המגילה, תקיעת השופר ועוד כמה סימנים 'מפלילים'. מבחינתנו זהו תואר כבוד, גם אם לא לכך כולם מתכוונים. אבל לאחר שפרצה המלחמה והתחלנו בפרויקט אוכל כשר למהדרין לחיילים, אפילו השכנה בדלת שלידנו, שתמיד מסרבת להצעותינו, השתתפה בהפרשת חלה.

גם המקלט של הבניין קיבל אופי חב"די – הוא מצויד בארון, בכיסאות, במאווררים ובשולחנות מהסוכה שלנו. עם תחילת התקופה המלחמתית טרח בני להזיז הצידה את הדברים הכבדים, פתח שולחנות, פיזר כיסאות והוסיף שישיית מים. הבנות דאגו להכניס לארון כלים חד–פעמיים, ערכת עזרה ראשונה, חטיפים, קופסאות שימורים, משחקים, חומרי יצירה, וכמובן – חת"ת וקופת צדקה.

הגזמנו?

אולי… אבל מניסיוני, מאבדים פרופורציות כשלחוצים. שום דבר לא מיותר, כשאנשים רבים ושונים כל כך שוהים יחד בחלל סגור ומחניק.

"אבל, אימא, גם ככה אנחנו לא יורדים לשם…"

נכון. ב'מבצעים' הקודמים שהינו בחדר המדרגות, שהפך ל'מקלט מעט' עם כיסאות, מים, אוכל, וכבל מאריך למחולל החמצן, שנהיה חבר טוב שלי לאחרונה.

יורדת למקלט

הפעם, כשהחל מבצע "עם כלביא", הבנתי ש'מקלט המעט' שלנו אינו בטוח די הצורך, לפי רוב הדעות. שיתפתי בכך את בני הבית – "אני לא מספיקה להגיע למקלט, אבל אתם צריכים לרדת, ובעזרת ה', אהיה בסדר בחדר המדרגות".

התגובה הצפויה הייתה: "לא יורדים בלעדייך".

וכך באזעקות הראשונות המשכנו לשהות בחדר המדרגות. ה'בומים' התחזקו. רעש המטוסים היה כה חזק, שהיה נדמה שהם ממריאים מהסלון שלנו. בליל שבת הראשון האזעקה תפסה אותנו לפני קידוש. נפגשנו בחדר המדרגות עם רינה, השכנה ש'מסרבת לכל דבר יהודי'. כשעמדנו להיכנס בחזרה, ראיתי את המבט בעיניה, ופלטתי להפתעת כולם:

"את רוצה להצטרף אלינו לקידוש?"

היא הביטה עליי ועל הלבוש שלה ואמרה, "אממ… לא נעים לי ככה…"

"מבחינתנו הכול בסדר… אקרא לך כשהכול יהיה מוכן," אמרתי ונכנסנו.

ארגנו הכול מהר, לפני שרינה תתחרט, והיא הצטרפה בהיסוס. במשך כל זמן הקידוש חייכה חיוך רחב, והביטה על הכול ועל כולם בעיניים בורקות.

כשסיימנו את הקידוש, אמרה: "אני בת שמונים, לא אחת הייתי בקידוש. תמיד מברכים על היין 'בורא פרי הגפן', אבל מעולם לא הייתי בקידוש שבו שרים ואומרים משהו כזה יפה…"

חיבקנו אותה והזמנו אותה לבוא גם למחרת, אבל היא אמרה שהיא תצטרף לממ"ד של בתה.

במוצאי שבת החלטנו שחייבים לרדת למקלט. חילקנו תפקידים: מישהו לוקח את המחולל, מישהו אחר מסיע אותי וכן הלאה. מרגע שתתקבל ההתרעה הראשונה – מרתון למקלט.

באזעקה הראשונה נרשם בלגן גדול. הגענו מתנשפים, עצבניים ומבולבלים, אבל לא היה זמן לשקוע בזה. הילדים חילקו מים והעסיקו את הקטנים בעזרת חומרי היצירה. עם כל אזעקה שכללנו את השיטה.

הרגשתי שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו עושה לי פיזיותרפיה. אומנם הורידו אותי עם הכיסא במעלית, אבל את מעט מדרגות המקלט נדרשתי לרדת, עם תמיכה, אבל בעצמי. זה כאב, אימץ והיה תכוף ומהיר מדי. אבל ה'צוות' המדהים שלי דאג לכול: כיסא, מים, חמצן, תמיכה ועיסוי. אפילו הגענו למצב שהצלחתי ללכת קצת ולייעל את המעבר.

עובדת ממעמקים

עם זאת, היה משהו שהדאיג אותי. במסגרת עבודתי אני נדרשת להגיש חומר מוכן להדפסה מדי שבוע בימי שני. בין 'פיזיותרפיה' ל'פיזיותרפיה' לא הצלחתי לשבת מול המחשב או להיות יצירתית, ומועד ההגשה קרב ובא.

הבן שלי קטע את מחשבותיי: "אימא, מה מדאיג אותך?"

סיפרתי לו.

"מה הבעיה? אני מוריד את המחשב הנייד ומארגן לך למטה משרד." וכך אכן עשה.

באזעקה כבר ישבתי ועבדתי ב'משרד'. כשהשכנים נכנסו, מקצתם חייכו, ואחרים תמהו: "את עובדת?!" לא יודעת אם תמהו בגלל מצב בריאותי או משום שאני שומרת מצוות.

כמה הופתעתי באזעקת הבוקר לגלות את רינה שלנו בין הנכנסים. "חזרתי לקחת כמה דברים…" הסבירה והתיישבה לידי. "לא ידעתי שאת עובדת נוסף למסירת שיעורים," אמרה, ובתוכי חשבתי: "גם אני לא רואה בשיעורים שלי 'עבודה', הנה משהו משותף בינינו".

רינה הסתובבה ופנתה בגאווה אל נועה, השכנה מהקומה הרביעית, שישבה בסמיכות: "את יודעת שהייתי אצלם בקידוש? היה מיוחד מאוד, נהניתי כל כך!" פניה שוב זהרו.

נועה חייכה בשובבות וענתה לה: "תיזהרי, את עוד תהפכי לדתיה בסוף…"

ורינה, להפתעת כל שומעיה ומכריה לדורות, השיבה בנחת, כשהחיוך לא מש מפניה:

"נו, זה לא גרוע כל כך…"

באדיבות מגזין עטרת חיה