הנבואה המגשימה של אימא

מילה טובה ממיסה את הלב. מעוררת את הטוב (הרדום לעיתים) ומחזקת את הרצון לחזור על אותו המעשה המהולל.

סגולתה הרוחנית של המחמאה:

אמירת מילה טובה חושפת את הטוב, ומעבירה אותו מממד נעלם לממד גלוי. מגלה את העניין קודם אצלך בתודעה. אחר כך מביאה את זה לעולם גלוי יותר: דיבור. בכך מעוררת את הטוב הזה –

להתגלות עוד יותר, לגדול ולתפוס יותר נוכחות ונפח.

לפעמים אולי את חושבת: 'הבן שלי יודע שהוא נבון'. 'הילדה הרי יודעת שהיא נפלאה. זה הרי ברור'… תתפלאי. זה לא ברור בכלל. הילדים צריכים לשמוע ממך בצורה מפורשת, ולא רק פעם אחת, הרבה מילים טובות, עידודים וחיזוקים.

לפעמים את מרגישה חסומה מלתת מחמאה. אולי רוצה, יודעת שזה חשוב, אבל זה לא זורם לך.

'קודם שיהיה מחונך, אחר כך אחמיא  לו'… 'קודם שיהיה… אחר כך אפרגן.'

אבל הסדר הפוך: קודם ראיית (ובעיקר אמירת) הטוב (הגנוז לפעמים) ואחר כך הילד מוכיח, מצדיק ומגשים את ה"נבואה" של אימא.

איך את עם מחמאות?

אבל לפני שנדבר על נתינת מחמאה לילדים שלנו, נתבונן עלינו בעצמנו.

תגידי, גם את הודפת כל מילה טובה שאומרים לך?

הבוסית מפרגנת לך: "איזו מקצועית את!"

תגובתך: "אני בסך הכול עושה את העבודה שלי"…

הילדים אומרים: "אימא, תודה על האוכל הטעים", ואת טורחת להזכיר לעצמך שוב שאת האוכל של סבתא הם מעדיפים עשרת מונים.

מקורבת מתפעלת: "איזה שיעור זה היה! את מדהימה! הפכת לי את הראש, פקחת לי את העיניים! איפה הייתי עד היום?!"

ואת: "ברוך ה'", ובליבך מעבירה כמה נקודות של ביקורת (עניינית, בונה?!) על התוכן, על המבנה ועל הסיכום של השיעור שמסרת…

ובמקום כל אלו, תוכלי פשוט לחייך בעדינות, לומר: "תודה. ברוך ה'". לנשום נשימה ולהודות לקדוש ברוך הוא מכל הלב על הרגע הזה. על המתנות ועל השפע. שזיכה אותך בטוב הזה.

זהירות, מוקשים

מכאן הדרך קצרה להחמיא, לפרגן, לראות את הטוב, לשבח, לפאר ולרומם את הילדים שלך, וגם כל דמות אחרת שבהשגחה פרטית נמצאת בחייך.

אבל זהירות, שימי לב, לפנייך חמישה מוקשים:

א. "איזה יופי סידרת, מותק. אני אוהבת אותך מאוד" – מחמאה כזו מקשרת שני דברים באופן מוטעה (ומסוכן). 'את אוהבת אותי רק כאשר אני מסדרת או עוזרת? אז אין זו אהבה כלל וכלל'…

ב. "איזה יופי סידרת, אתה אלוף הסדר בבית שלנו" – כאשר יש לך כוונה נסתרת: שיסדר תמיד, שזה יהיה התפקיד שלו. זו מחמאה מניפולטיבית שמאחוריה עומד אינטרס אישי שלך. הילד חש זאת. משהו בתוכו מרגיש לא כל־כך נוח… מצמידים לו תווית (חיובית) ובכך מקבעים ומגדירים אותו ככזה. ואם ירצה להיות אחר? האם אימא תקבל אותו?

ג. "אתה נהדר! כל הכבוד לך" – מחמאה כללית. יוצרת תחושה של חוסר תשומת לב אמיתית. 'במה אני נהדר? מה את מתכוונת?'  עדיף לדבר באופן ספציפי. למשל: "עזרת לאחיך בסבלנות רבה. אני ראיתי. כל הכבוד לך!"

ד. "קיבלת מאה במבחן. איזה ילד חכם אתה!" – תמיד כדאי לשבח את הדרך, את המאמץ ואת התהליך. לא את התוצאה. ההישג בידי הקדוש ברוך הוא. ההשקעה בידינו. את ההתמדה בתהליך בהחלט כדאי לשבח: "כמה למדת, איך השקעת! אני  גאה בך!"

ה. "יווו… אני לא מאמינה! את???" – כשאת מופתעת ממעשה טוב של הילדה, ומביעה את הפתעתך בצורה גלויה, את בעצם מוכיחה שלא ציפית לזאת מאותה ילדה. כלומר, הציפיות שלך ממנה נמוכות יותר מראש. וזה עצמו עלבון.

מחמאה אמיתית היא: ממוקדת, מפורטת, ממקום נקי, לא מופתעת, מכוונת אל הדרך ולא לתוצאה, ללא שום התניה.

כך נחזק את הטוב

"כשמביטים בעין יפה ועין טובה, הנה לא זו בלבד שמבחינים במעלות אלא גם שמהבטה זו מקבלות הן חיזוק, ומילא קטנים ופוחתים העניינים הלא טובים."

(הרבי מלך המשיח, אגרות קודש כרך י"ב, עמ' רפ"ו)

שבח – הכלי לשפע

"יהודי צריך להשתדל לראות את הטוב ביהודי אחר ולדבר במעלותיו ובשבחיו כי בעצם הדיבור על כך הוא מביא לידי כך שהטוב שבזולת יבוא לידי גילוי ועל ידי כך נגרמות תוצאות חיוביות בעבודתו של הזולת ובנוסף – מהווה השבח גם כלי לגרימת שפע טוב מלמעלה."

(הרבי מלך המשיח שליט"א, ש"פ נח תשכ"ז)

ידועה החשיבות לספר סיפורי צדיקים, לשבח אותם ולרומם את יקר תפארת גדולתם. שבחי האר"י, שבחי הבעל שם טוב ועוד ועוד. הכוונה בזה היא לגלות ולחשוף יותר ויותר את מעלתם העצמית.

למשל: רבי שמעון בר יוחאי ותלמידיו. תלמידיו של רשב"י שיבחוהו בשבחים מופלגים ואמרו: "מאן פני האדון הוי' דא רשב"י", להיותו דבוק בתכלית באור אין סוף הנה קראו אותו בשם הוי'. ובכך עוררו אותו להשפיע להם דברי תורה.

כך גם ההנהגה שלנו כלפי הקדוש ברוך הוא: השלב הראשון בתפילה הוא שבחים והילולים, פסוקי דזמרה, "הודו לו קראו בשמו" – כי בכך מעוררים את הקדוש ברוך הוא להשפיע ולהחיות את העולמות. "קרוב ה' לכל קוראיו".

"על ידי הילול ושבח הנשמות ממשיכים את העצמות שלמעלה מגדר עולמות."

(כ"ק אדמו"ר הריי"צ, "אמר ר' יוחנן", תשרי ה'ת"ש.)

צידה לדרך: 

לא עולה כסף, שווה זהב.

קחי לך בשפע מילים טובות וחמות –  לך, לבני ביתך ולכל אשר לך.

באדיבות מגזין עטרת חיה