בהתוועדות שבת ספונטנית שנכחתי בה לאחרונה, הייתי עדה לשיחה בין אישה נחמדה ובין צלחת מלאה שניצלים.

הפגישה הראשונית הייתה מרגשת. "הביאו שניצלים!" הכריזה הנחמדה בתרועה רמה. שמחה אפפה אותה, וגם התרגשות לקראת העונג המצפה לה. אך אותה קריאה חזרה בשנית, והפעם הייתה מלווה בחשש מה. "הביאו שניצלים…" המשיכה בלחישה, בינה לבין עצמה. ממש "חדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא, ושניצל תקיעא במזלגאי מסטרא דא".

בחנתי את מערכת היחסים המתפתחת ביניהם לאורך הסעודה. ההתלבטות בנוגע לשניצל הראשון הסתיימה כאשר הוא נחת אחר כבוד בצלחתה, ובתוך זמן קצר היה אפשר לברך על המוגמר. השני היה צנוע יותר, ובשלישי היא הבטיחה לעצמה שזה האחרון. זהו! אין צורך יותר. היא ממש ניסתה לשכנע את עצמה שכאן הסתיים הסיפור.

צפיתי במחזה מהצד, והבנתי שלא היא ולא השניצלים מעוניינים לסיים את מערכת היחסים הזו בקרוב. הצעתי לה בחביבות אופיינית (כי אני לא מסוגלת שלא להתערב) שתאמר "בלי נדר", כי עוד שבת ארוכה לפנינו. היא אימצה את הצעתי, ובעוד שאר בנות החבורה מתוועדות במרץ, ראיתי איך היא מנסה, ממש מנסה להתעלם מהלחישות הרמות של השניצלים שנותרו, אך הקרב היה אבוד מלכתחילה.

בשניצל הרביעי היא הסבירה לעצמה ולמי שנותר לשמוע, שזו הייתה בעיקר אני, עד כמה השניצל מפתה. עם החמישי היא פשוט ניהלה שיחה, והסבירה לו שזה לא בסדר מה שהוא עושה לה, אבל הקודמים היו טעימים כל כך, שאין לה ברירה אלא לדגום גם אותו.

הוא אשם!

בקלות אפשר להפוך את הקטע הזה לביקורת חסרת נימוס ורגישות על אנשים שמתמודדים עם בעיות אכילה, ולתהות באיזו זכות בכלל אני מתערבת או מביאה את הדוגמה הזו. אבל אנא מכן, אין לי שום כוונה לרדת על מישהי או לשפוט ולהעליב מישהי. זו פשוט הדגמה חיה של מה שעובר על רובנו בכל יום, כל אחת עם החבילה שלה.

הסתכלתי על הסיטואציה וחשבתי לעצמי שלא סתם אני רואה את זה, הרי זו מראה למשהו שקיים בי. וזה לא משנה שלי ספציפית אין מערכת יחסים כזו קרובה עם שניצלים, אבל בטוח שאני מתנהגת בדיוק כך בנסיבות אחרות שהן ה'שניצל' שלי.

ההתוועדות נמשכה, ואחת הנשים שישבו לשולחן התחילה לדבר על נושא ניצול הזמן במשך היום, והחלפנו דעות וחוויות וגם שיתפנו בהצלחות וכישלונות וטיפים לניצול זמן ראוי ליום חסידי ומהותי. מישהי הציעה לקום מוקדם, מישהי דיווחה שהיא עושה חת"ת לילי, ומישהי התנצלה ואמרה שהיא משתדלת מאוד, אבל מה לעשות…"המסכים"… והמחישה בתנועת גלילה בידיה את אופן ניצול הזמן שלה.

השחתת זמן לבטלה היא לא איסור מהתורה, לא איסור מפורש בכל אופן, ועדיין – כולנו יודעות כמה זה מזיק לנו, וכמה טוב יכולנו להספיק לולי ההתמכרות למסך. התנועה הזו של הגלילה, בשילוב משיכת כתפיים האומרת ש"אין לי מה לעשות, אלו המסכים…" הדליקה לי נורה. הרי זה בדיוק כמו השניצל. בשפה טיפולית אפשר לקרוא לזה "מיקוד שליטה חיצוני", זה לא אני זה ה…

כולנו מחפשות על מי להטיל את האחריות: המסכים הם שמושכים אותי… השניצל הוא שמפתה אותי… הכעס הוא שמשתלט עליי…  העצבות היא שמורידה אותי… כולם אשמים חוץ ממני. אבל בואו, אם נודה על האמת, לא יצא לי מעולם לראות מסך טלפון עומד עם אקדח שלוף ומאיים עליי שאם לא אגלול עכשיו שעה, הוא יירה בי…

כמובן, אין עניין לחפש אשמים. איש אינו אשם, השאלה היא: האם אני מוכנה להיות 'המבוגר האחראי' בסיפור הזה, ולקחת את המושכות בידיים, ולהחזיר אליי את השליטה?!

אז רוב הזמן התשובה היא: לא. פשוט ככה. לא. אנחנו בורחות מאחריות במקומות האפורים האלו, שהם לא עברות של ממש, רק גלישות קטנות לעבר קליפת נוגה. רק שניצל, רק רבע שעה, רק מילה קטנה לא במקום. ובכלל הוא שגרם לי את זה, לא אני…

מקבלת אחריות

אז זהו, שזו כן אני, ואם כבר נתקלתי בדוגמאות מוחשיות וברורות כל כך של השלכת אחריות, אני יכולה להבין שיש לי פה עבודה לעשות. והעבודה שלי היא להחזיר את הכוח הביתה. פעם הייתי חושבת שאני עושה את זה על ידי שליטה, יותר נכון שתלטנות. אבל כוח אמיתי אינו נמדד בשליטה, אלא ברתימה. וזה נכון לא רק בנוגע לעצמי, אלא גם בנוגע לסביבתי, ואצל ילדים זה בולט מאוד, ובמיוחד בימי החופש הגדול.

אם כבר שליטה, אז שליטה עצמית והחלטה מודעת לקבל אחריות על מעשיי. אני רוצה לאכול חמישה שניצלים – בכבוד! תאכלי כמה שאת רוצה, רק אל תאשימי אותם בסוף. זה לא הם, זו את, ואת יצור נבון ובעל בחירה. אני לא יכולה להמשיך ולהתחבא מאחורי ההשלכות החיצוניות האלו של הסרת אחריות, איש אינו אחראי למעשיי חוץ ממני, אז במקום להאשים את כל העולם ומסכיו, אני יכולה להודות בטעות, להבין שבחרתי לא נכון, לראות את הכשל בשיקול הדעת שלי ולהתקדם משם הלאה.

עליי להתקדם למקום שבו אוכל לומר: "סליחה, בחרתי לא נכון, ובעזרת ה', אבחר אחרת בפעם הבאה" – אגלה את הכוחות שבי, אבחר בטוב, אוסיף אור.

כך אני חוזרת לתמונה של חיי, ומנתקת את החוטים המדומים שקשרתי לי ושמנהלים אותי, וזוכרת לומר לעצמי: "זה לא השניצל! זו אני!"

באדיבות מגזין עטרת חיה