך לעשות?

 בכדי לענות על שאלות אלו ננסה להציף דיון על כך מההיבט התורני חסידי ומההיבט הפסיכותרפי.

מהו מדד האושר של חיינו? וכיצד מגיעים לחיי אושר? שמחה פורצת גדר!

השבוע נקרא בפרשת ויחי

 על תיאור החיים של היום שלאחרי האיחוד המרגש בין יוסף לאביו כחלוף 22 שנה אומרת התורה:  "וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה."

כבוד קדושת אדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף יצחק, האדמו"ר השישי בשושלת חסידות חב"ד לדורותיהם) סיפר על אדמו"ר ה'צמח צדק' (האדמו"ר השלישי בשושלת חסידות חב"ד לדורותיהם): שה'צמח צדק' בהיותו ילד למד בתלמוד תורה את הפסוק: "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה" והמלמד הסביר לו את הפסוק כך: שהשבע-עשרה השנים (האחרונות) שיעקב חי בארץ מצרים, היו שנותיו הטובות ביותר בחייו של יעקב.

כשחזר ה'צמח צדק' מהתלמוד תורה, נכנס לחדרו של סבו, אדמו"ר הזקן (בעל התניא והשולחן ערך, מייסד חסידות חב"ד) ושאל את סבו: איך יתכן שיעקב אבינו שהוא 'בחיר האבות' (המובחר שבאבות), את מבחר שנות-חייו, שבע-עשרה שנה, חי הוא דווקא בארץ מצרים הידועה לשמצה בשל היותה כמקום השפל והירוד ביותר העולם בתקופת המקרא וכפי שמכנה אותה התורה "ערוות הארץ?

 נקודת הביאור בזה הנה: ידוע שתכלית כוונת בריאת העולם היא עבור מה שנתאווה הקב״ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים, כלומר בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו.

אם כן עניין הירידה למצרים, היא בשביל לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, דווקא במקום ירוד ושפל כמצרים מלשון מיצרים וגבולות.

המסמלות את המגבלות בנפש האדם השרוי ושבוי בידיהם, מגבלות אותם מציב האדם לעצמו המפריעות לו לממש את עצמו ולחיות את חייו בצורה המיטיבה ביותר.

ישנו ביאור נפלא מהאדמו"ר החמישי בשושלת חסידות חב"ד לדורותיהם רבי שלום דב בער על הפתגם "שמחה פורצת גדר"- שפריצת הגדר והגבול של השמחה הנה עבור הגדרות והגבולות אותם הציב האדם לעצמו!  השמחה מגלה בעצם שהגבולות והמגבלות של האדם הם אך ורק מעצמו, כך שבלעדיו אין להם קיום אמיתי והשמחה הנה ההוכחה לכך!
(ספר המאמרים תרנ"ז סוף עמ' רכ"ג ואילך).

רבי ישראל היה חסיד גדול של רבו, והפיץ אז תורת רבו בעירת מגוריו.

לפתע חלה בנו הקטן, יעקב, במחלה אנושה. הרופאים שפקדו את מיטתו, לא מצאו מזור למחלתו. איש מהם לא ידע כיצד לטפל במחלה.

מצבו של יעקב הלך והחמיר, עד שגם אביו, רבי ישראל, שבתחילה היה מלא שמחה, וכולו בטחון שלבנו הקטן לא יקרה מאומה, לא ידע את נפשו מרוב צער ועגמת נפש.

הימים הלכו וחלפו, ובמצבו של יעקב לא חל שום שינוי. מחלתו הקשה שתקה את המשפחה כולה, שהייתה מרותקת למיטתו. השבועות נקפו ומשקלו של יעקב הלך ופחת. הוא היה שוכב במיטתו חולה וחלוש, גופו לא עכל שום דבר מאכל, והשינה הייתה ממנו והלאה. עיניהם של רבי ישראל וזוגתו כלות, ובפיהם תפילה לבורא עולם שיוציאם ממצבם העגום והקשה וירפא את בנם.

כשבאו מים עד נפש החליט רבי ישראל לארוז את מטלטליו ולנסוע אל רבו, כדי לבקש את ברכתו. הימים ימי חודש אלול, חדש הרחמים והסליחות. רבי ישראל עוזב את משק ביתו ושם פניו אל הדרך, לבית רבו.

בינתיים פרשה השנה החדשה את כנפיה, ורבי ישראל הכין עצמו לימי הדין הממשמשים ובאים. הוא הכין את עצמו למפגש יחידות עם הרבי, וימי ראש השנה ויום הכיפורים היו זמן מצוין לעשות תשובה נכונה והכנה מתאימה, לקראת הכניסה ליחידות אל הרבי.

החסידים ראו את שפיפות רוחו של חברם ונסו לעודדו ולשמחו. לכן ארגנו התוועדות חסידים, משום שידעו כי רבי ישראל אוהב לשבת בהתוועדויות מעין אלו, לשמוע את זקני החסידים מעוררים ומחדירים את אהבת ה׳ יתברך ויראתו, ולשיר יחדו ניגון חסידי מרווה נפש אך לשווא, דאגתו הייתה כה רבה, עד ששוב לא נמשך לבו אחר ההתוועדות. רבי ישראל פרש מהציבור ובכה בדמעות-שליש על מצבו הקשה של בנו יעקב.

ימי ראש-השנה עברו על רבי ישראל בבכיות עצומות ובתחינות מעומק הלב. המחזור שהחזיק בידיו היה רטוב כולו וטליתו אף היא הייתה ספוגה בדמעות תפילתו.

עשרת ימי תשובה גם הם חלפו ועברו, והנה הגיע יום-הכיפורים. התרגשותו של רבי ישראל הלכה וגברה, ועמה גברו בקשותיו ותחינותיו.

בקשה אחת הייתה לו לרבי ישראל: בקשה אחת אותה שאל וביקש, לה ציפה ויחל שבשעה שיכנס ליחידות, ייקח הרבי את הפתק בידו. כי זאת לדעת מנהג היה בחצרו של הרבי: החסיד היה נכנס לחדרו של הרבי , ומניח על השולחן את פתקו ובו בקשותיו וצרכיו. והיה, אם הרבי מושיט את ידו ולוקח את הפתק, מובטח לו שבקשתו תתמלא, אולם אם הרבי אינו לוקח את הפתק, הרי שבקשתו מושבת ריקם…

רבי ישראל חכה בקוצר רוח להיכנס ליחידות ושטח את תחינתו לפני שוכן- מרומים, שיחוס עליו וירחם על בנו הקטן, הסובל ייסורים כה רבים, וישלח רפואה שלמה לבנו, בברכתו של הרבי.

מרגע לרגע גברה עצבנותו של רבי ישראל "ה-ייקח הרבי את הפתק, או לא ייקח? הירפא לבני יעקב או שמא…" – השינה נדדה מעיניו ותאבונו סר מעליו. הוא המתין בציפייה דרוכה לקראת היחידות, שנקבעה לאחד מימי חול המועד סוכות.

כשהפתקה בידיו, רגליו רועדות ועיניו דומעות נכנס רבי ישראל אל חדרו של הרבי. ללא אומר ודברים הניח את הפתקה על שולחנו של הרבי.

בחרדה גוברת והולכת הביט על פיסת הנייר, שנותרה כמיותמת על השולחן. עיניו מלאו דמעות. הכל היה ברור. אין שום סיכוי. הרבי הביט חליפות בו ובפתקה, אך לא נטלה לידיו.

רבי ישראל יצא מחדרו של הרבי, התיישב על הרצפה והחל מתייפח כילד קטן. הוא הבין היטב את משמעות הדבר. ואז "חיי אינם חיים" – מירר בבכי. "מי יודע אם חי בני יעקב?" – הרהר בחרדה. הגרוע מכל קרה – הרבי לא לקח את הפתקה.

המום ונרעש סבב רבי ישראל בעיירה, הולך ומבכה את מר גורלו. עד שנרדם.

כשהתעשת, כבר עמדה החמה באמצע הרקיע. תחילה חשב לקום ולחזור ולנסוע לביתו. "בין כך ובין כך אין לי מה לעשות כאן עכשיו", הרהר בצער. "אסע אל ביתי, ולפחות אזכה לראות את יעקב עדיין בחיים" – מלמל לעצמו. אולם לאחר שהביט בשעונו, הבין שהדבר בלתי אפשרי. הייתה זו שעת צהרים, ובעוד כמה שעות יכנס החג – שמיני עצרת ושמחת תורה.

שוב נפתחו מעיינות דמעותיו. "טוב מותי מחיי" – אמר לעצמו, בשעה שקם ופנה לעבר העיירה המכינה עצמה קראת החג.

בית הכנסת המה מאדם. החסידים תפסו את מקומותיהם, מצפים לכניסתו של הרבי אל האולם. פני הכל מחייכות. פרחי החסידים כבר מזמרים לכבודה של התורה, וזקני החסידים מכים באצבע צרדה ומנענעים בראשם.

הרבי נכנס, והקהל פנה להקפות. השמחה הרקיעה שחקים. הרבי עודד בידיו את השירה והחסידים קיפצו וריקדו, שמחים בשמחתה של התורה.

רבי ישראל, שישב מן הצד, הרים את ראשו והביט בחסידים המרקדים והשמחים. מולו רקד בדביקות רבי מולא (שמואל), החסיד הישיש. שבקושי נושא את עצמו בימי החול, כאילו רוח נעורים מתחדשת בקרבו, בידיו ספר תורה והוא מרקד בדביקות כשעיניו עצומות.

רבי ישראל הוקסם משמחתו של רבי מולא. מזווית עינו קלט את הקבצן של העיירה. זה, שבגדיו קרועים וילדיו רעבים ללחם, שבקושי מוצא את מחייתו ופניו נפולות כל ימות השנה, מעוררות רחמים  היה מרקד עכשיו בכל עוזו. פניו מאירות וכולו אומר שמחת תורה.

מביט בהם רבי ישראל, ובמוחו צפים ועולים דברי התורה ששמע מהרבי אשתקד, על מעלתה של שמחת התורה, יום שמחה בעולם הזה ובעולמות העליונים. "כל העולמות כולם שמחים בשמחת התורה". היו דבריו של הרבי. "מה לי שיושב אני מן הצד" הרהר לעצמו "וכי אפרוש מהציבור כולו? העולמות כולם רוקדים כעת, ואני אביט מן הצד, אשקע בצרותי?" שאל את עצמו, וקם ממקומו.

הוא נכנס אל מעגל הרוקדים. שוכח את צרותיו ואת בנו יעקב השוכב על ערש דווי , מתעלם ממבטי התדהמה של החסידים, החל רבי ישראל רוקד ומקפץ. עד מהרה נעצמות עיניו וריקודו נעשה מהיר יותר. רגליו נושאות אותו מעלה – מעלה. השמחה נסוכה על פניו והוא מרקד, מסתובב במקומו, מתאחד בשמחתם של כל העולמות העליונים, בשמחת התורה. הזיעה ניגרת מפניו, אך רבי ישראל אינו שם ליבו לכך. כבר אין הוא זוכר כלל את דבר מחלתו של יעקב, ואין הוא זוכר כלל את מצבו כל ישותו אומרת ״שישו ושימחו בשמחת התורה״…

החג עבר, ורבי ישראל נכנס אל רבו לקבל את ברכת הדרך. את דבר מחלתו של יעקב אין הוא מזכיר כלל, שהרי את הפתקה הקודמת לא לקח הרבי מהשולחן.

הרבי הביט בו בחיוך וברכו בדרך צלחה.

רבי ישראל פנה לאחור, בכוונה לצאת את חדרו של הרבי, אך הרבי קרא לו ואמר: "בערב החג, בשעה כשנכנסת אליי ובקשת ברכה לשלומו של בנך, לא ראיתי שום סיכוי לחיי בנך. משמים כבר גזרו כליה על בנך, ולא היה באפשרותי לבטל את הגזירה. משום כך לא לקחתי את הפתקה שהנחת על שולחני. אולם לאחר שמחת תורה, בה שכחת את צרותיך ובעיותיך ונפנית לשמחתה של התורה, שמחה אמיתית ללא פניות אישיות, הוחלט בשמים לבטל את הגזירה ולהשאיר את בנך בחיים…".

את הסיפור הזה סיפר האדמו״ר רבי יוסף יצחק מליובאוויטש האדמו"ר השישי בשושלת אדמו"רי חב"ד לדורותיהם לעשרה חסידים שזימן לחדרו, וסיים באמרו: "התקיימה בחסיד זה הפתגם שמחה פורצת גדר". (באדיבות גיליון פנימיות מס' 28)

זהו אם כן הפירוש לפסוק: 'ויחי יעקב בארץ מצרים'- שעיקר חייו ושנותיו הכי טובות של יעקב אבינו היו במצרים דווקא. אף שמצרים הוא מקום הכי ירוד, אבל מכיוון שבמצרים קיים יעקב את תכלית הכוונה של חייו לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, הרי זו האמת הפנימית ועיקר כוונת ותכלית חייו של יעקב. מכיוון שהאבות היו בטלים לאלוקות בתכלית, הרי מובן שעיקר החיים שלהם הוא לקיים את תכלית כוונת בריאתם על ידי ה' יתברך, ומכיוון שתכלית הכוונה לעשות לו יתברך דירה בתחתונים הייתה במצרים, לכן שם דווקא היו עיקר ותכלית חייו של יעקב מלאים בשמחת חיים אמיתית ופנימית.

זוהי תפיסה מהפכנית ומכוננת בנוגע לדרך ולאופן בו אנו תופסים וחיים את חיינו! ההתבוננות על החיים ועל האופן בו אנו חיים אותם מתחילה מהדרך והאופן בו אנו בוחרים להעניק משמעות חיינו! כאשר אנו בוחרים להיצמד לתכלית שלשמה נבראנו, אנחנו מזמינים חיים מלאים שמחה אושר ומשמעות אל חיינו!

לא משנה המקום (עולם) בו אנו נמצאים, הזמן (שנה) בו אנו חיים, או הסיטואציה (נפש) אתה אנו מתמודדים!

המדד היחידי, העיקרי והמשמעותי ביותר בכדי לבחון את מדד האושר בחיינו הנו האופן בו אנו חיים את חיינו!

כאשר אנו נצמדים להוראות היצרן ה' יתברך ובוחרים לעשות ככל שביכולתנו לממש את תכלית כוונת הבריאה שהנה לעשות לה' יתברך דירה בעולם הזה החומרי והגשמי אנו על המסלול ובדרך הנכונה והישרה לחיות חיים מלאי תוכן משמעות שמחים ומאושרים!

היכולת לראות בחומות עצמם את התקווה הנה הסדק הראשון בחומה בדרך לחירות אמיתית!

במשפט מפתח בהקדמתו לספרו 'האדם מחפש משמעות' של ד"ר ויקטור פרנקל פסיכיאטר ונוירולוג מייסד שיטת וגישת ה'לוגו-תרפיה' שצוטט ממשנתו של הפילוסוף פידריך ניטשה: "מי שיש לו איזה לְמָה שלמענו יחיה יוכל לשאת כמעט כל איך".

המשמעות אותה מעניק האדם במינוף הסבל לאחר משבר לטובת עשיה ומימוש עצמי הנה נתינת משמעות לסבל!

למצוא פשר לסבל: "הפשר לסבל הנו הרגע בו המשמעות לסבל מקבלת ביטוי ומאפשרת לשאתו!"

"שאיפתו של האדם לפשר היא כוח ראשוני ולא 'שכלון שניוני' בלבד של דחפים אינסטינקטיביים. פשר זה הוא ייחודי וסגולי בכך שרק האדם עצמו חייב ויכול למלאו. רק בדרך זו הוא לובש משמעות שיש בה בכדי למלא את שאיפת האדם לפשר" (פרנקל, 'האדם מחפש משמעות' 1970).

הדרך להתמלא בתקווה נעוצה במשמעותה של הבחירה החופשית בחיינו. כיצד אנו בוחרים להתייחס לכל מצב בו אנו נתונים בחיינו? באיזה אופן ובאיזו עמדה אנו נצבים מולו? וכיצד אנו מחליטים להתמודד אתו? כשאנו בוחרים להעניק למצב משמעות ייחודית לנו ועבורנו למרות שעובדתית אין באפשרותנו לשנותו, ברגע זה מתחולל לו השינוי בנפשנו ומשם השפעתו על חיינו קצרה!

המעבר ממעמד ומצב נפשי של אובייקט המשעבד עצמי לרצונותיו צרכיו ומאווייו, לבן חורין אמיתי המקיים את העולם אותו ברא -ה' יתברך הרואה בכל אדם סובייקט ייחודי בעל רצונות צרכים ומאוויים ומאפשר לאדם להגשים את עצמו וייחודיותו בבחירה חופשית מוחלטת!

אפשרות זו הנולדת בנפש האדם המעניקה משמעות סובייקטיבית למצבו, הנה החלון דרכו ניבט הנוף לחירות ולחופש הנשקף מבין סדקי חומות הכלא דווקא!

התקווה לה זקוק אדם הניצב בעמדה של חוסר אונים היא קריטית ביכולת לשאת את ה'כמעט כל איך' למרות שבעצם הסבל אין אפשרות לשאת את ה-'איך'.

ותקווה זו נולדת מתוך 'החומות של מצרים'- מלשון מיצר וגבול, פריצת החומות והגבולות הפנימיים שלנו דווקא, בהענקת פשר ומשמעות ייחודית לסבל מולו אנו עומדים ואותו אנו נושאים.

אבות האומה 'החומות הבצורות' של עם ישראל חיפשו ומצאו משמעות ייחודית עבורם בברית בין הבתרים, בהבטחה האלוקית בהבנת הפשר לסבל של גלות בני ישראל במצרים.

הדרך הישרה והנכונה הנה הניסיון להבין את הפשר שבמשמעות הסבל, את ה- 'לְמָה' שבסבל כדי להגיע לאפשרות לשאת את ה-'איך'. כאשר הגישה היא התרסה כנגד ה-'איך' בשאלת ה- 'לַמָּה' אזי באמת אין דרך לשאת את ה-'איך', משום שאין אפשרות לשאת את הסבל כאשר חסרה נתינת משמעות לסבל עצמו.

יעקב לא ראה את יוסף בנו 22 שנים, שנים מלאות ורוויות סבל קיומי בלתי ניתן להכלה. לא עבר עליו יום אחד בו לא התאבל על בנו יוסף וסרב בתוקף לקבל כל נחמה עליו מכל מי שניסה לנחמו.

והנה סוף סוף הגיע הרגע המיוחל בו יעקב מתבשר כי בנו יוסף חי. יעקב נרגש עד עמקי נשמתו מתכנן לרדת למצרים לפגוש את יוסף בנו אהובו, אך לפני כן הוא נפנה לחפש אחר תכלית ירידתו למצרים, מה התכלית ומהי המשמעות אותה יעניק לחייו בארץ מצרים?

לשם כך הוא שולח את יהודה בנו לפתוח ולייסד בית מדרש בגושן עיר מצרית טיפוסית בה שכנו רועי צאן. כפי שמעיד הכתוב: "וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן".

ורש"י על אתר מפרש כך: לְהוֹרֹת לְפָנָיו – כְּתַרְגּוּמוֹ לְפַנּוֹת לוֹ מָקוֹם, וּלְהוֹרוֹת הֵיאַךְ יִתְיַשֵּׁב בָּהּ.
לְפָנָיו – קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ לְשָׁם. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה לְהוֹרוֹת לְפָנָיו– לְתַקֵּן לוֹ בֵּית תַּלְמוּד, שֶׁמִּשָּׁם תֵּצֵא הוֹרָאָה. (מדרש תנחומא י"א, מדרש רבה צ"ה, ג').

 זה היה בעצם המענה של אדמו"ר הזקן לנכדו ה-'צמח צדק' על שאלתו איך יתכן שיעקב אבינו שהוא 'בחיר האבות' (המובחר שבאבות), חי את מבחר שנות-חייו שבע-עשרה שנה דווקא בארץ מצרים?

 התורה מסבירה זאת כך, מכיוון שטרם בואו של יעקב למצרים שלח הוא את יהודה לארץ מצרים כדי "להורות לפניו גושנה" – להקים בית תלמוד (ישיבות ותלמודי תורה), שתהא שם תורה ושיהיו שבטים הוגים בתורה. וכאשר לומדים תורה מתקרבים לה' יתברך. "להורות לפניו" -כשלומדים תורה מלשון הוראה, אזי ניתן להיות – "גושנה" מלשון גישה והתקרבות לה' יתברך.

 וכשעושים זאת במצרים -'ערוות הארץ' הדבר מקבל משנה תוקף מכיוון שעיקר קיומו של העולם כרצון ה' יתברך נעשה דווקא במקום הכי שפל, הכי ירוד, הכי חשוך! היכולת להאיר את החושך ויתרה מזו להפוך את החושך לאור הנה תכלית בריאת העולם ובריאת האדם עלי אדמות!

ולכן הכתוב מתאר את חיותו של יעקב אבינו בלשון "ויחי" מלשון חיות. משום שעיקר חיותו של יעקב מלימוד תורה היו דווקא במצרים ולכן זכה יעקב ומיטב שנותיו היו בארץ מצרים דווקא.

זהו הסוד העצום והמתכון הנפלא למינוף הסבל והענקת פשר לסבל, כאשר האדם עסוק וטרוד עוד בימי סבלו ואבלו ובשיא המשבר הוא עסוק וטרוד בלחפש אחר מציאת המשמעות לסבל אותו הוא חווה כעת, אזי מובטח לו שהוא יצא מהשבר ומהמשבר ולא רק זאת אלא כאשר הוא יצא מהמשבר הוא ימצא את עצמו חי את חייו באופן המיטיב והטוב ביותר מלא חיות וחיוניות שמחה, סיפוק ואושר!

זוהי דרכנו שלנו כעם וכחברה אופי חיי החטופים שחזרו ושיחזרו בעזרת ה' יתברך, אופי חיי החיילים שישובו לביתם לשלום בריאים ושלמים, אופי חיי משפחות המפונים, וכלל עם ישראל ביום שלאחרי מתחילים כאן ועכשיו! לא מחר, אלא היום! כאשר נתחיל לחשוב ולהתעסק כאן ועכשיו עם השאלה איך יראו החיים שלנו ביום שלאחרי, היום! אזי היום שלאחרי יהפוך ליום המאושר בחיינו עלי אדמות!

משמעות העיסוק ב-איך יראו חיינו ביום שלאחרי דווקא היום הנה הבחירה כיצד ואיך יראו חיינו היום! הדרך לעבור את היום תלויה ב-איך אנו רואים את היום שלאחרי!

שמחה כדרך חיים גם ודווקא בעתות משבר!

סיפר כ"ק אדמו"ר הריי"צ – רבי יוסף-יצחק שניאורסון, האדמו"ר השישי בשושלת חב"ד לדורותיהם.

מורנו הבעל-שם-טוב, כשהיה בן עשר, כבר היה חבר בחברת הצדיקים הנסתרים. בהיותו בן שבע עשרה הייתה דרכו בקודש לבקר בכפרים ובעיירות ולחזק את ליבותיהם של אחינו בני ישראל באמונת ה' יתברך. הבעל-שם-טוב היה מתהלך כשהוא לבוש בבגד עליון שחציו פרווה, כמו פשוטי אנשי היישובים.

פעם הגיע הבעל-שם-טוב ליישוב יהודי שאנשיו התעסקו בעבודת האדמה. זה היה באמצע הקיץ ושרר שם יובש. זמן רב לא ירדו גשמים, תבואות השדה והכרם התייבשו, הבהמות הדקות והגסות חלו במחלת הדבר, והייתה עת צרה גדולה.

אנשי היישוב היו יראי-שמים והתעוררו לשוב בתשובה. לאחר שזה לא הועיל, החליטו להביא למקום 'מגיד' (המגידים של זמנם היו אנשים המוכיחים את היהודים הפשוטים בתוכחות ודברים קשים הפונים אל מעשיהם הרעים כאות וכאישור לצרותיהם) שיוכיח ויעורר אותם לשוב בתשובה. הם הביאו 'מגיד' וכל אנשי היישוב התאספו בבית-הכנסת ו'המגיד' לא חסך בדברים ושפך על האנשים הפשוטים 'אש וגופרית', עד שהקהל פרץ בבכיות ויללות גדולות.

מורנו הבעל-שם-טוב, שנכח בבית-הכנסת וראה בצרתן של ישראל, כששמע את קולות הבכייה של האנשים והנשים, פנה אל ה'מגיד' המוכיח וקרא לעברו בקול אדיר: 'מה אתה רוצה מהיהודים האלה? היהודים הם טובים!'. והבעל-שם-טוב קרא בקול: 'יהודים! בואו נרקוד יחד ואחרי תפילת מנחה ירדו גשמים'. בהתחלה האנשים הביטו לעברו בחשד, אולי הוא אינו מאמין בה' יתברך, חס ושלום, או שמא יצא מדעתו. אך לאחר שמורנו הבעל-שם-טוב התחיל להביא ראיות ממאמרי חז"ל לחיזוק דבריו, החלו להאזין לדברי החיזוק שלו בעניין האמונה בישועת ה' יתברך. האנשים התעוררו והתחזקו מאוד באמונת ה' יתברך ויצאו בריקוד יחד עם מורנו הבעל-שם-טוב.

באמצע הריקוד החל לרדת גשם שוטף, ומורנו הבעל-שם-טוב בירך אותם שיהיה אצלם שובע.

("ספר השיחות" ה'תש"א עמ' קי"ג)

בשמחת תורה אנחנו מבקשים על הגשמים בתפילת שמיני עצרת ומתחילים לומר בתפילה 'משיב הרוח ומוריד הגשם'.

הבעל שם טוב מסביר שהסיבה סיבה לכך נעוצה במהותו של יום שבו נאספים ונעצרים (שמיני עצרת) כל העניינים שנפעלו עד כה בחדש תשרי חדש השביעי המושבע בחגים ונתהוו רק ברוחניות וכעת ביום קדוש זה בשמיני עצרת ושמחת תורה הם באים לידי ביטוי בממד הגשמי והפיזי והועלם זוכה להתברך מהם כפי שהעולם מתברך מימי הגשמים הבאים ויורדים לעולם.

בשמחת תורה בשנה זו ה'תשפ"ד לא זכינו לראות עדיין את הטוב הרוחני כפי שבא לידי ביטוי בעולם הזה החומרי והפיזי. לצערנו ראינו וחווינו סבל גדול וכבד מנשוא בכל ממד אפשרי.

אך אנו חייבים וצריכים לזכור ולדעת כי ה' יתברך אצר ועצר בשמני עצרת את אוצרו הטוב והגדול עבורנו וכעת אנו זוכים אט אט ועוד נזכה לראות ולחוות את הטוב הרוחני כפי שהוא בא לידי ביטוי בממדים הפיזיולוגיים בעולם הזה בעיננו הבשריות החומריות והגשמיות. יהי רצון שנזכה לראות זאת תיכף ומיד ממש את האור האמיתי את האור הגנוז משבעת ימי בראשית בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש ושכל זה יהיה בחסד וברחמים.

שבת שלום ומבורכת

באדיבות מישאל אלמלם, לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה