סדר המערכה: חשיבותו של סדר יום מדוקדק

אורית: שנים שלא אמרתי "קורבנות". הם נשארו זיכרון רחוק מימי התיכון העליזים. התפילה שלי התחילה ב"ברכות השחר", עברה מייד ל"ברוך שאמר", "אשרי", "ישתבח". משם המשכתי עד אחרי "שמונה־עשרה", ואת "עלינו לשבח" כבר מלמלתי תוך כדי הכנת סנדוויצ'ים לילדים.

היו שנים עמוסות מאוד, שבהן גם את זה לא זכיתי להתפלל. מצאתי לי כמה רגעים בבוקר, מלמלתי ברכות השחר, הוספתי להן את הפרשה הראשונה של "שמע" ו"אך צדיקים".

היום החיים נהיו קצת יותר קלים, לפחות מהבחינה הזאת. הבית, ברוך ה', מלא ילדים, אבל יש כבר הרבה גדולים, וגם הקטנים כבר אינם קטנים כל כך.

יום בהיר אחד התחלתי להתפלל את כל התפילה, כמו פעם, בלי לדלג כלום. זה היה מרגש כמו לפגוש ידידה ותיקה, ולגלות שלמרות כל השנים שעברו אנחנו עדיין זוכרות את כל האירועים המשותפים כאילו קרו אתמול. כל קטע הזכיר לי משהו. אחד את הדחיפות בתשרי, בסתם שחרית של חול. אחר דווקא הזכיר לי מנחה אצל רבי מאיר בעל הנס בטיול שנתי. לא מצאתי שם סידור בנוסח שלנו, וגיליתי כמה הבדלים מעניינים אפילו בסדר הקורבנות, שחלקו הוא  בעצם משניות.

על חלק מהתפילה הבטתי פתאום בעיניים אחרות, של אישה שעברה משהו בחיים, לא סתם ילדונת בת שבע־עשרה, ושיסלחו לי כל הנערות הצדיקות שקוראות את זה.

כך עד שהגעתי לאביי. הוא היה מסדר סדר המערכה. פשוט מספר לנו על הבוקר מה היה סדר היום במקדש. מדויק מאוד, אגב. כשהייתי צעירה, הייתי ממלמלת את זה, נזהרת שלא להתבלבל בין הטבת שתי נרות להטבת חמש נרות (כלשון הכתוב). היום אני בוחנת את המילים האלו וכולי נדהמת. כמה מדויק ומפורט היה סדר היום שם!

זה לא רק בערך – בבוקר מתעסקים עם המנורה, ואחר כך כבר נקריב את קורבן התמיד, אלא פירוט מדויק של כל שלב ושלב – שתי נרות, והדם של התמיד, וחמש נרות והאיברים… ואחר כך, אחרי עולת התמיד, השלם כל הקורבנות כולם לפי מה שיזמן היום הזה: חטאת של פלוני, קורבן תודה של אלמוני, ועוד יולדת אחת מתוקה שבאה להיטהר ולהגיד תודה, ונזיר אחד והאייל שלו והתספורת.

אמרתי לעצמי שאני, כוהנת בבית המקדש הפרטי שלי, יכולה ללמוד רבות מהקטע המדהים הזה.

התחלתי לתכנן את סדר היום שלי, במיוחד את השעה הראשונה של הבוקר. בשעה החשובה הזאת אני מכניסה את התפילה, כמה עניינים חשובים הנוגעים לבריאות, כמה פרקי תהילים וצדקה כמובן, ואם אפשר גם חת"ת.

אחרי שהבוקר התנהל בסדר המופתי הקבוע, הכול יכול לקרות – לזרום עם המתבגרים, לשחק עם הקטנים, לצאת עם בעלי או לקבל אורחים. כל הקורבנות כולם… אבל השעה הראשונה של היום – היא צריכה להיות מדויקת ומתוכננת. כל מה שאסור להחמיץ נמצא בה.

שכנה של בית המקדש: על זוגיות בתוך הטירוף של היום־יום

גאולה לוי: לפעמים, כשאני מדמיינת לעצמי את הימים שבהם בית המקדש ניצב לתפארה על הר הבית בירושלים, אני מנסה לראות אותם לא מזווית עיניה של עולה לרגל נרגשת, המגיעה לראשונה אל עיר הקודש, וכל מה שהיא רואה הוא רק בית לה', מרומם, אורו זורח על כל העיר, כל השאר טפל אליו. אלא מזווית עיניה של אישה ירושלמית, שבית המקדש הסמוך לביתה מאיר את ימיה ולילותיה. את הכביסה שהיא משפשפת בחצר, את הגריסים שהיא בוררת בערב לארוחה של מחר. כשהיא קוראת לילדיה המשחקים בחצר לבוא לאכול ארוחת ערב, ריחה של הקטורת עולה באפה (והריח היה עז, ומגיע עד העיר יריחו…), והתינוק שמעיר אותה לפנות בוקר ומזכה אותה לשמוע את קולו של הכהן המכריז "האירו פני המזרח עד שבחברון", ומיד לאחר מכן את קול פתיחת דלתות ההיכל.

כשהיא בוחרת ירקות בדוכן, היא שומעת את ה"שיר של יום" של הלוויים, ואנשים נרעדים מתקדמים לפניה בשוק, מובילים את הקורבן שזכו להביא.

ככה היא חיה את חייה הגשמיים, העסוקים ולפעמים אפילו מתישים בהחלט, כשכל הזמן בית המקדש שם, מאיר ומעלה אותה טפח מעל הקרקע.

בחיי הפרטיים אני ממשילה את זה לזוגיות. קודש הקודשים של חיי הנישואין שלנו, הרגעים הפרטיים המרוממים שמתעלים מעל כל הערבוביה שנוצרת עקב המטלות האין־סופיות, טרדות החינוך, קשיי הפרנסה.

אחרי שנגמרו "שבע הברכות" שלנו, אנחנו כבר לא עולים לרגל מעופפים, שיכולים להיות מנותקים מהעולם ולהיבלע בקדושת המקדש; אנחנו תושבי ירושלים – והחיים ממשיכים להתנהל ליד המקדש ובאורו. אבל רגעי הקדושה האלו מאירים לנו את חיי היום־יום שלנו, מעמידים אותם במקום שונה, מואר יותר, מרומם יותר.

ובכן, מה אני מבקשת לעצמי? שלא אתן לשטויות של היום־יום לפגום ברגעים הבודדים והיפים האלו, לדחות אותם. שתמיד אזכור מה טפל למה, ובאיזה אור אני רוצה להאיר את חיי ויומי.

עלייה לרגל: על הזכות לשלוח את הבעל לרבי

רחלי: "עד אשר יבנה בית המקדש בירושלים, ליובאוויטש היא ירושלים שלנו, ובית הכנסת שהרבי מתפלל בו הוא בית המקדש שלנו… החדר שיושב בו הרבי הוא קודש הקדשים שלנו, והרבי הוא הארון אשר בו לוחות תורת השם יתברך".

קטע מדהים מ"התמים'" (חוברת ב' עמוד קכ"ו), שכמדומה שאין היום חב"דניק שאינו מכיר אותו בעל פה. אני חושבת על 770, בית המקדש שלנו. חושבת על הבחורים שלנו שנוסעים ל"קבוצה", על הבנות שנוסעות כל תשרי, על משפחות שלמות שנוסעות ב"הקהל". זו העלייה לרגל של ימינו, לפחות עד שנזכה לעלות לרגל לירושלים הבנויה, תכף ומייד.

הדבר גורם לי הרבה פעמים לחשוב על הנשים של פעם. ודאי הן היו מטופלות כמונו בכמה וכמה קטנטנים, וסדר היום שלהן לא נע בין ריצה למכולת לקנות לחם ובין העברת המכונה למייבש. הן קמו מוקדם, וטחנו וניפו ולשו. כיבסו בנהר, ויצאו ללקוט ירקות בשדה ולשאוב מים, וטוו חוטים שיארגו מהם שמיכות לילדים לחורף, ועסקו בעוד אלף ואחת מלאכות שאני, אישה של תשפ"ה, אפילו לא מסוגלת לדמיין.

וכשהבעלים או הבנים הגדולים רצו לצאת לדרך לבית המקדש, הן ארזו להם אוכל לדרך הארוכה. אולי צנימים? אולי פירות יבשים? לא מנות חמות או חטיפים… והכינו להם את הבגדים בתרמילים, ומילאו את הנאדות מים. ונשארו בחגים לבדן כשהן מחכות להם בסבלנות, בלי '770 לייב' ובלי תמונות ב'בית משיח' ושיחה בכל ערב למרות הבדלי השעות. עד שחזרו בחזרה, לפעמים בז' במרחשוון.

אני חושבת עליהן, ושמחה שזכיתי להיות כמותן. חלק מציבור שמעריך ויודע שרבי לא שנה – חייא מניין. מהנשים שיודעות להישאר בתשרי לבד, ולדעת שזה תשרי האמיתי, אפילו אם הסעודות עלובות מעט וקצת פחות כיף.

מחכה כבר להכיר אותן, בבית המקדש השלישי.

שירת הלוויים: אווירה של התרוממות

שירה אברהמי: יש שיחות יפות של הרבי שבהן הוא מדגים איך אישה היא כהן גדול בבית המקדש הפרטי שלה; מאירה בבוקר את הבית כמו מנורת המקדש, מכינה ארוחה כמו שטיגנו את המנחות, ומפנה את הזבל כמו שפינו את תרומת הדשן. (לחשוב שרבו על זה במקדש, והיו צריכים לעשות פיס – מי יזכה…)

לא מצאתי שיחה על כך, אבל אולי מותר לי להוסיף שלאישה יש גם תפקיד של לוי. הלוויים היו עומדים על הדוכן, ובזמן שהכהנים היו שוחטים ומפשיטים את העור וזורקים את הדם – עבודות שאם לא זוכרים מה המיוחד שבהן ואיזו זכות הן, הן יכולות להיות טכניות מאוד ואפילו מתישות – הלוויים היו מנגנים ושרים. אני רק מנסה לדמיין את האווירה שהייתה שם ברגעים המרוממים האלו. לשיר טכנית רק כדי לצאת ידי חובה קצת יותר קשה…

גם אני, במקדש הפרטי שלי, מנקה, מבשלת, מפנה את הזבל, פותחת תריסים בבוקר להכניס את אור השמש ולהקיץ נרדמים. אבל את כל זה, לא נעים לי לומר, אני עושה הרבה פעמים במקרה הטוב באדישות טכנית, ובמקרה הגרוע יותר מתוך עצבים וטרוניות.

אנו, האימהות, כוהנות בבית המקדש הפרטי שלנו, אך עלינו להיות גם לוויות, ולהכניס את האווירה המרוממת והמיוחדת לעבודות שלנו. איך? קודם כול, אני שרה, המון. וממש לא אכפת לי אם אני זוכרת את כל המילים של השיר ומקפידה על הסולם הנכון… בשביל ילדיי הקול של אימא הוא הקול היפה ביותר בעולם. אני גם מפעילה ניגונים ברקע – ניגונים שמחים, כשהאווירה חיובית ונמרצת או צריכה להיות כזאת, למשל בהכנות לשבת; ניגוני געגועים בערב, כשאמורים לעבור בהדרגה לאווירה רגועה יותר, לחשוב על שינה.

חוץ מניגונים יש עוד דרכים רבות כל כך ליצור אווירה נעימה בבית, וזה חשוב במיוחד בשלושת השבועות: לשבת לפטפט על אבטיח במרפסת עם מתבגרים, אחרי שהקטנים ישנים, לשאול חידות מאתגרות, לערוך תחרות בדיחות, להיזכר בסיפורים, עדיף שטותיים, מהילדות שלי, ולשחק יחד משחקי קופסה או אפילו ארץ־עיר.

האווירה הטובה והמיוחדת בבית היא שתישאר לאורך שנים בזיכרונם של הילדים, פחות מערמות הכביסה על הספה או הפתיתים שנשרפו.

באדיבות מגזין עטרת חיה