ההתרעות שהתקבלו בליל שישי, י"ז בסיוון, תפסו אותנו לא מוכנים בעליל. כל המכשירים צווחו במקהלה, ורמזו ש"משהו רציני" מתרחש. שמועות זרמו מכל עבר, קונספירציות עלו וירדו, והמתח הלך וגבר.

בעוד בארץ הקודש מנסים להרגיע את הילדים ולקבל מידע כלשהו (למה אין אזעקה? מתי האיראנים יתחילו לשגר טילים? ואיך מתכוננים לשבת כשכל הילדים בבית והמצב אינו ברור?), שלוחי הרבי בקפריסין התעוררו לקריאת "הצילו" דחופה.

אלפי יהודים, שעשו את דרכם לארץ הקודש מכל קצווי תבל, הופנו בפתאומיות אל האי השקט השוכן מצפון לישראל, שעות אחדות לפני כניסת שבת. רובם אפילו לא הספיקו להתעדכן במצב בארץ לפני שנחתו אל המציאות החדשה: שבת בקפריסין, עכשיו.

שמונה מאות מנות בחמש שעות

חנה אייזנבאך, השליחה בפאפוס, מתארת את היממה המאתגרת שעברה על הקהילה: "הקהילה שלנו כבר רגילה לארח – אבל זה היה גל שונה לגמרי," היא משתפת. "בעלי התעורר בסביבות השעה שש בבוקר וראה עשרות הודעות מקרובי משפחה, מתיירים ומאנשים שלא הכרנו. הבנו שכרגע השמיים סגורים.

"בעלי רץ מייד להפשיר בשרים לכמות לא ידועה של אנשים שכנראה יגיעו לכאן. אחי היה בטיסה מניו־יורק לישראל, והוא כתב לי שהוא בדרך אלינו. הזדמנות נדירה להיפגש אחרי שמונה שנים שאני מנסה להביא אותו לכאן…"

הוא לא היה היחיד, מאות אנשים נחתו בשדה התעופה ללא אוכל וללא מקום לשהות בו, כשהעתיד לוט בערפל. "בית חב"ד התמלא בתוך שעות. האנשים זרמו, והמקום הפך למיצג אנושי של חסד," היא מספרת בהתרגשות, "הכנו 800 (!) מנות כשרות ומושקעות לסעודת שבת, מתוכן כ–400 מנות לאורחים שסעדו בבית חב"ד עצמו. האווירה ששררה כאן אינה ניתנת לתיאור, מאות יהודים ממגוון רקעים ומכל חור בעולם ישבו יחד בסעודת שבת, המצוקה איחדה אנשים מכל קצוות הקשת."

גם אלה גוצל, השליחה לדוברי רוסית בלימסול, נזכרת בשבת הלא שגרתית:

"הגיעו לכאן מאות אנשים שפשוט אמרו: 'אנחנו סומכים על חב"ד'. בית חב"ד, שגם כך עמוס מאוד בתיירים בזמן הסעודות, התמלא עד אפס מקום. יהודים מכל גווני הקשת, שלא הכירו זה את זה, יהודים מבלגיה, מאנגליה, מצרפת, מארץ הקודש – התלכדו לפתע. המוסדות של הקהילה נסגרו שלא נמשוך תשומת לב מיותרת, והמשטרה תגברה את האבטחה. אבל זה לא הרתיע ולא הפחיד אותנו, להפך, התחושה הייתה של ימות המשיח, הגויים הם ששומרים עלינו ועל האינטרסים שלנו".

אלה מתארת את האווירה ברחובות: "ההתפעלות כאן מישראל היא עצומה, אנשים עוצרים אותנו ברחוב כדי להגיד 'כל הכבוד', הם משוכנעים שכך צריך להיות, שעם ישראל צריך להילחם על הארץ שלו בכול הכוח ובכל האמצעים. הם מצטטים את החדשות ופשוט מתרגשים ממה שהעם היהודי עושה לאויביו.

"האוקראינים שהיגרו לכאן במהלך המלחמה מביעים התפעלות מיוחדת. הם יודעים מהו קרב מתיש וקשוח, ומבחינתם עם ישראל מתגלה במלוא עוצמתו, והקידוש השם הוא עצום. כאן הפסוק 'והלכו גוים לאורך ומלכים לנגה זרחך' מתקיים במוחש."

מקדים מסעדה למכה

לא קל להיערך לאירוח המונים, ועוד בתוך כמה שעות. יום שישי של מרוץ מטורף עבר על בתי חב"ד באי הקטן. השליחים והמקורבים עשו כל אשר ביכולתם כדי לספק לכל האורחים הרבים שבת מלאה גשמיות ורוחניות.

מושקא אסמן, גם היא שליחה לדוברי רוסית בלימסול, משחזרת את אותו יום שישי: "קמתי קצת מאוחר, וקיבלתי הודעות מהשליחות כאן. הן שאלו אם יפתחו את המוסדות היום. נדרשו לי כמה רגעים להבין שבארץ פרצה מלחמה וחוששים מפרובוקציות ביטחוניות בקהילה היהודית. בעלי חזר מהתפילה ואמר שיש מספר עצום של ישראלים בבית חב"ד וכל הטיסות מופנות לכאן".

"התעדכנו מהמשפחה בארץ על האזעקות ועל הניסים. הבנתי שהטיסות מתבטלות ושצריך להתפלל, ושיש לנו עכשיו משימה מיוחדת, אבל לא באמת קלטתי את גודל האירוע. הייתי עסוקה בארגון ערב נשים ובהכנות לשבת. ולפתע התחלנו לקבל טלפונים מאנשים מודאגים שאין להם אוכל לשבת. בלי לקלוט עדיין כמה ומה, אמרתי לבעלי שנעשה הפרשת חלה, ונרוויח גם זכויות לעם ישראל וגם חלות למאות הישראלים.

"בהשגחה פרטית מופלאה מסעדת בית חב"ד בלימסול נחנכה יום קודם לכן… באותו יום שישי המסעדה כבר פעלה באופן מלא, וסיפקה אוכל כשר ומגוון ושירות משלוחים למאות יהודים. אפשר לומר שהיום הראשון שלה היה גם היום העמוס ביותר."

ההשגחה הפרטית הייתה גלויה ממש. ה' תיכנן את הכול בדיוק מושלם, והמסעדה בלימסול נפתחה בדיוק כשהייתה נחוצה כל כך. השלוחים התבוננו בכך ושאבו כוח להמשיך בשליחותם המורכבת, בידיעה שה' איתם ובעזרם.

במקום שאין שליחים, יש מקורבים

שדה התעופה הקטן של פאפוס קלט באותו יום שישי מספר יוצא דופן של אנשים. חנה אייזנבאך ובעלה הם השליחים היחידים בעיר. למרות ההפתעה, הם לא נרתעו מכמות העבודה, וגייסו לעזרה את הנשק המתוחכם ביותר שיש לשלוחים – המקורבים, ה'נרות להאיר' שלהם: "היהודים הישראליים כאן, שבדרך כלל מנסים לברוח מסממנים של יהדות וישראליות, ובמשך השנה אינם מאפשרים ללב שלהם להיפתח לקהילה ולאידישקייט, והפעם הם התגייסו באופן מדהים. פתחו חמ"ל כדי להתאים לכל משפחה שהגיעה בית מארח, נכנסו למטבח והכינו מאות מנות של אוכל.

"שאלתי בקבוצה של הקהילה מי יכול להגיע לשדה התעופה ולהסיע אנשים לעיר, והם מייד התייצבו בשדה התעופה עם מים ועוגיות וחיוך יהודי, כמו שרק לב של יהודי יכול לתת."

אתר האינטרנט של שירות המלונות קרס; העשרות הבודדות של המוניות בעיר כבר נתפסו, ורק בית חב"ד המשיך לתפקד במשאבים בלתי נדלים ובכוחות של הרבי, עד שבסביבות השעה שלוש לכולם היה היכן להניח את המזוודות.

אבל זה לא נגמר שם. אחרי שכולם היו משובצים במקומות אירוח זמניים, הפשילו השלוחים והמקורבים המסורים שרוולים ונכנסו למטבח…

קפריסין: ישראל הקטנה

לאחר שהשליחות שיתפו אותנו בחוויות מהשבת המאתגרת, ביקשנו לשמוע כמה מילים על שליחותן באי.

"קפריסין הוא אי במזרח התיכון, רק ארבעים דקות טיסה מהארץ, מלא בחופים, בשמש ובאפשרויות נדל"ן פורחות. זה בעצם מה שגרם לישראלים רבים כל כך להגיע לגור כאן," אומרת חנה. "הקרבה, האקלים הדומה והמחיה הזולה יחסית גרמו לכך שנוצרה פה מעין 'ישראל קטנה'. הרבה אנשי עסקים ישראליים השתקעו כאן, ותיירים ישראליים מגיעים כל השנה ובעיקר בקיץ".

חנה אייזנבאך ומשפחתה הגיעו אל האי לפני שמונה שנים. הקהילה בפאפוס מנתה באותם ימים עשר משפחות בלבד, אך היא גדלה עם השנים, בעיקר בעקבות המלחמה. "היום יש שלוש מאות משפחות ישראליות בפאפוס לבדה. פתחנו גן ילדים, מסעדות, ובעיקר משתדלים להעניק ליהודים שגרים כאן חיי קהילה.

"רוב הישראלים שנמצאים כאן ברחו מישראל, אם מפחד ואם בגלל יוקר המחיה, והרעיון לחזור לשורשים היהודיים לא קוסם להם במיוחד. הם אינם דומים ליהודים בחו"ל שאינם יודעים כלום על דת ומתרגשים מהמפגש; הם 'צברים' מחוספסים שיודעים כבר על מה מדובר (אף שלעיתים כל הידע שלהם מבוסס על דיווחי התקשורת על הדתה ועל חוויות שליליות שעברו…). כאן אנחנו מכירים להם את הנועם ואת היופי של היהדות מחדש, מלמדים אותם על השורשים במנות קטנות, ורואים הצלחות, ברוך ה'."

מאוקראינה לקפריסין

אלה גוצל ובני משפחתה היו בשליחות באוקראינה, עד שהקדוש ברוך הוא הפנה אותם לכיוון אחר. לפני שנתיים פנה אליהם תורם שרצה לפתוח קהילה לדוברי רוסית בקפריסין, לכל אלו שברחו לשם בגלל המלחמה. "כשהגענו לכאן ראינו עשרות יהודים שמשוועים ליהדות. רוסים היו פה גם לפני המלחמה, בגלל הנדל"ן והאופי התיירותי, כרבע מתושבי העיר הם דוברי רוסית… גם המקומיים אנשים חמים ונעימים שאוהבים את התיירות ובעיקר את הישראלים".

יש כאן שמש, יאכטות, אטרקציות מהנות, אך העיקר חסר מן הספר: אין בית חב"ד. "התחלנו לאט־לאט לבדוק את השטח. האירוע הראשון הגדול שערכנו היה בפורים שאחרי פרוץ המלחמה. אומנם חששנו מתגובת האנשים ומהנושא הביטחוני, אך היה צימאון גדול ליהדות, ושום דבר לא מנע מהיהודים להגיע בהמוניהם. ציפינו שיגיעו משתתפים מועטים למדי, ובפועל, להפתעתנו, מספר המשתתפים היה גדול פי שלושה."

מפורים לפסח ומפסח לראש השנה הקהילה גדלה והלכה, התגבשה עוד ועוד ואף זכתה לשם Cypr(us)–Beseder (שילוב של 'קפריסין' ו'בסדר'). חברי הקהילה משתתפים בסעודות שבת ובאירועי אחדות. "דוברי הרוסית אוהבים מאוד להיות יחד, ונהנים מהגיבוש של הקהילה והמשפחתיות. אבל, לצערנו, השנים בברית־המועצות הקומוניסטית גרמו להתבוללות גדולה מאוד. אנחנו מוצאים את עצמנו לפעמים מסבירים לבחורה נחמדה שאבא יהודי לא הופך אותה ליהודייה, או חוגגים ראש השנה עם יהודים שהגיעו עם בני זוג או ילדים לא יהודיים".

שליחות שחוצה גבולות 

אלה מרחיבה מעט על ההתבוללות: "המציאות הזו קשה מאוד, ובעלי עומד בקשר הדוק עם הרב אולמן מסידני לגבי מה ואיך לעשות, וכיצד לפעול ברגישות וביעילות. לפני כמה חודשים היה לנו סיפור מעניין. שמענו על רוסי מוזיקאי מעיר קרובה, שנושא שם יהודי מובהק. ביקשנו לפגוש אותו, וגילינו שהוא גר עם אביו, בנו של אחד מגדולי החסידים המוכרים ברוסיה, יהודי בן שמונים שנשוי ל"ע לגויה.

"התברר שהבן, המוזיקאי בעל שם המשפחה היהודי כל כך, הוא גוי. ואולם הוא סיפר לנו שהוא אוהב מאוד את היהדות. לקהילה הישראלית הוא לא הצליח להתחבר, ולכן התרגש כל כך כשבאנו אליו וסיפרנו לו על סבו בעל מסירות הנפש והשמענו לו את הניגון שסבו חיבר. המוזיקאי ואשתו (כבני שישים) מתעתדים לעבור גיור כשר בקרוב ממש ולהתחבר שוב לחיים היהודיים. 'ושבו בנים לגבולם'".

אלה מדגישה שיש לפעול עם כולם, גם עם גויים: "זה אכן דורש הרבה דיוק ומאמץ, אבל אני רואה בזה את האור הגדול שהרבי מביא לעולם. הגאולה היא לא רק במרחב הפרטי שלנו, ולא רק לעם ישראל, אלא לכולם ממש.

"כשבעלי הולך לבית כנסת בכל שבת, הוא פוגש בדרך גוי איראני שברח לכאן עוד בזמן המהפכה הגדולה, לפני למעלה מארבעים שנה. מבחינתו ישראל היא ההצלה של העולם כולו. הוא מנשק אותו בכל פעם ואומר לו כמה הוא שונא את 'החיות' ומקווה שישראל תנצח אותם", כלומר, את איראן, היא מספרת בהתלהבות. "לפעמים אנחנו מורידים את הראש ומתביישים, בזמן שהגויים עצמם כבר מוכנים לקבל את המציאות הגאולתית".

להתחיל מהתחלה – כשאת אימא לשבעה

מושקא אסמן יצאה עם משפחתה לשליחות באי רק לפני ארבעה חודשים, אבל האמת היא שההיסטוריה שלהם שם ארוכה יותר.

"ברחנו מאוקראינה. השליחות שם הייתה כל החיים שלנו. הגענו לקפריסין ומשם המשכנו לארץ. שלוש שנים בערך היינו בארץ בכל מיני מקומות, וכל הזמן הרגשנו ש'זה לא זה', רק בית ועבודה, וזה לא מה שחיפשנו – אנחנו רוצים שליחות! באחד הימים, כשלמדנו שיעורים יומיים, ראינו שהפתגם בלוח ה"יום יום" עוסק בשליחות בעולם, והחלטנו שזהו, יוצאים. הציעו לנו לפעול בקהילה לדוברי רוסית בלימסול, וקפצנו על ההצעה.

"לבוא לשליחות ולהתחיל הכול מהתחלה אחרי שהיינו שלוש שנים בארץ, כשהילדים כבר התרגלו לבית ספר חסידי – מאתגר מאוד. פתאום עליי להעסיק אותם ולהתמודד עם כל ההשלכות הרגשיות של המעבר".

מושקא עושה הכול בחיוך, ומסבירה שהמשימה היא פשוט לבנות, מהתחלה. "אנשים באים ושואלים שאלות בסיסיות מאוד, מישהי באה לבעלי ושאלה אותו מה לעשות כשבעל הבית שלה אינו מוכן שהיא תשים מזוזה. הוא מפחד כי קפריסין היא ארץ מקלט, ויש בה פושעים איראנים וסורים. בעלי אמר לה להסביר לו שהמזוזה שומרת על היהודי, ואם היא תוריד את המזוזה – השמירה הזו רק תחסר לה. בעל הדירה קיבל את ההסבר ולא עשה עוד בעיות…"

מושקא מספרת שהמקומיים אוהבים ישראלים, ואוהבים את החיים. המילים "Tomorrow fix it" (מחר נתקן זאת, באנגלית עילגת) הן מהמילים היחידות שהם יודעים באנגלית. תושבי האי אינם ממהרים לשום מקום, ובדרך כלל הכול שקט ורגוע.

"אבל הממשלה מגלה אפס סובלנות כלפי טרור. הם לא מוכנים לאפשר בלגן באי שלהם, ונכונים לעשות הכול כדי שזה לא יקרה," היא מסבירה. "זו הסיבה שאנחנו לא מפרסמים על אירועים מסוימים בצורה שכולם יוכלו לראות. גם דוברת צה"ל ברוסית הייתה פה להסביר קצת על המצב, והתרגשה מאוד מהקהילתיות".

מסר לסיום

חנה: "הסיפור הבא ימחיש את המסר שלי. לפני כמה שנים בית חב"ד שלנו עבר למבנה חדש. זה היה בערב פסח, והקהילה כבר תרמה כל מה שיכלה, וחסרו לנו עוד שלושים אלף ש"ח לכסות את הקונטיינר שהוצאנו מהארץ. ביום שישי קיבל בעלי טלפון מיהודי חשוב. הוא אמר ששמע עלינו ורוצה לתרום, והוא יעביר את הסכום אחרי שבת.

"הוא תרם לנו שלושים אלף בדיוק! אמרנו לו שיעביר ישירות לחברה של הקונטיינר… אחרי זמן מה דיברנו איתו, והוא סיפר לנו שהרבי בא אליו בחלום ואמר לו שאיציק (בעלי) צריך עזרה ושידאג לו. הרבי נמצא עם השלוחים באופן המוחשי ביותר. מי שרק נותן למשלח לנהל את העניינים, רואה במוחש שבשבילו נברא העולם!"

אלה: "מישהי שהייתה כאן בשבת אמרה: 'אף פעם לא חשבתי שיקרה לי דבר כזה, שאני אהיה במצב חירום, והנה חב"ד עזרו לי'. הרגעים האלו שאנחנו עדיין בגלות ויש לנו איך להתקדם, איך לעזור – הם יקרים. תודה שזכינו להיות שותפים בהבאת הגאולה.

"חב"דניקית צריכה להסתכל בראש גדול על העולם, כל האנושות באחריות שלנו, לא רק העיר שלנו ולא רק האחים שלנו. להפיץ ולפרסם שבע מצוות בני נח ובשורת הגאולה לכל העולם – זכות וגם חובה, כמו שהרבי אומר פעמים רבות, העולם מחכה לנו שנגאל אותו".

מושקא: "אנחנו כאן רק ארבעה חודשים, עדיין בתקופת ההסתגלות, אבל, ברוך ה', האנשים מחוברים מאוד לקהילה, בכל פעם לוקחים מזכרת הביתה מהכינוסים כדי להרגיש שייכות… צמאים לאידישקייט!

"יהודי, לא משנה מה עבר עליו, מניין בא ומה עשה, תמיד מסתכל קדימה ומחפש להתקדם. לא מתפשרים על פחות מגאולה אמיתית ושלמה!"

באדיבות מגזין עטרת חיה