אנו חיים בדור הגאולה –  כל אדם ברחוב יגיד לך את המשפט הזה, גם אם אינו נראה חב"דניק כלל.

אנחנו חיים בדור הגאולה – את עצמך יודעת את זה היטב, ואולי אף משתדלת לפרסם את זהות הגואל.

אכן, אנחנו חיים בדור של גאולה, בדור שזוכה שהרבי מה"מ הוא מנהיגו. אבל האם אנו חיים רבי? האם אנו חיים גאולה?

בוודאי, תאמר כל אחת ואחת מאתנו. הרבי נוכח אצלי בבית. יש תמונות, יש התוועדויות, הילדים לומדים במוסדות חב"דיים, רואים וידאו של הרבי. הרבה עניינים חסידיים מתנהלים אצלנו בבית. אבל האם די בכך?! האם זה נקרא לחיות רבי?!

כשהרבי מה"מ מבקש מאיתנו לחיות גאולה – למה הוא מתכוון? האם די בהשתתפות בשיעור אחד של חסידות? בלימוד ה'דבר מלכות' בכל שבוע? באמירת 'יחי המלך' בתחילת כל שיחה ו'יחי אדוננו' בסיום התפילה?

כל אלו הם דברים חשובים מאוד. אבל השאלה היא מה קורה איתך בתוך המציאות הזו. האם גם הלב שלך נמצא שם? האם הכול בא ממקום פנימי, מכוון ואמיתי, או מדובר במשהו שנכנס לרוטינה, כי כך נוהגים כולם סביבך? ייתכן שאת יודעת שהכול נכון ואמיתי, ופועלת ממקום שכלי. אבל האם זה באמת נמצא בעומק פנימיותך? האם הרבי חי בתוך ליבך? האם הגאולה היא משהו ממשי ומוחשי אצלך, או סתם תקווה, איחול ודרך לסיים כל שיחה וכל שיעור?

הנקודה הפנימית שלך

ב'אגרת הקודש', בסימן ד', אדמו"ר הזקן מסביר את מהות הגאולה: "… למען כי ה' לבדו הוא כל חייך ממש, שלכן אהבה זו היא מעומקא דלבא מנקודה פנימית ממש כנ"ל ולמעלה מבחינת הדעת ולכן משיח בא בהיסח הדעת לכללות ישראל והיא גילוי בחינת נקודה פנימית הכללית ויציאת השכינה הכללית מהגלות… וכן כל ניצוץ פרטי מהשכינה שבנפש כל אחד מישראל יוצאת מהגלות והשביה לפי שעה בחיי שעה זו תפילה ועבודה שבלב מעומקא דלבא מבחינת נקודה הפנימית…"

כלומר, הגאולה היא התגלות אלוקית מושלמת, הכרה והרגשה שהחיים שלנו הם אך ורק הקדוש ברוך הוא, התעוררות הנקודה הפנימית שבלב. למעשה, רק הקדוש ברוך הוא יכול לתת לנו את התחושה הזו בשלמות. אך גם כיום מוטל עלינו לנסות להתחבר לשם, לפחות בעשייה בפועל, בעיקר על ידי צדקה, משום שהיא נוגעת בפנימיות הנפש. אדם עובד על כספו, טורח, 'מוציא את הנשמה' כדי להרוויח, וכשהוא מפריש מרווחיו לצדקה, הדבר נוגע לו בעצם הנפש, הוא נותן את חייו ממש.

על זה לא מוותרת! 

יש דברים גשמיים שנוגעים לאדם בנפש. הוא אינו מוכן לוותר עליהם בשום מצב, ואם לוקחים לו אותם – הוא מרגיש שלוקחים לו חלק מחייו ממש. לפעמים אלו דברים פשוטים ביותר: פלונית מרגישה שבלי הקפה של הבוקר חייה אינם חיים; אלמונית חייבת להתעדכן כל הזמן בחדשות, ולא – היא לא מרגישה שהיא קיימת; בשביל אחת ההליכה היא אוויר; ובשביל אחרת האומנות היא צורך קיומי.

גם ברוחניות קיימת תופעה דומה. יש דברים שלעולם לא תוותרי עליהם, כי הם חלק מהותי ממך. לא תכניסי לפיך לעולם מוצר שאין לו כשרות מהודרת, ולא תצאי לרחוב בלבוש בלתי הולם. זה חלק ממך, מהחיים שלך, מהמהות שלך. זה משהו שאת אפילו לא מקדישה לו מחשבה, ולא צריכה לשכנע את הלב בנחיצותו. זו את. אם חלילה ייקחו לך את זה – תרגישי שלקחו את חייך.

מי ששיעור חסידות הוא חמצן בשבילה, תעשה כל מאמץ אפשרי וגם בלתי אפשרי להשתתף בו. ואם חלילה תיאלץ להיעדר, תרגיש שלקחו חלק מחייה. מי שיציאה ל'מבצעים' היא משהו חשוב במיוחד אצלה, לא תוותר על כך בעד כל הון שבעולם. וכך הלאה, כל אחת יכולה להוסיף דוגמאות מחייה.

זה נקרא 'חיים'.

משהו שמתעצם איתך, הולך איתך לכל מקום, ובלעדיו 'חייך אינם חיים'. אינך צריכה לשכנע את עצמך בחשיבותו. הכול ב'היסח הדעת', למעלה מן הדעת. זה פשוט חלק ממך, ממהותך, ולא נדרשת שום מחשבה והעמקה בעניין.

לחיות רבי   

לחיות רבי זה לא רק לסמן 'וי' על כל המשימות הנדרשות למשפחה חסידית. לחיות רבי פירושו להרגיש שהרבי הוא החיים שלך, חלק בלתי נפרד ממהותך. לשאול את עצמך 'מה הרבי רוצה?' ולא רק בנקודה מסוימת, אלא בכל תחום בחייך. בכל רגע ממש להתבונן: 'מה הרבי רוצה שאעשה עכשיו?' ו'איך הרבי רואה את זה?'

זה מבט חדש על החיים, שבא מעמקי הלב, מתוך הנקודה הפנימית ביותר, מהמקום שבו הרבי הוא חלק בלתי נפרד מחייך הגשמיים והרוחניים בכל רגע ממש, ולא רק בצמתים משמעותיים. כולנו יודעות לבקש ברכה כשאנו נזקקות לישועה, וודאי שצריך לפנות לרבי כשקשה, אבל לא רק אז. עליי להרגיש שהרבי הוא חיי לא רק 'כשאני צריכה עזרה', ולא רק בתאריכים חסידיים, אלא ליישר את עצמי בכל שלב בחיים לפי רצונו, לפי מה שלמדתי ולפי מה שעוד אלמד, כי כדי להיות מחוברים באמת, ולדעת מה הרבי רוצה, צריך ללמוד והרבה.

לחיות רבי זה לחשוב באופן אוטומטי לפני כל יציאה – האם הייתי עומדת ככה מול הרבי, בבגד הזה, בפאה הזו? האם הרבי מרוצה ממה שאני אומרת, רואה ושומעת? ממקום העבודה שלי? מהחברה המקיפה אותי?

לחיות מה שהוא חי

לחיות רבי משמעותו לחיות גאולה כמו הרבי, או לפחות להשתדל. הרבי מה"מ מדבר רבות על הצורך להכיר בכך ש'הנה הנה משיח בא' ומייד עכשיו, ולסגל לעצמנו חשיבה של גאולה, חשיבה שרואה את הפנימיות, את האלוקות בכל דבר.

בגאולה יוסר המעטה החיצוני, וכולנו נראה אלוקות, פנימיות. לחיות גאולה פירושו להתחיל כבר עכשיו להתבונן ולתרגל, לנסות להתבונן בפנימיות, להסיר את הכיסוי.

להביט בעצמנו ובעולם במבט אחר, לראות את הנשמה בכל יהודי ויהודי – החל בבחורה שכועסת כשמציעים לה נרות שבת, וכלה בשכנה שקשה לי איתה ועם התנהגותה. לראות את האלוקות בכל דבר ודבר – להפנים שהכול סביב צועד רק בדרך אחת, דרך הגאולה, גם כשנראה שהכול הפוך לחלוטין, גם כשאיני מבינה את האירועים.

אלו הם החיים, זו האמת, זו הדרך הנכונה להסתכל על היקום.

דרך הלימוד

ולשם כך עלינו ללמוד והרבה. ב'דבר מלכות' לפרשת בלק אומר הרבי שהוספה בלימוד ענייני גאולה ומשיח אינה רק לשם סגולה אלא: "..גם ובעיקר כדי להתחיל 'לחיות' בענייני משיח וגאולה. על ידי זה שהשכל נעשה ממולא וחדור בהבנה והשגה בענייני משיח וגאולה שבתורה ומהשכל מתפשט וחודר גם ברגש הלב ועד להנהגה בפועל במחשבה דיבור ומעשה באופן המתאים לזמן מיוחד זה שעומדים על סף הגאולה ומראים באצבע שהנה זה (המלך המשיח) בא…אף שאמרו חז"ל שמשיח בא בהיסח הדעת אין זה בסתירה ח"ו למחשבה והתבוננות באופן של דעת בענייני משיח וגאולה, כי היסח הדעת פירושו למעלה מן הדעת…"

כשלומדים חסידות, לומדים ענייני משיח וגאולה, כי 'כל הספרים מלאים בדבר זה', כפי שאומר הרבי. ככל שלומדים יותר, הדברים חודרים יותר בפנימיות הלב. כך הגאולה הפרטית שלך מתחילה. את מרגישה לפתע שהעיניים נפתחות, ופתאום את רואה את המציאות אחרת, והיא מדברת איתך גאולה.

כמו פנס שמאיר פתאום חלקים מסוימים, שהיו אפלים וחשוכים. פתאום אינך מבינה איך לא ראית אותם עד עתה. הרי כשהכול מואר – הכול ברור כל כך…

כך חיים גאולה

לחיות גאולה פירושו שהגאולה היא חלק בלתי נפרד מחיינו. לא מדובר רק באיחול או בדרישה, אלא בתחושה קיומית שזו המהות, זו המציאות, זה המקום שאליו אנחנו מתקרבים בצעדי ענק, גם אם נראה לנו שאנו צועדים אחורה. לא משנה מה ההעלם של העולם הזה משדר, האמת היא שאנחנו בתוך רכבת שנוסעת בכיוון אחד, ואין דרך חזרה. הגאולה היא חלק מהחיים שלנו, ואין לנו חיים בלעדיה.

לחיות גאולה זה להיות מוכנה להתגלות הסופית בכל רגע ממש, אבל גם לגאול בכל שנייה עוד חלקים מהנפש. להיות ב'היכון', אבל ב'היכון' נעים, טוב ומשמח. לדמיין איך ההתגלות תיראה, מתי היא תתרחש ואילו בגדים נלבש. הדמיון הזה מכניס אותנו למקום נכון וטוב, הופך את הייעוד לחלק מחיינו, לחיים עצמם.

הגאולה היא לא משהו שצריך לחשוב עליו ולבקש אותו רק בגלל הצרות, הקשיים, הבעיות והטרגדיות. נתחבר למהות, למשמעות העמוקה שלה – השלמות של כל הדורות, תכלית כוונת הבריאה, גילוי אלוקי עמוק ונעלה ומענג כל כך, שלידו כל הדברים האחרים פשוט לא יהיו קיימים עוד.

כשלומדים חסידות, יכולים לטעום מהתענוג של הגאולה, להתחבר לנקודה הפנימית ואמיתית, לראות את הדברים במשקפיים גאולתיים, להתבונן על החיים מתוך נקודת מבט אחרת, גבוהה, שונה ומעמיקה יותר.

לחיות גאולה ולחיות רבי – שניים שהם אחד. אלו חיים שבהם אני מונחת במקום פנימי, עמוק ורוחני יותר, הופכת את זה לחלק בלתי נפרד ממני, לדבר שאי־אפשר לוותר עליו, למשהו שאני מאוחדת איתו, שבלעדיו חיי אינם חיים בפשטות.

כובשת חלקים

אכן, לא תמיד קל לזכור זאת, כשהילדים שוב רבים, כשהבוסית בעבודה מעירה הערה פוגעת, כשהשכנה מלמעלה מחמיצה לך פנים, וכשהבנק בולע את המשכורת לתוך קרבי המינוס המאיים. אבל אם את מסגלת את זה לעצמך יום־יום, שעה־שעה, מזכירה לעצמך בכל פעם קצת ועוד קצת, מכניסה לתוכך – לומדת, מתרגשת, מתפעלת, מתחברת – חלקי החיים שבהם את מצליחה לחיות גאולה מתרחבים בהדרגה. הגאולה הפרטית שלך הולכת וכובשת עוד ועוד חלקים מעולמך, ואת מתקרבת לרגע שבו נזכה לחיות את זה בשלמות עם הרבי מלך המשיח בראשנו בבית המקדש השלישי תכף ומייד ממש.

באדיבות מגזין עטרת חיה