"לא חשבתי שהבעיה חשובה מספיק"

ספרי קצת על עצמך, על ילדותך, על השנים שלפני החרם.

שמי אריאלה, (שם בדוי). את בית הספר היסודי התחלתי לא כל כך טוב מבחינה חברתית. הייתי ילדה נמוכה ורגישה מאוד, וחששתי מאוד שהחברות לועגות לי או לבני משפחתי. כל אמירה סתמית של אחת החברות הייתה גורמת לי להתכווץ לתוך עצמי, להסתיר, לפחד. לא יצרתי קשרים קרובים עם שום ילדה. בית הספר היה בעבורי למקום של התמודדות יום–יומית, מרחב לא נעים.

ההורים שלי לא ידעו דבר על ההרגשה הלא נעימה שלי. אימא שלי התמודדה באותן שנים עם 'המחלה', ועשתה הכול כדי להחלים, לא הייתה פנויה כל כך לעקוב אחריי ולבדוק מה מצבי. אבא שלי היה אבא טוב שדאג לנו לאוכל חם, לבית נעים, לקניות ולכביסות. לא התעמק הרבה מעבר לכך, ואפשר להבין. גם כך הוא עשה מעל ומעבר – החזיק בית עם ילדים, פרנס וגם תמך באישה חולה.

איש לא היה מצפה ממנו ליותר מזה.

ואת, מעצמך, לא חשבת לפנות אל ההורים? לשתף אותם?

לא סיפרתי להורים מה עובר עליי בבית הספר, לא רציתי להכביד עליהם. ידעתי שהם מתמודדים עם הרבה בעיות, ולא חשבתי שהבעיה שלי חשובה מספיק כדי להעמיס אותה עליהם גם כן.

יש עוד עניין שצריך להבין. הרבה ילדים שעוברים חרם לא משתפים את ההורים שלהם. חרם הוא רגע של מצוקה קשה, של קושי חברתי. ילד המתמודד עם חרם בעצם מתמודד בתוך שדה קרב. הוא דרוך כמו חייל בחזית, לא מאפשר לעצמו להראות חולשה, יודע שהוא צריך להיות חזק כל הזמן. לשתף הורים או מבוגר אחר בקושי זו חולשה בעיני הילד, לא משהו שהוא יכול להרשות לעצמו תוך כדי ההתמודדות.

דבר נוסף, התחלתי את בית הספר גרוע. בעיניי זה היה בית הספר. מקום שלא נעים בו. לא הייתה לי ההזדמנות להכיר את היופי ואת הכיף שיכול להיות כשיש אינטראקציה חברתית טובה.

החרם הגדול הגיע בכיתה ז'.

נוסקת ומתרסקת 

כל מה שסיפרת עד עכשיו היה רק ההקדמה לחרם, ולא החרם עצמו?

כל מה שסיפרתי בינתיים היה רק תיאור של חיי היום־יום שלי בבית הספר. לא נהניתי, לא היו לי חברות כמעט, אבל עדיין לא סבלתי מחרם. הייתי הולכת, מתמודדת עם הבדידות ועם החרדות וחוזרת אל ביתי ואל האתגרים שהיו בו.

כשעליתי לכיתה ז' עברתי שינוי פנימי. נמאס לי להיות מופנמת ושקטה, רציתי להיות חזקה ומקובלת בחברה. התחלתי ליצור קשרים, להבטיח הבטחות, למשוך אליי בנות ולהקים חבורות. בחודשים הראשונים הייתי כמו תלמידה חדשה בבית הספר, בנות הופתעו לגלות אותי, לשמוע את קולה של הילדה שלמדה איתן שנים, מכיתה א', ושתקה.

כדי לשלוט בכיתה, ליצור לעצמי מעמד של ילדה חזקה, הייתי כל הזמן מושכת בחוטים חברתיים כמו אומן שמפעיל בובות על חוטים. הייתי מספרת לשתי בנות סוד, מגלה לאחרת שיש סוד שהיא לא יודעת, מזמינה את זאת ולא את זאת… יצרתי לעצמי מן הילה של מלכת כיתה, אבל היא הייתה לא אמיתית, ומתחת לשליטה המדומה שלי הסתתרה בדיוק אותה ילדה מפוחדת ששתקה מאז תחילת בית הספר. רק שהפעם הפחד התבטא בדרך שונה.

כמה חודשים אחרי תחילת השנה התקלפה התחפושת שלי. התברר לכולן שמלכת הכיתה החדשה היא סתם אריה של קש. אין מאחוריה כלום. הילדות, שמעולם לא חיבבו אותי ועכשיו עוד פחות, לא היו רחמניות כלל. הן החליטו מייד להחרים אותי. ביום לא בהיר אחד הגעתי לבית הספר, והתגלה לי שמכל המעמד החזק שניסיתי ליצור לעצמי לא נשאר כלום. בתחילה היו צעקות ומריבה גדולה, שבה עוד ניסיתי להגן על עצמי ולהסביר. אחר כך פשוט הפסיקו לדבר איתי, התעלמו ממני לגמרי.

אלו היו ימים נוראיים. הלכתי, חזרתי. הייתי יכולה לצעוק, לצחוק, לשיר. איש לא ראה ולא שמע אותי. שום התייחסות. גם ככה הייתי חלשה ופגיעה כל כך, ועתה הרגשתי שאני נרמסת לגמרי. התחלתי לחשוב ברצינות על למות. לא היו לי מעשים של אובדנות ואפילו לא מחשבות. רק ידיעה ברורה שעדיף לי למות מאשר להמשיך לסבול כל כך.

תקופה מסוימת אחרי שהתחיל החרם, כנראה כשהוא כבר נעשה משעמם מדי, התחילו ההצקות. בנות מהכיתה היו רודפות אחריי וקוראות לי בכינויים מעליבים. כשהייתי יוצאת בהפסקות, הן היו מחטטות לי בתיק ואפילו מעלימות אותו, עד שפחדתי להשאיר אותו לבד אפילו לרגע.

נורא ואיום, ממש! איפה היו ההורים שלך באותם ימים? מה עם הצוות?

באותה תקופה אימא שלי כבר עברה, ברוך ה', לשלב ההחלמה. היא עדיין לא חזרה לעבודה, אבל כבר סיימה את הטיפולים ונשארה הרבה בבית כדי לנוח ולהתאושש. היא התחילה אז להרגיש שמשהו איתי לא בסדר. ניסתה לדבר איתי, להבין מה קורה איתי, אבל אני לא שיתפתי פעולה. אולי התביישתי? לא הייתי מסוגלת לספר מה באמת אני עוברת. פשוט הפסקתי להגיע לבית הספר.

אימא נלחצה מאוד. היא דיברה עם המורה, עם היועצת. קבעה לי מייד סידרת מפגשים עם פסיכולוגית נוער. נראה לי שהיא גם האשימה את עצמה שלא הייתה פנויה אליי מספיק בתקופת המחלה שלה.

לא שיתפתי פעולה. 

נשארתי בבית, ראיתי את מעט הסרטים שכבר היו אז לציבור שלנו שוב ושוב, ישנתי עד מאוחר, התנתקתי לחלוטין מהחברה, כל חברה שהיא. אפילו להתרכז בקריאת ספר בקושי הייתי מסוגלת. מתברר שהמורות לא ממש היו בעניינים, ילדות בכיתה ז' כבר יודעות להסתיר בעיות חברתיות, והשתיקה שלי בשיעורים לא הייתה נראית להן מוזרה. ככה הייתי שנים. המחנכת ניסתה ליצור איתי קשר טלפוני כמה פעמים. כשסירבתי לענות, היא פשוט הגיעה אליי הביתה. הציעה לי להשלים חומר לימודי שאני מפסידה.

לא שיתפתי פעולה, והיא ניסתה להביא אליי הביתה חברות. גם הן נשארו לחכות בסלון עד שהתייאשו. לא הסכמתי לצאת מחדרי.

ידעתי שיום יגיע ולכולן יימאס. המורה תפנה לטפל בבנות אחרות, החברות לא יגיעו. פחדתי מהרגע הזה, ובכל זאת לא מצאתי בי כוח לפגוש אותן.

מעניין שבכל התקופה הזאת, היחיד שלא נלחץ היה אבי. אבא שלי אדם חזק ומחוספס שעבר הרבה בחייו. הוא כל הזמן אמר לאימא שלי בביטול, "אז יש לה עניינים חברתיים, אז מה? למי לא היו? ככה מתחשלים". מעניין שבמבט לאחור הדאגה הכנה של אימא שלי והאדישות כביכול של אבא שלי חיזקו אותי באותה מידה. משהו בתגובה שלו שידר לי שאני נורמלית, שהמצב בגדר הנורמה, שזו צרה שאפשר לצאת ממנה, הרבה לפניי כבר עברו את זה.

התקומה

איך באמת מצאת את הדרך שלך החוצה מתוך הבור השחור שאת מתארת?

אחרי שלושה חודשים של הסתגרות בבית התחלתי לפקוד מדי פעם את בית הספר. עדיין נמנעתי מכל קשר עם הבנות, וגם הן מצידן לא ניסו יותר מדי להתקרב אליי. היחידה שדיברתי איתה הייתה יועצת בית הספר. היה לה תפקיד חשוב מאוד בתהליך ההבראה שלי, אם אפשר לקרוא לו ככה. הייתי יושבת אצלה שעות ומדברת, על הכול. על מה שהיה, על מה שאני מרגישה, על מה שיהיה. היא בעיקר הקשיבה לי. בהמון הכלה ובהמון קירוב הלב.

מדי פעם הייתה מגיבה במילה או בשתיים, קצת כיוונה אותי להמשיך לחשוב בכיוון שונה מעט. את כיתה ח' עברתי איכשהו, מתעקשת מאוד עם ההורים שלי שאני רוצה לפתוח דף חדש, ללכת ללמוד בבית ספר על־יסודי שבו לא אפגוש את החברות שליוו אותי כל הילדות. הייתי צריכה לנסוע דרך ארוכה מאוד בכל יום כדי ללמוד בעיר הסמוכה ולחזור הביתה, אבל זה היה לי שווה. אחרי כל מה שעברתי, ובזכות ההכוונה של היועצת, התחלתי לבנות לעצמי דמות פנימית חזקה, ולהכיר ביכולות ובכוחות שלי גם בלי אישורים חיצוניים. ברגע שלא הייתי תלויה בדעתן של בנות כיתתי עליי, ממילא הייתי מפוחדת פחות ויכולתי ליצור קשרים חברתיים רגועים וטובים בלי לשלוט בכוח ובלי להישלט. שנות התיכון היו בעבורי נחמה וריפוי לשנים הקשות בבית הספר היסודי.

אפשר לומר שהתאוששת לגמרי?

הייתי רוצה להאמין שעברתי את זה, שזה מאחוריי. זה עדיין לא. הרבה פעמים אני נזכרת בעלבונות שהבנות הטיחו בי, בהשפלות, ומצטמררת כאילו אני עוברת את זה מחדש. אני כבר נשואה ואם לילדים חמודים, עובדת בעבודה שרציתי, ויש לי משפחה טובה ואוהבת וחברות קרובות. ועדיין, ברגעים חלשים אני מוצאת את עצמי מתמלאת פחד מחדש כאילו הכול רק חלום, ואם אסתובב אחורה אראה אותן רודפות אחריי…

מדי פעם אני נפגשת עם חברות מאז, הן זוכרות אותי בתור אריאלה מהיסודי, במעורפל הן זוכרות שהייתה מריבה כלשהי בכיתה ז'. כשניסיתי מדי פעם לדבר על זה, אולי אשמע מסקנה עצובה אמיתית, מילה של התנצלות, גיליתי שהן בקושי זוכרות, וודאי שלא נותנות לסיפור הזה מקום קריטי כל כך כמו שאני מעניקה לו. "את רצינית? שלושה חודשים לא הגעת? אין מצב, הייתי זוכרת"…

זה גורם לי להבין שאנחנו לא באמת מעריכים את המעשים שלנו, לא באמת מבינים עד כמה הפגיעה שלנו מכאיבה למי שפגענו בו. אני מזכירה לעצמי שגם אני בתחילת אותה שנה לא הייתי נחמדה כל כך ויכול להיות שיש בנות שעד היום מסתובבות עם פגיעות שנפגעו ממני.

ילדים הם ילדים, אחרי הכול.

רווח לחיים

יש משהו שאת יכולה לומר, אחרי מעשה, שהרווחת מכל הסיפור המזעזע הזה שעבר עלייך?

יש שני דברים טובים מאוד שקיבלתי מהסיפור הזה ולא הייתי מוותרת עליהם.

הדבר הראשון הוא ההכרה שפיתחתי לעצמי בכוחות שלי וביכולות שלי. אני יודעת שאני טובה ויש בי מעלות שאינן תלויות כלל במה שחושבים עליי בחברה. זו עבודה פנימית לא קלה, ומי שלא התנסה באירוע משמעותי כל כך, פעמים רבות לא מגיע אליה גם אחרי הרבה שנים. כמה נשים שכולנו מכירות מודדות את עצמן גם בגיל ארבעים ומעלה לפי מה שאומרות השכנות, הגיסות או החמות? היום, אחרי מה שעברתי, אני מכירה במעלתי העצמית שאינה תלויה באיש. יהיה לי קשה אם ישפילו אותי או ירחיקו אותי, אבל זה לא יגרום לי להרגיש אפס וחסרת משמעות כמו שהרגשתי אז.

הדבר השני הוא הרגישות שפיתחתי לנושא. היום אני רגישה מאוד לכל מילה שאני אומרת או שהילדים שלי אומרים. אני משתדלת מאוד לחזק את ילדיי וללמד אותם להכיר במעלותיהם, ועם זאת אני כל הזמן עם יד על הדופק לוודא ששום ילד לא מנסה להגדיל את עצמו על חשבון חברו בעזרת השפלות או התעלמות. אני מספרת להם על מה שעברתי ועוד סיפורים המדגישים את סבלו של ילד מנודה, מעודדת אותם לקרב ילדים חלשים ולהיות רגישים מאוד לסבלו של הזולת.

מילה לסיום?

אימהות יקרות, היו תמיד קשובות מאוד. ודאו שהילד שלכן הולך בשמחה לבית הספר וחוזר מסופק ורגוע. בדקו אם יש לו חברים טובים שהוא שמח להיות איתם. אל תהיו בטוחות שהוא ישתף אתכן אם יקרה משהו, כי הרבה פעמים ילדים לא משתפים. גם לשאול אותו אם הכול טוב לא יעזור. הוא יענה שכן, סבבה. לא יספר מילה.

גם אם הילד שלכן מוקף חברים, עדיין תבדקו שהחברות שלו נכונה וטובה, ושהוא לא מנסה להשתלט ולנהל את כל הכיתה. גם מתוך דאגה לילדים החלשים שהוא אולי בוחר להשפיל, וגם מתוך רצון לעזור לילד שלכם עצמו. מלך כיתה משתלט הוא בעצמו ילד מפוחד המתחבא מאחורי שריון מפחיד. ילד שטוב לו הוא ילד רגוע ושמח, לא שתלטן.

באדיבות מגזין עטרת חיה