ה

אוטובוס התקרב לתחנה בנסיעה מגושמת, עוצר באיטיות. הדלת נפתחה בחריקה. סימי נכנסה פנימה, מסירה קווצת שיער מהמצח הדביק. היא הרימה את השקית במאמץ למושב שלידה. הפלאפון צלצל ברגע שהתיישבה.

"חיה?"

"סימי? את בדרך? יכולה לדבר?"

"כן."

"יופי, אז תקשיבי – – –" רשרוש דפים נשמע מהצד השני של הקו. "אני צריכה שתעזרי לי שנייה לחשוב, המערך לא ממש ברור. הבאת את החומרים ליצירה, כן?"

"כן." ביד אחת ייצבה סימי את השקית העמוסה.

"יופי, מצוין. אז יש לנו יצירה, ויש 'חפש את המטמון' שעבדנו עליו אתמול בכיתה. אחותי מחביאה את הפתקים שלו עכשיו, ואנחנו צריכות לחשוב על עוד משהו, כי שאר המערך לא ברור, ואני לא מצליחה להוציא ממנו רעיון לפעילות. מה את אומרת? יש לך רעיון? אנחנו צריכות לחשוב איך להעסיק אותם בעשרים דקות עד שנתחיל את היצירה."

"הפעילות שלנו על ספירת העומר, נכון?" סימי חשבה מהר. "אז אפשר לעשות את המשחק של המספרים, עד ארבעים ותשע. מכירה את זה? צריך לספור מאחת עד מספר שקובעים, כל מספר מישהו אחר צריך לומר, בלי תיאום מראש, ואם שניים אומרים יחד את אותו מספר, כולם מתחילים מהתחלה."

"נשמע פנטסטי."

"כן. זה קליל וחמוד. הם יאהבו את זה ממש. אמממ… צריך למצוא עוד משהו אחד לעשות איתם, לטעמי." חיה יכלה כמעט לשמוע את גלגלי מוחה של סימי מתחככים זה בזה. "וזו תהיה פעילות מושלמת."

אחרי עשרים דקות היא בחצר הרחבה, ליד חיה, מסדרת עשרים כסאות במעגל מדויק. לאה'לה הקטנה מחפשת מקום מתאים לפתק האחרון של 'חפש את המטמון'.

"וואו, סיימנו. עכשיו נשאר רק לחכות לילדים שיבואו."

"ואנחנו נשיר את ההמנון במסדר," מודיעה לאה'לה, אחות של המדריכה. "את ההמנון אני הכי אוהבת. את רוצה לשמוע איך אני שרה אותו?" היא פונה לסימי.

"בטח," אומרת סימי, כמו בכל פעם. "אני מאוד נהנית לשמוע אותך שרה."

ולאה'לה מתחילה לשיר. את ההמנון, ואחריו גם את השיר מהופעת ראש חודש בבית הספר. ועוד שיר. ועוד אחד. מחשבותיה של סימי נודדות. עוד מעט וכל זוגות הרגליים הקטנות ייכנסו בשביל, ופעילות המועדון שלהן תתחיל.

לפני שבוע היא החליטה החלטה טובה להתייחס לכל ילד במועדון לפחות פעם אחת באופן אישי במהלך הפעילות. היא יודעת שזה חשוב, וזו לא החלטה קשה כל כך, אם בכל פעילות משתתפים תשעה או עשרה ילדים. היום זה עומד להיות מאתגר יותר. פעילות מורחבת לכל ילדי המושב. במעגל יש עשרים כיסאות. ועוד ערמה מוכנה בצד, אם יצטרכו.

היא תעמוד בהחלטה הזו, נכון? אם זה חד־פעמי, זה לא אמור להיות קשה כל כך.

היא תעמוד בה. סימי אוהבת אתגרים.

לאה'לה שרה יפה. באמת יפה. היא גם מסחטת תשומת לב, כמו שרק ילדה בת שש עם ביטחון עצמי מופרז יכולה להיות. היא רוצה לוודא שסימי באמת, אבל באמת, אוהבת את השירה שלה, ואז מתחילה לספר לה את קורות היום בבית הספר, מתארת את הכריך שאימא הכינה לה לארוחת בוקר, מספרת מי ישבה לידה בהסעה, ואז נזכרת שיש לה משהו ממש, אבל ממש מעניין להראות לסימי, ורצה הביתה בהבטחה לחזור מייד.

"אני באמת תוהה איך את מסתדרת איתה בתור אחות," נאנחת סימי. "היא כזאת…"

"מותק," משלימה חיה בקריצה.

"נכון," מודה סימי, באותה שנייה שחיה אומרת בבהלה: "רגע, מה השעה?"

השעה ארבע ורבע, כך מתברר. שתי המדריכות מעיפות זו בזו מבטים נחרדים, אבל לא מספיקות להחליף ביניהן אפילו עוד מילה, כי ג'ינג'ית מנומשת אחת נכנסת בשביל.

"ירדן!" סימי מקדמת אותה בחיוך רחב־רחב. "איזה יופי שבאת!"

"מה זה, הגעתי ראשונה?" שואלת ירדן. "חשבתי שאני מאחרת, אימא אמרה שכבר התחילו."

"כן, קצת מאוחר, אבל בכל זאת הגעת ראשונה." חיה מחליקה על הלחי הקטנה.

באותה שנייה מפציעה לאה'לה מבעד לדלת הבית. "ירדני!"

ירדן רצה אליה, נותנת לשתי המדריכות מרחב לשוחח.

"את בטוחה שפרסמתם שיש פעילות מורחבת?" לוחשת סימי.

"בטח, אני בעצמי עיצבתי מודעה. מוזר מה שקורה כאן." היא מביטה בסימי בחוסר ביטחון עצמי. "שנתחיל?"

סימי נושפת בתסכול. "יש לנו ברירה?"

"מה, אין היום ילדים בפעילות?" שואלת לאה'לה שאלת תם.

"בעזרת ה', יגיעו עוד," מבטיחה חיה. "את רוצה להתחיל את הפסוקים?"

ירדן יודעת רק 'שמע ישראל' ו'בראשית ברא', את כל השאר מכריזה לאה'לה. המדריכות עונות לה. היא נהנית מההופעה. מושכת את הזמן.

לסיפור שהיא שלפה ברגע האחרון הן מקשיבות, שתי החניכות החמודות, אבל אז קולטת סימי שאת משחק המספרים אי אפשר לשחק עם שתי ילדות בלבד. היא מצרפת את עצמה ואת חיה למעגל. אחרי כמה סבבים כושלים כולן מוצאות את עצמן צוחקות עד אובדן נשימה.

אבל בשלב כלשהו המשחק דורש עוד ועוד ריכוז שאין לשתי ילדות בנות שבע ושש. "משעמם לי," מודיעה לאה'לה. "למה אין עוד ילדים? זה לא כיף ככה."

"אני דיברתי אתמול עם ארז ושיר, והם אמרו שהם יגיעו," מתפלאת גם ירדן. "זה באמת מוזר."

"אפשר להמשיך למשחק יותר כיף." חיה זורמת. "רוצות 'אקווה–קווה של הגאולה'?"

כן, הן רוצות. מתיישבות שוב במעגל.

שבע סבבים של אקווה–קווה, ואז משחק תופסת חמוד, מי שנתפסת צריכה להגיד פסוק, ואז חיה מודיעה על יצירה מיוחדת. לאה'לה וירדן צוהלות. חיה גוזרת בריסטול. סימי מחלקת פלסטלינה צבעונית. הן מרדדות נחשים, מורחות דבק נוזלי שמותיר על כפות הידיים שכבה לבנה עדינה, ומחמיאות על יצירות אומנות אבסטרקטיות מרובות צבעים.

בסוף־בסוף הן מסיימות את הפעילות, שולחות את ירדן הביתה. מארגנות את החצר. בניגוד לכל פעם, אין הרבה בלגן. רק לאסוף מפה מהשולחן ולערום את הכיסאות מהמעגל שנשאר משורטט, בדיוק כמו שהיא סידרה אותו. היא יוצאת לאוטובוס.

החלון הגדול והנוף המוכר הנשקף ממנו מספקים לה מרחב למחשבות. נהמת המנוע מעניקה להן הד.

היא חושבת על המבחן בהיסטוריה מחר, שלא הספיקה ללמוד אליו, על ה'חפש את המטמון' שהיא עבדה עליו בשקדנות, על הריצה שלה לתחנה, בצוהריים, עם שקית כבדה במיוחד, על הפיהוק העייף שלה כשהיא תפתח, סוף סוף, את הדלת של הבית, תיתקל בתיק שלה שהיא השאירה זרוק בפינה.

זה באמת היה שווה? היה שווה לעמול בשביל פעילות כושלת לשתי ילדות שובבות?

היא הייתה מוכנה להתמסר, אז למה ככה? למה היא צריכה להרגיש שהיא ויתרה על ציון סביר במבחן בהיסטוריה, והתאמצה והשתדלה בשביל כלום?

"את יודעת," תספר לה בערב מירי, אחותה, "פעם אחת החלטתי שאני מתגברת על הביישנות שלי ויצאתי לחלק נש"ק. זה היה מביך. כשהגעתי לקניון, משום מה היו כבר הרבה חנויות סגורות. הייתה שם חבורה קטנה של עובדות זרות, וכמה מנקות שדיברו ביניהן בערבית והלחיצו אותי.

חוץ מהן מצאתי שתי מוכרות בחנות שעוד הייתה פתוחה, אבל אחת מהן לא רצתה לקחת. היו שם עוד שש נשים, ושתיים מהן דיברו רק רוסית ולא הצלחתי להסביר להן מה אני רוצה. חילקתי חמש ערכות בסך הכול, וחזרתי הביתה עם שקית עמוסה.

אבל את יודעת? זה מה שהרבי מה"מ רצה ממני באותו יום. שאצא ואגלה שהגעתי מאוחר מדי, ואחלק נש"ק בדיוק לחמש הנשים האלו, שהיו צריכות את זה כנראה בדיוק אז.

זה לא בזבוז. לא חילקתי את כל שבעים הערכות שלקחתי, אבל עשיתי מה שהרבי רצה ממני. אנחנו לא צריכים להסתכל על מספרים גדולים מדי או קטנים מדי. הרבי רצה ששתי ילדות ישתתפו היום בפעילות של המועדון, והוא בחר בך לדאוג לזה. נכון שלא היית אומרת 'לא' לכזו משימה?"

באדיבות מגזין עטרת חיה