מורן קורס, מתוך מגזין 'עטרת חיה'

העזה וגבורה

"לפחות הוא קם, עשה מעשה, היה אקטיביסט, עצם הידיעה שבמשך שבעים יום הוא הצליח לחיות בשבי, ועמד על הרגליים, זה מה שמעודד אותי.

אף אחד לא הכין אותי לתסריט הזה, דמיינתי המון תסריטים בראש, אבל ככה שיהרג?!

הרבה אמרו את המילה ׳פספוס׳, הוא היה צעד לפני החופש, אבל המילה הזו שכולם חזרו עליה, לא עשתה לי טוב… לא יכולתי להתמודד איתה, מה, כל מה שהוא עבר ובסוף – זה הסוף שלו? למות כשהוא כמעט מריח את החופש?! הבנתי שהסיפור שהתקשורת מספרת, לא יכול להיות הסיפור שלי. אם לא טוב לי לחשוב כך, אני חייבת לשנות את הפרשנות שלי על המציאות, לספר אותו אחרת בשבילי, בשביל שאוכל לחיות בטוב מול המצב הנוכחי.

ברגע ששיניתי את הסיפור, הבנתי".

כך אמא של יותם חיים, החטוף מבין שלושת החטופים שברח מהשבי, וכוחותינו בטעות ירו בו מספרת, "עצם זה שהוא קם, ועשה מעשה, לא נשאר באותו מקום, זה מבחינתי גבורה! לא התוצאה הסופית, היא לא תכתיב לי מה להרגיש.

זה מה שהיה צריך להיות, ומה זה משנה אם זה התרחש על ידי כוחותינו או כוחותיהם? עצם זה שהוא פעל, שהוא יצא. שהוא עשה מעשה, מבחינתי אני בטוחה שברגע האחרון שלו בחיים – הוא הרגיש שהוא עושה את הדבר הנכון ביותר. והוא בטוח היה גאה בעצמו. זה מה שחשוב לי".

חשיבה מרוממת

כשהגעתי ב׳שבעה׳, להעניק לאיריס חיבוק אדיר וגדול על מה שהיא עוברת ועם מה שהיא מתמודדת – היא הפתיעה אותי בחשיבה הלא רגילה שלה.

דמיינתי שאפגוש אישה עצובה, ממורמרת, אולי כועסת. אבל לא! פגשתי קרן אור, ואת קרן האור הזו צריך להעביר הלאה, ולכן היה חשוב לי להקדיש את כל הטור הנוכחי – עבורה. עבור האמא שתהליך החשיבה שלה כל כך מתנוסס ומרים אותה גבוה מכל הנחות העולם.

"הרי הפרטיזנים שיצאו מהגטו בשואה, לא חיכו לפגוש ביערות זר פרחים נישא מולם על זה שהם הצליחו לצאת משם… הם אמרו לעצמם – 'אנחנו יוצאים ויהי מה, מקסימום נצליח, ואם לא, לפחות נדע שניסינו, שלא היינו פאסיביים'.

המחשבה הזאת מעודדת אותי, ועם זה אני חיה".

אחר כך, גם כשבדקו את הגופה, שאלו את האם האם היא רוצה לדעת אם הכדור הוא מהצד שלנו או מהצד שלהם? שנדע את האמת לאשורה, הרי היו חילופי אש משני הצדדים, והיא אמרה: ״בשביל מה? למה זה יעזור לי?״

הקול השפוי

מדהים! כמה כוחות נפש יש לאישה אחת להשפיע בעולם. כמה הקול שלה צריך להישמע למרחוק, כשאמרתי לה שה' שם אותה בתפקיד, היא אמרה, ״נכון, גם אני מרגישה את זה״. ושיתפה אותי שהגיע מישהו מאוד מוכר לנחם, ואמר לה: ״המילים שלך חיזקו אותי. אבל גם עכשיו את חייבת להמשיך לחזק… רק לך אני מקשיב, אני מרגיש שהקול שלך נכון, אבל מה יהיה עכשיו? בבקשה אל תפסיקי".

ואז היא הבינה, שאמנם היא לא בחרה אלא נבחרה להשמיע פה קול שפוי, אמיתי, כן, מחזק, מרומם, מעודד ולא כקולות התקשורת הכללית שמנסה להפריד, להנמיך, לערוך "קצרים" בין אנשים; שמנסה לפורר את האחדות שהטבח הנורא גרר עימו, ושוב יש סדקים שבוקעים… אבל אנחנו בכוחות משותפים לא ניתן להם. כי העם רוצה את האחדות, רוצה את הביחד. אנחנו כבר יודעים שרק ביחד ננצח ובעיקר – בענווה ננצח.

ושגם אם לא נדע את האמת לאשורה, כמו שאיריס בחרה, זה הטוב שלה. במילא – מה זה כבר משנה את המציאות? האם עצם הידיעה הזו תחזיר את יותם לחיים? אם לא – אז אין עניין בו.

הגישה הכל כך בריאה הזו, דווקא בזמנים שלנו שכולנו כל כך רוצים להתחבר לערוצי התקשורת ולדעת מה בדיוק היה ואיך וכמה ולשמוע פרשנויות שונות ולצרוך עוד ידע ועל הדרך עוד מכאוב.

רגע אחד, להיות בהשתקה ולהקשיב מה נכון לך בכל התקופה הזאת.

זהו חידוד המציאות הנכונה.

הוא חזר, הוא איתנו

הכרתי את איריס כאשר הגעתי לראיין אותה, כשבועיים לאחר שעדכנו אותם שיותם חטוף. לאחר הראיון, כשהלבבות נפתחו – דיברתי איתה על מזוזה בכניסה לבית, לא בכל החדרים – רק בכניסה. בתקווה שאולי זה יעזור להחזירו… בהתחלה היא אמרה – ״אין לי בעיה שאחרים יתפללו עליו, יעשו הפרשות חלה, מה שרוצים, רק שלא יכריחו אותי״…

בחיוך ניסיתי להסביר לה, שהיא לא צריכה לעשות עם זה משהו… מישהו יבוא, יקבע לה מזוזה, ומבחינתה – היא אפילו לא צריכה לראות או לחשוב על זה. פעולה חד פעמית שאפילו היא לא צריכה לעשות אותה.

התכתבנו קצת אחרי, שלחתי אליה מישהו, אבל לא ביררתי מה בדיוק נעשה והנחתי לעניין.

וכשהגעתי לנחם אותה, הדבר הראשון שהיא אמרה לי בחיוך היה: "ראית שיש לנו מזוזה?"

ולא ידעתי מה לומר.

הרגשתי נבוכה… מה לומר לה עכשיו? במיוחד שהוא לא חזר כמו שהיא קיוותה…

אתן יודעות מה היא אמרה לי?

לא יאמן, איזו תחנת כח ואור האישה הזאת, היא חייכה את החיוך נותן הכח שלה ואמרה:

״הנה, הוא חזר אלינו… הוא איתנו. אני מרגישה אותו״.

באדיבות מגזין עטרת חיה