"תורה!" קורא הילדון בעיניים בורקות.

"תורה!" משיבה מקהלה של קולות ילדותיים צלולים.

"ציווה!" ממשיך הילדון בביטחון, וכולם חוזרים אחריו בהתלהבות.

מכיכרות ערים ועד חצרות בניינים, מתהלוכות ל"ג בעומר ועד מסיבות שבת – המילים המוכרות מהדהדות במרחב. מהו סודם של הפסוקים ומאמרי חז"ל שליקט הרבי מה"מ בעבור ילדי ישראל, וכיצד נחבר את ילדינו לתוכנם העמוק?

מה מרוויחים משינון 12 הפסוקים?

הרבי מה"מ בחר את שנים־עשר הפסוקים כדי שילדי ישראל ישננו אותם בעל־פה. הרווח הראשון והפשוט ביותר מהשינון הוא היכולת לחזור על דברי תורה בכל מקום. לשינון של דברי תורה בעל פה באופן שנחקק בזיכרון יש עוד מעלה – שֵׂכל שדברי תורה חקוקים בו הופך למרכבה תמידית לדברי תורה, ובדרך זו כל אחד ואחת יכולים להיות מחוברים אל התורה. כך השכל מתקדש בכל רגע ובכל מקום, ולא רק בעת שינון או העלאת הדברים בזיכרון (מאמר "והדרת פני זקן" ליקוטי תורה).

שתי המעלות שהזכרנו (האפשרות לחזור בכל מקום והחיבור התמידי) נכונות לכל דבר תורה. ואולם לשנים־עשר הפסוקים מעלה נוספת – המשמעות העמוקה שלהם: עיקרי עבודת השם של יהודי. אם נבין את מה שאנו משננים, ניזכר באהבת השם אלינו, בירושה הנפלאה שזכינו בה, בכך שכדאי להתאמץ, ובעוד ממתקים טובים שיש בפסוקים, וזהו הנדבך השלישי של חשיבות ידיעת הפסוקים.

פסוקים בכל עת מצוא

אנחנו, חסידי הרבי מלך המשיח, כבר מורגלים לשנן את הפסוקים בהזדמנויות רבות, בכנסי ילדים, במסיבות ימי הולדת, בקבלת שבת, במוסדות ועוד. ועם כל זה, יש גם דרך לחיות את הפסוקים, ממש ככה, כפשוטו, בכל הזדמנות מתאימה.

איך? פשוט מחברים את הפסוקים לחיים!

כששושי הגננת סיפרה לילדים על גבורתם של החשמונאים, שאלה: "למה הם עשו את זה?" והסבירה שהם רצו לעבוד את השם באמת, כי "זה כל האדם ותכלית בריאתו", רק בשביל זה השם ברא אותנו, כדי לעבוד אותו! כשיהודי רואה שמשהו מפריע לו לעבוד את השם, מייד הוא קם ומתאמץ יותר.

כשדבורי טיפלה בתינוקת בתשומת לב ובאהבה, אמרה לה אימא: "ואהבת לרעך כמוך… זה כלל ג-דווול בתורה. איזו אהבה ואכפתיות יש לך! בטח רבי עקיבא בשמיים ממש גאה בך!".

לאביה בת הארבע 'לא בא' לברך ברכת המזון, היא מושכת בכתף, שולחת רגל לכיוון היציאה, ואומרת: "זה קשה, פעם אחרת אברך, כשאהיה יותר גדולה". אז אבא מושיב אותה על הכתפיים, ורוקד איתה בחדר: "כי קרוב אליך הדבר מאוד…" מוריד אותה ואומר: "לברך זה ממש קל. עכשיו הילדה החסידית שלי מתגברת ומברכת בשמחה", כי הפסוקים מדברים על החיים עצמם.

פסוק – מה הוא אומר?

יש דרכים רבות לסייע לילדים לזכור ולהבין את הפסוקים: מנגינות שהוצמדו למילים שלהם (וועלוועל מרנץ ע"ה, מנגינות של הקעמפים ועוד), סרטונים (באתר "ניצוצות של קדושה" וסרטוני אנימציה באתר "מעלין בקודש" ו"פני מלך") וספרונים הממחישים ומסבירים את תוכן הפסוקים.

לדעתי, סיפורים שאבא או אימא מספרים לילד הם אחד הכלים העוצמתיים ביותר לחנך ילדים. בלי לתת הוראות ובלי להרצות, הסיפור החסידי מעורר את ה'נקודה' בלב הילד, והיא קשורה אצלו למה שאבא ואימא מייצגים: אהבה, בית, קרבה, אמת.

הנה כמה סיפורים ומדרשים מעובדים לילדים בצירוף הסברים לכמה מן הפסוקים. ההסברים מותאמים לילדים בני 4-10. החומרים הללו יעזרו לנו להעניק לילדים את ה'דעת', את התחושה שבפסוק. ההורים היקרים מוזמנים למצוא סיפורים נוספים מעוררי השראה והסברים שיתיישבו על לב הילדים – שעוסקים בחיי היום־יום של הילדים ומנוסחים בשפה המובנת להם. בהצלחה ושנזכה לאהבת התורה באמת.

"שמע ישראל"

הפסוק הזה הוא הסיסמה הסודית של כל חייל בצבא של השם, כל יהודי! הפסוק אומר שאין בעולם שום דבר חוץ מהשם, ושיהודי לא מאמין בשום אליל ולא מתפלל לאף אחד, רק אל השם בלבד! כי השם הוא הכול.

הצאר ניקולאי הרשע ציווה לחטוף ילדים יהודיים רכים לעבודת הצבא. היה עליהם לשרת עשרים וחמש שנים, בלי ללכת הביתה! החיילים האלה נקראו קנטוניסטים. אחד הילדים האלה, נאמר שקראו לו אלכסנדר, נחטף כשהיה קטן, וגדל להיות חייל מצטיין בחיל הים המלכותי הרוסי. הוא לא זכר כמעט כלום מהיהדות, אבל זכר לומר בכל יום "שמע ישראל", וידע שזה אומר שהוא עובד רק את השם ולא את הפסלים של הגויים. יום אחד התערבו הצאר ניקולאי, מלך רוסיה, והקיסר, המלך של פרוסיה – למי משניהם יש חיילים נאמנים יותר. כדי להוכיח את נאמנות החיילים, כל אחד מהם בחר את החייל המצטיין ביותר בצבא שלו, והם החליטו על משימה קשה מאוד, שעלולה, חס ושלום, אפילו להביא למות החייל שנבחר. מן הצבא הרוסי נבחר דווקא אלכסנדר, הקנטוניסט היהודי. הצאר ניקולאי הבטיח לאלכסנדר שאם יבצע את המשימה הקשה, יקבל כבוד גדול, יעלו אותו לדרגה גבוהה מאוד בצבא, ייתנו לו הרבה כסף, ואם ירצה, יוכל אף להשתחרר מן הצבא וללכת הביתה! גם מלך פרוסיה בחר את החייל הנאמן ביותר בצבאו. הגיעו שני המלכים אל המקום שבו עוגנות אוניות הקרב של הצבא. איתם הגיעו גם ראשי שני הצבאות ואנשים מכובדים רבים. בנמל הכינו לכולם מקומות ישיבה שצפו אל המעגן. על החיילים הוטלה משימה קשה במיוחד – לטפס אל ראשי התרנים הגבוהים של האוניות, ולקשור את המפרשים במהירות גדולה, לבד ללא עזרת איש. זו הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית, כי בדרך כלל היו צריכים כמה חיילים כדי לבצע את המשימה הקשה הזו, ומרוב עייפות ובגובה רב כל כך הייתה סכנה שהחייל ייפול למים וימות. התחרות החלה. אלכסנדר טיפס בזריזות לראש התורן הגבוה ביותר, קשר שם את המפרש הכבד. לאט לאט ירד לאורך התורן, וקשר אליו את שאר חלקי המפרש. עכשיו נותרו לו שני התרנים הנמוכים יותר. אבל גם הם היו גבוהים מאוד! הוא טיפס גם על התורן השני, אומנם כבר לאט יותר, אבל בכל זאת הצליח לקשור בזריזות את המפרש השייך לו ולרדת בזהירות. קשירת המפרש השלישי כבר הייתה קשה מאוד. הוא הרגיש שקשה לו לטפס, ידיו כאבו ורגליו כמעט שלא נשמעו לו, ראשו הסתחרר ממאמץ. הוא חש שאו-טו-טו הוא עלול ליפול, אבל בשארית כוחותיו הוא המשיך, קשר וירד. הוא היה תשוש מאוד, ונשכב על הקרקע באפיסת כוחות. אבל הוא הצליח! ומה עם חיילו של הקיסר הפרוסי? החייל הזה ויתר על המשימה הקשה כבר בתחילתה.

הצאר ניקולאי היה גאה מאוד בחייל הזה. הוא קרא לו, ושאל אותו לעיני כולם: "מה שמך, חייל?" "אלכסנדר, אדוני הצאר". "ומניין אתה?" ואלכסנדר ענה. "כמה שנים אתה כבר בצבא?" שאל הצאר בקול רועם. "כבר חמש־עשרה שנה, אדוני הצאר", ענה אלכסנדר בגאווה. "חמש־עשרה שנה?" שאל הצאר בתמיהה, "זה סימן שאתה קנטוניסט!" "כן, אדוני הצאר, חייל נאמן לאדוני הצאר!" ענה אלכסנדר. "אם כך, תצטרך להפוך לנוצרי ולהשתחוות לפסל, כי לא אוכל לתת ליהודי בזוי סכום כסף גדול כל כך וגם דרגה גבוהה בצבא! מייד אקרא לכומר של הצבא, שנמצא פה איתנו, והוא יטביל אותך, וככה תהיה לנוצרי". ליבו של אלכסנדר החסיר פעימה. את זה הוא ידע שהוא לא יעשה בשום אופן! אבל אם ינסה לברוח, יתפסו אותו החיילים. אלכסנדר חשב על תוכנית במהירות, וענה לצאר הגאוותן והרשע: "אדוני הצאר, אשמח מאוד לעשות את רצון הצאר, אבל לפני שיבוא הכומר להטביל אותי, אני מבקש לעלות שוב לראשי התרנים, ולהתיר את הקשירות, כדי שידעו כולם עד כמה צריכים להיות מסורים לצאר הנעלה והאהוב שלנו, ולעשות גם את מה שהצאר עדיין לא ביקש!" נהנה הצאר מאוד, וחשב לעצמו שהיהודון הזה איננו כשאר היהודים, הוא איננו עקשן כל כך, והוא נאמן לו באמת! אמר הצאר לאלכסנדר: "כל הכבוד לך, חייל! יפה דיברת. לך ועשה כפי שאמרת!" ושוב עלה וטיפס אלכסנדר לראש התורן, בזריזות גדולה. כל העיניים היו נעוצות בו, ובמיוחד עיניו של הצאר. כשהגיע לראש התורן הגבוה, אחז בו, וזעק בקול גדול עד ששמעו כולם: "שמע ישראל ה' אלוקינו השם אחד!". ואז עזב את ראש התורן וקפץ למים העמוקים… כולם חיכו שיעלה מן המים, הם ידעו שאם יחיה, הצאר יעניש אותו. הצאר היה מבולבל ומבויש מאוד ממעשהו של אלכסנדר. הוא כעס, השתולל וצרח: "יהודי עקשן. אני רציתי להיטיב איתך, ואתה נשארת יהודי! אני שונא יהודים! רק תצא מן המים ואני אטפל בך!" אבל לא היה לצאר על מי לכעוס ובמי לטפל, כי אלכסנדר לא עלה מן המים.

"בכל דור ודור"

בכל הדורות יהודים צריכים לראות את עצמם כאילו הם יצאו ממצרים, כי גם כשמשתחררים מקשיים ומצרות, זו יציאת מצרים.

ברוסיה הקומוניסטית היה אברך אחד (איש צעיר) שסבל הרבה מאוד מהמשטרה החשאית, כי הוא למד תורה וקיים מצוות. עשו לו הרבה בעיות, הם היו עוקבים אחריו לכל מקום שאליו הלך, כדי לתפוס אותו מקיים מצוות. הוא היה כל הזמן שרוי בפחד גדול, שאולי יתפסו אותו וישלחו אותו לסיביר הקפואה לעבודות פרך… מרוב צער הוא החליט לנסות לברוח מרוסיה, לעבור את הגבול בלי רשות. הדבר הזה היה מסוכן מאוד, אבל הוא כבר לא יכול היה לסבול!

הוא ניגש אל החסיד ר' שמחה גורודצקי וסיפר שהוא החליט לברוח. ר' שמחה אמר לו שהוא לא יכול לעשות דבר כזה בלי לשאול את הרבי. בדרך סודית הם העבירו את השאלה הזו לרבי, וגם הרבי העביר את תשובתו בדרך סודית: "שיחזור הי"ב פרקים הראשונים של הלקוטי אמרים תניא בעל־פה, וה'׳ יצליח בידו". אכן האברך עסק בזה יומם ולילה במאמץ גדול מאוד (צריך לזכור שהוא לא גדל בארץ, כמונו, ולכן לשון הקודש הייתה קשה לו מאוד), עד שידע את כל שנים־עשר הפרקים הראשונים בתניא, ולאחר מכן יצא לדרך הבריחה. ניסים גדולים ונפלאים מאוד התרחשו לו בדרך, למעלה מדרך הטבע לגמרי, ולבסוף גם הצליח לעבור את הגבול בשלום, ולצאת מן הצרות ומן הקשיים של רוסיה.

(תניא קדישא וכוחו האלוקי)

"והנה השם ניצב עליו"

ה' מביט עלינו כל הזמן, ורואה איך אנחנו מקיימים את המצוות שלו, ולומדים את התורה שהוא נתן לנו במתנה. הוא גם רואה את הקשיים ואת הניסיונות שיש לנו, ואת המאמץ שאנחנו מתאמצים כדי לקיים את רצונו. הוא נמצא איתנו בכל רגע ורגע כדי לעזור לנו. הידיעה הזו עוזרת לנו להתגבר על הניסיון ולנצח את היצר הרע!

פעם הייתה נערה יהודייה קטנה ושמה מינדל פייגע. היא גדלה בארץ ששמה הונגריה. אימא ואבא שלה לימדו אותה שילד יהודי אוכל רק אוכל כשר, ולא אוכל אוכל שהשכנים הגויים נותנים לו לאכול. פעם אחת שלחה אימא את מינדל פייגע אל השכנים הגויים כדי לראות כיצד הם חולבים את הפרה, ולקנות את החלב הזה, כי יהודי משתמש רק בחלב שיהודי ראה כיצד חולבים אותו מן הפרה, להיות בטוח שלא יוסיפו לו הגויים חלב של בהמה שאיננה כשרה. באותו היום עשו הגויים חגיגה גדולה, ואכלו בשר טעים מאוד. הציעו לה הגויים להתכבד ולאכול מן הבשר איתם יחד. ענתה מינדל פייגע שהיא אוכלת רק בבית שלה. אמרו לה הגויים: "אנחנו יודעים שאתם, היהודים, לא אוכלים אצלנו. אבל עכשיו, הרי את כאן לבד, הנה, את רואה? יש כאן חומה גדולה שמסתירה. אף אחד לא יראה ולא ידע שאכלת!" מינדל פייגע ענתה: "נכון, שום אדם לא ידע, אבל השם רואה ויודע הכול!" והצביעה כלפי מעלה.

"בראשית ברא אלוקים"

ה' ברא את הכול!

כולם ידעו שרבי עקיבא הוא חכם גדול מאוד. פעם בא אל רבי עקיבא אפיקורוס אחד (אפיקורוס הוא אדם שלא מאמין שיש אלוקים) ואמר לו: "אתם הרי מאמינים שה' ברא את כל העולם. אני לא רואה אותו, אף אחד לא ראה שה' ברא את השמיים ואת הארץ!" ענה לו רבי עקיבא: "ראית פעם סנדל או נעל?" "כן", ענה האפיקורוס. "מי עשה את הסנדל?" שאל רבי עקיבא. "מה זאת אומרת?" שאל האפיקורוס, "ברור שהסנדלר עשה את הסנדל!" המשיך רבי עקיבא ושאל: "מי אמר לך? אולי פתאום הסנדל נוצר מעצמו?" "זה לא ייתכן!" אמר האפיקורוס, "הרי רואים שהסנדל מתאים לרגל, כדי שיוכלו ללכת בו בנוחות!". "תסתכל על העולם סביבך", אמר לו רבי עקיבא, "כל העולם מתוכנן בצורה מדויקת מאוד, לכן ברור שמישהו תיכנן וברא את העולם, והוא לא נוצר מעצמו!"

למה התכוון רבי עקיבא? הנה כמה דוגמאות: בחורף הרבה אנשים חולים בשפעת. ובדיוק אז יש לנו שפע של פירות הדר – תפוזים, אשכוליות, קלמנטינות… – שיש בהם הרבה ויטמין C, שמרפא את השפעת! בקיץ צריך לשתות הרבה מאוד, ובדיוק אז מבשילים האבטיחים, שיש בהם הרבה מים, וכיף לאכול אותם בקיץ! בדיוק כשהדבורים נולדות, גם הפרחים בשדה ובפרדס פורחים ונפתחים, וכך הדבורים אוספות מהם צוף ומכינות ממנו דבש. בשביל מי הדבש? בשבילנו!

"וזה כל האדם"

השם ברא את האדם ונתן לו חיים כדי שיעבוד את השם, יקיים את המצוות, ויתקן את המידות שלו.

כשעלה משה רבנו למרום כדי לקבל את התורה, ראה שם דברים נפלאים מאוד. הוא גם ראה שם את המלאכים. שאלו אותו המלאכים: "מה אתה עושה כאן? הרי אתה בן אדם, והמקום שלך בארץ, לא בשמיים!" ענה להם משה: "ה' הביא אותי לכאן כדי לקבל את התורה". המלאכים לא היו מרוצים מן התשובה הזו! הם רצו שהתורה תישאר איתם, ולא תינתן לבני-אדם. מייד פנו המלאכים אל השם ואמרו לו: "אדוננו השם, הקדוש והנורא, תנה הודך על השמיים! תן לנו את התורה, כדי שהיא תישאר בשמיים! התורה נפלאה כל כך, אנחנו מבקשים שתיתן אותה לנו, ולא לבני האדם!" נבהל משה מאוד, פחד, ולא רצה לענות להם. אבל השם אמר לו: "משה, תענה להם!" פנה משה אל המלאכים ושאל אותם: "כתוב בתורה לכבד הורים. יש לכם אבא ואימא שאתם יכולים לכבד?" "מה פתאום?!" ענו לו המלאכים. המשיך משה: "יש לכם יצר הרע שאתם צריכים להתגבר עליו?" "לא ולא!!!" ענו המלאכים. "אולי אתם עובדים בשדה ובפרדס, ואתם צריכים להפריש תרומות ומעשרות לכוהנים וללוויים, כמו שכתוב בתורה?" שאל עוד משה רבנו. "שדה ופרדס? לא, אין לנו!" "אם כך", ענה להם משה, "התורה לא נועדה בשבילכם, כי את המצוות אפשר לקיים רק בעולם הגשמי, שבו יש הורים, שדות ופרדסים, ויצר הרע שצריך להתגבר עליו".

השם רוצה שבעזרת המצוות המעשיות היהודים ישכינו את שכינתו בארץ, והוא יבוא כביכול לגור איתנו כאן! בשביל זה הוא ברא הכול, אפילו את המלאכים, אבל דירה בשביל השם אפילו המלאכים לא יכולים לעשות, רק היהודים.

באדיבות מגזין עטרת חיה