מיכל נולדה וגדלה בקריית טבעון, יישוב לא קטן ליד חיפה. כשהייתה בת תשע־עשרה החליטה שהיא חוזרת בתשובה. היא התחתנה עם בעלה שיחי', ונולדו להם שבעה ילדים. במשך חצי יובל הייתה גננת מסורה בגן חב"ד ביישוב, וכיום היא בעלת חנות יד שנייה ברמת ישי ומתנדבת שם במוסדות החינוך של חב"ד.

הילדוּת שלי

"גדלתי בקריית טבעון בלי לדעת דבר על יהדות, למעט הקפדה מצד אבי על דברים בסיסיים, כמו הפרדה בין בשר לחלב וכן הליכה לבית הכנסת בראש השנה וביום כיפור. סבתי הייתה חזקה יותר בשמירת תורה ומצוות, והלכה לבית הכנסת בתדירות גבוהה יותר, אך היא לא הספיקה להראות לנו דוגמה לאורך זמן, מכיוון שנפטרה מוקדם, עוד כשהייתי ילדה. לעומת משפחת אבי, המשפחה מצד אימי לא הייתה חמה ליהדות בלשון המעטה, הם כעסו על הקדוש ברוך הוא בעקבות השואה ושאלו איך דבר כזה יכול לקרות. אני זוכרת שבתור ילדה היו חסרים לי הסממנים היהודיים, האווירה של שבת, הקידוש. ראיתי בעת ביקוריי אצל חבריי שבביתם עורכים קידוש בשבת, ותהיתי באוזני הוריי מדוע רק אנחנו לא עורכים קידוש ולא יושבים יחד לאכול – כל המשפחה. כשגדלתי, גיליתי שרוב החברים הקרובים שלי הם מבתים שומרי תורה ומצוות, אחד מהם בן למשפחה דתית, חברה נוספת הייתה נכדת הרב של כפר חסידים.

אף שנמשכתי ליהדות, הייתה לי ילדות רגילה כמו כולם. היו לי תחביבים רבים שעסקתי בהם, הייתי חניכה בתנועת ה'נוער העובד', וכן התנדבתי בכמה מקומות. אחד מהם היה בכפר תקווה – מקום לאנשים בעלי מוגבלויות. התנדבתי שם שלוש שנים".

חישוב מסלול מחדש

"כשסיימתי את לימודיי בתיכון החלטתי להתנדב לשנת שירות (בגרעין עודד) לפני הצבא. התנדבתי ביקנעם שהיא עיירת פיתוח, וגרתי בקומונה עם בני קיבוצים ומושבים מהאזור. בסוף השנה הכרתי את מי שעתיד להיות בעלי.

נסענו להתארח בשבת אצל אחיו, שהתגורר ביישוב הדתי מבוא חורון, למשך שבת שלמה. אני זוכרת שלפני הגעתנו לשם החלפתי לבגדים מתאימים יותר, מכיוון שהלבוש שלי לא היה קשור כלל לאופי המקום. בחזור אמרתי לבעלי: 'זהו, ברגע זה סיימתי. מהיום אני שומרת תורה ומצוות'. אינני יודעת לשים את האצבע בדיוק על הדבר שגרם להחלטה, אבל השבת הזו הייתה מה שנקרא 'הקש ששבר את גב הגמל' במובן החיובי. ראיתי בפעם הראשונה חיים יהודיים אותנטיים, וגיליתי שזה לא נורא כל כך כמו שסיפרו לי. בתור ילדה שמעתי דברים שליליים על שמירת תורה ומצוות, ובשבת במבוא חורון גיליתי שכל מה שידעתי על יהדות לא נכון כלל. למשל, אמרו על המקווה שהוא לא מקום נקי, ובשבת גיסי וגיסתי לקחו אותנו לראות את המקווה, וזה שינה את דעתי הקדומה עליו.

כך במהלך השבת גילינו את האמת והיופי של היהדות.

במבט לאחור, עוד כשהייתי צעירה יותר משהו בתוכי נמשך ליהדות. בגיל עשר כבר הייתי צמה ביום כיפור, ואחותי הראתה לי מקרוב מאכלים 'מגרים' ולא נשברתי… אחרי אותה השבת כבר החלטתי. היה זה תהליך של שנים שזיהיתי שיש מנהיג לעולם, ובשלב מסוים בחרתי את דרך האמת".

אתגרים

"השינוי שבחרתי לעשות לא היה לי קל. הייתי רקדנית ונגנית, בכל יום הייתי בהרקדה אחרת, והייתי צריכה לוותר על הכול, כי הריקודים היו מעורבים. ויתרתי על כל היקר לי, תחביבים, לבוש, קוד התנהגות ודיבור. כמובן זה לא קרה ברגע אחד אלא בתהליך, נדרש לי זמן להחליט לשים כיסוי ראש ואחר כך פאה. כשבוחרים בדרך ורוצים ללכת בה, אז הולכים עד הסוף, גם אם יש קשיים.

להוריי היה קשה מאוד לקבל את השינוי שחל בי. במיוחד לאימי, שחלמה שאהיה קצינה בצבא. לא רק שהתחתנתי בגיל צעיר וחזרתי בתשובה, אלא גם לא התגייסתי… אך הזמן עשה את שלו, ולאורך השנים היא ראתה את היופי שבחיינו, ואף התבטאה שהילדים שלנו הם 'לתפארת'… שתי אחיותיי קיבלו את החלטתי בצורה יפה מאוד, וכיום במפגשים משפחתיים הן דואגות לכשרות הכי מהודרת של האוכל. אחותי הגדולה רצתה לארח אותנו בשבת, ולשם כך קנתה תנור והרבה כלים חדשים. היא טבלה את הכלים בים, ומכיוון שלא ידעה בירכה על כל כלי וכלי מחדש… ברוך ה', אנחנו בקשר טוב".

שליחות חיי

"לאחר החתונה חשבנו היכן נגור ונגדל את ילדינו. העובדה שלא זכיתי ללמוד יהדות כי לא היה מי שילמד, הובילה אותנו להחלטה לגור בקריית טבעון ולהיות הכתובת לכל עניין יהודי. כל אחד שרק ירצה – יוכל לפנות אלינו. לקחנו את השליחות הזו בשתי ידיים והתחלנו לפעול, ערכנו פעולות שבת לילדים בביתנו, אירחנו אנשים בשבתות כדי לתת להם הזדמנות לחוות שבת יהודית, לשאול שאלות ולשמוע. כמו בכל דבר טוב היו קשיים, ההתנהלות של חיי היום־יום, שאמורה להיות פשוטה, הייתה מורכבת. בהרבה סיטואציות היינו צריכים להתחיל מאפס, ליזום ולארגן. רצינו בשביל הילדים חוג שחייה – היינו צריכים לשכור בריכה בנפרד. כל דבר קטן שיש בקהילה שומרת מצוות – כאן לא היה. נוסף על כך, הפעילות שלנו דרשה הרבה. היינו צריכים לארח מדי שבת, ואת הפעילות של הילדים יכולנו לקיים רק בביתנו באין מקום אחר. למרות האתגרים לא יכולנו לוותר על כזו שליחות מדהימה וחיונית, אנשים היו צריכים את המקום הזה, ללמוד על היהדות ולהכיר אותה מקרוב".

דווקא חב"ד

"בתקופה מסוימת אחרי הנישואין גרנו ליד משפחת אלטהויז – שלוחי הרבי בטבעון, ונוצר בינינו קשר חברי. כך התחלתי ללכת לשיעורי חב"ד. הכרנו משפחות חב"דיות נוספות כמו משפחת שרון, משפחת פרץ – שאצלה אנחנו מתארחות בכל שנה כשאנחנו טסות לרבי. ברגע שהכרתי את החסידות, שמעתי על הרבי מלך המשיח, וזכיתי להיות אצלו ב–770 דרך המשפחות היקרות הללו – ומשם כבר אין דרך חזרה… הרבי מתווה לנו את הדרך לאורך כל חיינו.

את הילדים שלחנו כמובן לחינוך חב"די, והיום כל אחד ממשיך את הדרך במקום מגוריו ומרווה אותנו בנחת. משמח מאוד לראות אותם פעילים – מקיימים התוועדויות ושיעורים בבית, מסייעים לבית חב"ד המקומי או מעורבים בפעילות נשי חב"ד בעיר".

גן חב"ד

"נחזור לעבר… במסגרת השליחות הייתי גננת בגן חב"ד ביישוב, גן מדהים עם אווירה מיוחדת שאין בכל מקום. רוב הילדים הגיעו מבתים לא שומרי תורה ומצוות, ואף על פי כן כמעט כולם המשיכו בבתי ספר ממ"ד או חב"ד. פעם אחת האימהות שלחה את בנה (שלמד בגן) לכיתה א' במוסד לא דתי, והילד החליט לעשות שביתה ולא הגיע לבית הספר. בלית ברירה הוא נשאר שנה נוספת בגן חב"ד, ואז שלחו אותו לבית ספר דתי.

יש המון משפחות שהתחזקו דרך הגן, הורים שהגיעו בלי ידע בסיסי, וילדיהם השפיעו עליהם ועל כל הבית.

אפיזודה מעניינת מההווי בגן; כשהייתי מלמדת את הילדים על מושגים ביהדות ומספרת ש'אבא הולך לבית הכנסת ועושה קידוש' למשל, היו ילדים שקמו ואמרו: 'אבא שלי לא עושה את זה', מה אפשר להגיד להם? אבא שלהם באמת לא עושה קידוש וגם לא מכיר כזה מושג. אמרתי ש'כנראה אבא שלך לא למד בגן חב"ד, אז אף אחד לא לימד אותו לעשות את זה'…

יום אחד נכנס לגן הורה של אחד הילדים, שלא היה לו מראה דתי, הילדים ניגשו אליו ואמרו לו: 'אה, אתה לא היית בגן חב"ד'… באחד הימים הילדים ביקשו להוסיף לתפילה שכולם יחזרו בתשובה, ואכן הכנסנו את הבקשה התמימה והטהורה הזו לאחר ה'יהי רצון'.

אני מרגישה שהחינוך בנפשי, חשוב לי לקרב ולחבר אחרים לקדוש ברוך הוא, לחב"ד וכמובן לרבי. מכיוון שאני מחוברת מאוד לטבע ולארץ ישראל, אני משלבת זאת בחינוך. טיולים בחיק הטבע היו חלק בלתי נפרד מהפעילויות בגן. מאחורי הגן יש ואדי ירוק ויפהפה, והיינו יוצאים לשם הרבה, מגדלים בעלי חיים, לומדים על הטבע ונהנים מיופי הבריאה שה' נתן לנו".

התקדמות מתמדת

"הרבי מלך המשיח אומר שאין מנוחה בעבודת ה', מי שלא מתקדם – הולך אחורה. אין נקודת סיום שאפשר לומר 'סיימתי לחזור בתשובה ואפשר לנוח'. כבר בתחילת התשובה שלי הייתי מחוברת מאוד לרבי, וידעתי שאני רוצה להימנות עם חסידיו, ואני כל הזמן מתקדמת בדרך הזו, לא נשארת במצב שבו הייתי בהתחלה".

נחת

"בכל אירוע שיש לנכדים שלי כמו מסיבת סידור וכדומה אני מתרגשת כל כך מהזכות שיש לי. מילדה שגדלה בטבעון בלי להכיר את ה' – להגיע לכזה מקום, שילדיי ונכדיי כבר נולדו לתוך המציאות הזו, וברוך ה', מרווים אותי בנחת. בכל אירוע כזה הנכדות שואלות אותי 'נו, סבתא, כבר בכית?' לא יכולה שלא לבכות ולהתרגש מכך שהרבי בחר בי להיות קשורה אליו. אני לא רואה את זה כמובן מאליו. מודה לה' על כל הנחת, על כל הידור שאחד מבני המשפחה מוסיף על עצמו.

יש לנו מסורות משפחתיות כמו נסיעה משותפת לרבי בחנוכה, שבת של כל הבנות במשפחה בסמיכות לכ"ב שבט. גם בתוך המשפחה אני עושה כל שביכולתי כדי לקרב את כולן לרבי מלך המשיח ומוכנה להשקיע בכך המון".

ילדי אומנה

"גידול ילדי אומנה היה נושא מדובר מאוד אצלנו במשפחה, אימי דיברה על זה הרבה, ואחותי אף אימצה ילדה. משפחתי המורחבת מחוברת מאוד לנושא הנתינה והסיוע לזולת, אם יש לך אפשרות – תציע עזרה, אם הצלחת לגדל ילדים – תבדוק אולי יש משפחה שזקוקה לסיוע בכך.

כאשר התחלנו לחתן ילדים, ברוך ה', והבית קצת התרוקן, השתדלנו להכניס ילדים אחרים לבית. הבן הראשון גדל אצלנו אחת־עשרה שנים, שתי הבנות גדלו אצלנו שש שנים, ואז אימן רצתה אותן בחזרה. מעבר לנתינה, זו הזכות שלי להביא אותן למוסדות של הרבי לספוג את החינוך החסידי.

'נשמה יורדת לעולם… כדי לעשות טובה ליהודי'. אנחנו נמצאים בעולם הזה בשליחות, והיא מתבטאת בכל מיני דרכים, כל אחד לפי הכוחות שלו. זכיתי ויש לי קשר ואהבה לילדים, אז למה לא לתת את מה שיש לי לילדים נוספים?"

הרבי שלי

"הרבי בשבילי הוא אבא", מיכל אומרת ורעד של התרגשות בקולה. "אני יכולה לסמוך עליו תמיד, לפנות אליו ולקבל עצה וברכה. הרבי תמיד רואה אותי בעין טובה, ויודע יותר טוב ממני מה טוב בשבילי.

"תודה על הזכות להיות קשורה לרבי. תודה על המשפחה היקרה שלי. תודה על הכול", מסיימת מיכל. "חסר לנו רק דבר אחד ועיקרי – לראות את הרבי מלך המשיח בעיניים שלנו, וכמה שיותר מהר".

באדיבות מגזין עטרת חיה