שושנה הורוביץ, עטרת חיה

"אני מרגישה לפעמים שעולם השידוכים פשוט לא נבנה לבחורה כמוני. אני בכורה בבית, באה ממשפחה שקטה יחסית, אימא סייעת בגן, אבא נהג הסעות.

אין לנו ייחוס נוצץ, וגם אין לי מראה חיצוני מיוחד.

אני בחורה חסידית, מתלבשת בצניעות, וחולמת על בית יהודי אמיתי. אבל לפעמים יש תחושה כאילו כל זה לא מספיק. כאילו אני שקופה, ואף אחד לא עוצר לראות את הנשמה שמאחורי הפרטים."

מאחורי הדברים שלך עומד קול פנימי, קול שמוכר לי משתי בנות יקרות שאני בקשר איתן בימים אלו. שתיהן נפלאות, אבל כל אחת מהן נושאת סיפור אחר, שלעיתים גורם לה חולשה.

האחת – בתקופה זו של חייה יש לה פנים מלאות פצעים הורמונליים, "אקנה". אחרי הרבה זמן שחששה מתרופות, היא התחילה לקחת. לעיתים היא תוהה: אולי עדיף לחכות, ולהיכנס לשידוכים בגיל 22, כשמצב הפנים יהיה טוב יותר?

השנייה ממשפחת רבנים ושלוחים, עם ייחוס מובהק, אך מתמודדת עם קושי בריאותי לא פשוט.

שלוש קבוצות של נשמות

שתיהן, כל אחת בדרכה, מזכירות לי את שלוש הקבוצות של בנות ירושלים, שהתלמוד מזכיר בהקשר של ט"ו באב –  יפהפיות, מיוחסות ומכוערות. לא במובן החיצוני, חלילה; אלא במובן העמוק – האופן שבו הן נתפסות בעיני החברה, והאופן שבו הן תופסות את עצמן.

וזה בדיוק הרגע שבו החסידות מציעה לנו מבט אחר:

"לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב ויום הכיפורים" (תענית כ"ו, ב').

למה דווקא הם?

כי הם ימים שמסמלים את האירוסין והנישואין של בורא העולם ועם ישראל.

יום כיפור – היום שבו ניתנו למשה רבנו הלוחות השניים, ובכך מומשה הברית שנכרתה על הר סיני – מסמל את האירוסין.

ט"ו באב – היום שרומז על הלידה מחדש אחרי חורבן בית המקדש בתשעה באב – מסמל את מימוש הנישואין ואת הגאולה הסופית שתבוא על ידי המשיח.

הקשר העמוק ביותר נבנה לא מתוך שלמות – אלא מתוך חסרון שרוצה להיבנות.

ובתוך הכרמים של ירושלים – כולן רקדו:  יפהפיות, מיוחסות, ומכוערות.

בעומק העניין, הן לא רק בנות שמחפשות שידוך – הן משל.

הרבי מה"מ מסביר שגם בנישואין בין בורא העולם ועם ישראל קיימים שלושה סוגים של "כלות":  נשמות ישראל כוללות נשמות "יפהפיות", "מיוחסות" ו"מכוערות" – ולכל אחת תרומה ייחודית משלה ליחסים עם בורא העולם.

הנשמות היפהפיות – הן אלו שעוררו את אהבתן הטבעית לה',

והוסיפו עליה אהבה שנוצרה במאמץ אישי, מתוך התבוננות והתלהבות.

הן שקוראות: "שא נא עיניך וראה – אין אישה אלא ליופי!"

הנשמות המיוחסות – אולי לא הצליחו לפתח אהבה כזו בעצמן,

אבל הן נושאות את הירושה של אבותיהן.

הן אומרות: "אין אישה אלא לבנים" – נמלא את רצונך ונקיים את מצוותיך.

הנשמות המכוערות – אלו שאין להן לא אהבה טבעית ולא מושגת. אולי אפילו לא גילו את הנשמה שלהן בעצמן.  אבל הן פונות לבורא ומבקשות: "עשה למענך אם לא למעננו".

והן מסיימות: "עטרונו בזהובים" – גלה את האור שבתוכנו, גם אם הוא לא נראה לעין.

כשאת מרגישה מכוערת ואבודה

שלוש הקבוצות הללו הן לא רק תיאור של נשמות שונות – אלא חלק מכל אחת מאיתנו: יש רגעים שבהם אנחנו מרגישות יפהפיות, ולעיתים מיוחסות, ולעיתים… פשוט מכוערות ואבודות.  אך דווקא שם, בחולשה, נמצאת האמת העמוקה ביותר.

ובתוך העיון הזה מציג הרבי מה"מ שאלה מפתיעה: מדוע היו הבנות צריכות לשאול בגדים לבנים בט"ו באב?

ועונה: כל אחת שאלה ממי שעשירה ממנה, שהבגד יהיה יפה יותר מזה שבביתה.

ולמה לשאול, הרי זה עלול לגרום לנערה להתבייש?

כי בניית בית בישראל היא דבר חשוב כל כך, שכדאי שתהיה אפילו טיפה של מבוכה – אם זה מגביר את סיכויי השידוך.

יש בזה מסר אמיץ ופרקטי גם יחד: לא רק להמתין. לפעול. גם אם זה דורש לצאת מאזור הנוחות, להתלבש אחרת, להיחשף, לבקש, ולפעמים גם – לשאול.

אז מה כן לעשות? לעשות!

– לצאת: לשתף, להיראות, לא להתכנס בשתיקה.

– להתייעץ: עם משפיעה, עם מורות שלימדו אותך, עם שדכנים טובים, עם חברות נשואות.

– לבקש עזרה: זו לא חולשה – זו עוצמה.

– להאיר: לפעמים שינוי קטן בנראות, בלבוש, באנרגיה – משנה הכול.

– לזכור: יש לך רבי! וכמו שהרבי התבטא אחרי הסתלקות הרבי הריי"צ: "לרבי היה אכפת בעבר, ואכפת לו גם עכשיו… הרבי דואג לכל אחד מהתלמידים אודות שידוך".

– לבטוח שהקדוש ברוך הוא מנהל את העניינים. "ישנה הדגשה מיוחדת על דבר הנתינת כח מלמעלה בנוגע לשידוך. דעניין השידוך הוא באופן 'דבת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני'". (התוועדויות חלק א')

אז לא – את לא לבד. ובעזרת ה', את תיבחרי לא על פי קורות החיים, אלא בזכות מי שאת באמת.

ולנשים הטובות, שברוך ה', כבר נשואות, וקראו את הכתבה –  לפעמים הקדוש ברוך הוא שולח אותך להיות ה"מגשרת" – זו שרואה את היפהפיות, המיוחסות והמכוערות, ומבינה שכל אחת מהן… היא כלה אמיתית. ומנסה לעזור, להציע ולחשוב.

לפני כמה שנים פנתה אליי בחורה ממשפחה קשת יום, וביקשה שאהיה המשפיעה שלה. כך התוודעתי לסיפורה. הוריה התקשו לתפקד, והיא בנתה את עצמה מתוך אמונה ומאמץ (היא השישית בבית, אך הראשונה שסיימה שתים־עשרה שנות לימוד ולא נשרה באמצע).

אחד השכנים – יהודי פשוט, אפילו לא חב"דניק, שעבד במטבח של ישיבת תו"ת בעיר – הציע לה שידוך: בחור בעל תשובה ממשפחה מעדה אחרת, בעלת אמצעים.

השידוך נסגר, ברוך ה', ופחות משנה אחרי החתונה היא כבר התגוררה בדירה משופצת במרכז הארץ.

איך אדע שזה השידוך שלי?

פגישה רביעית. הוא טוב, חסידי, יש כבוד הדדי, תקשורת זורמת, אין לכאורה שום בעיה – ובכל זאת, משהו מהוסס מבפנים. האם זו התחלה של קשר עמוק? או שאני נאחזת באשליה?

זו לא שאלה תיאורטית. זו שאלה שמלווה בנות רבות כל כך – גם אחרי הצעות טובות, גם כשיש חיבור. כי השאלה העמוקה היא: איך אני אמורה לדעת שזה הוא?

זו שאלה נפוצה כל כך, ויש לה קשר מיוחד לט"ו באב – יום שבו יצאו בנות ירושלים אל הכרמים, וכל אחת מהן קראה: "בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך".

להרים את המבט: מה לבחור באמת?

חז"ל במסכת תענית מתארים את שלב הבחירה בשידוך: תחילה – "שא נא עיניך" – תרים את מבטך למעלה. תתחיל מהנשמה. רק אחר כך תבחן יופי, משפחה, תכונות. כי שידוך הוא קודם כול חיבור של נשמות, ורק אחר כך של פרטים.

"בחור, שא נא עיניך וראה – תנו עיניכם ליופי… תנו עיניכם למשפחה… קחו מקחכם לשם שמיים."

הרבי מסביר שזו לא סתם המלצה טכנית, אלא תהליך בחירה עמוק: תרים את עיניך – תתחבר למהות, לשורש. ורק אחר כך תן מקום למראה, למשפחה, לחינוך. ואז תחזור ותזכור – לשם שמיים.

אבל איך בוחרים – כשאנחנו לא יודעים מה "הנשמה"? הרי רובנו לא מזהים את "חצי הנשמה" שלנו. לא שומעים קול פנימי שאומר "זה הוא". אז איך נדע?

כאן נכנסת האמונה: הקדוש ברוך הוא, שהוא מזווג הזיווגים, מכוון גם את הבחירה הטבעית. הוא מוליך אותך אל הבחירה הנכונה, דרך השכל, הרגש והלב. כשאת פועלת בהשתדלות, שואלת, מדייקת – הוא משלים את החסר.

הרבי מבהיר: אומנם השידוך מוכרע משמיים, אך הבחירה נעשית בדרך הטבע. הבחורה בוחרת – אבל ההשגחה מכוונת. לכן גם כשלא מרגישים בוודאות – אם זה נכון, הדרך תתיישב, התמונה תתבהר. ויתרה מזו: הקשר יוליד שלום פנימי.

לא לחפש שלמות – לחפש אמת 

המפתח הוא לא לבדוק אם הוא מושלם – אלא אם זה קשר עם אמת. האם אני יכולה לגדול לצידו? האם הוא רואה את הנשמה שלי? האם יש שלום פנימי שמרגיע אותי למרות ההתלבטויות? זו הבחירה העמוקה באמת – לראות את הנשמה שמולך, בלי לשכוח את זו שבתוכך.

ואולם, דברים אלו הם לכאורה אתגר עצום לבני האדם בבואם לחפש ולמצוא את זיווגם: בנישואין צריך למצוא גם התאמה גשמית־גופנית, וגם התאמה רוחנית־נשמתית – בן זוג שיש לו "חצי" מנשמתו, והמשימה המורכבת עלולה לעורר מבוכה גדולה אצל האדם: כיצד הוא יוכל לכוון ולמצוא את זיווגו, מה לו – אדם המצוי אך ורק בהוויה גשמית – ולידיעה ולהכרה בענייני נשמות, להבחנה ולמציאת "חצי" הנשמה שלו?

כאן אנו מוכרחים להגיע לאמונה היסודית בקדוש ברוך הוא – שהוא מנהיג את כל העולם כולו בכל שעה ובכל רגע, והוא מכוון מלמעלה את כל מעשי האדם בהשגחה פרטית: אם־כן, כל אדם צריך להאמין באמונה שלמה ולבטוח בכל ליבו שהקדוש ברוך הוא ינחה ויכוון אותו בדרך טובה ונכונה למצוא את חצי הנשמה שלו – את זיווגו האמיתי.

מכיוון שהקדוש ברוך הוא רוצה שכל ענייני העולם יתנהלו בדרך הטבע, גם הבחירה של בני הזוג אלה באלה נעשית בדרך הטבע. אבל, למעשה, גם בחירה טבעית זו היא מאת ה', והוא שגורם לפלוני לבחור את פלונית, ולמצוא את ה"חצי" השני של נשמתו.

האדם אומנם מצווה לפעול בדרך הטבע – לבדוק, לשקול, להבין ולברר – אך עליו לדעת שכל הבחירה היא רק כלבוש חיצוני להשגחה הפרטית האלוקית. הקדוש ברוך הוא, שהוא מזווג הזיווגים, מעורר בליבו של האדם את המשיכה – לא במקרה, אלא בדיוק למי שהיא החצי השני של נשמתו. כשאדם בוחר מתוך כוונה לשם שמיים, ומבקש לגלות את הנשמה שבתוך המציאות – הרי שהקדוש ברוך הוא מיישר דרכו, ומגלה לו את הנשמה התאומה.

באדיבות מגזין עטרת חיה