דבורי אחותי היקרה!

ודאי תתפלאי למצוא מכתב ממני שממוען אלייך.

אבל אחרי שבת שעברה, כשהיינו אצלכם, הייתי חייבת…

את יודעת… החזרת אותי באחת לתקופות האלו, נכון יותר לתקופה ההיא. התקופה שבין תמוז לאלול. תקופה שבה בכל שיחה בתיכון עם החברות, במוח ובלב, ובאוויר כולו מרחפת מילה אחת שטומנת בחובה אין–סוף – תשרי.

וגם עלייך זה לא פסח, כמובן. את ודאי זוכרת כמה התרגשתי בשבת, כששמעתי שאת נוסעת לתשרי. לא ייאמן שכך עבר הזמן.

אני עוד זוכרת אותך ילדה בגן, קופצת עליי בחיבוק בבוקר סגרירי כשהגעתי הביתה מ'תשרי'. מתרגשת מערכת "אל על" שהענקתי לך בחשיבות, שומרת בהתלהבות טישיו מ'בית חיינו', ומקשיבה בשקיקה לכל הסיפורים והחוויות שסיפרתי בשבועות שאחרי הנסיעה. העיניים שלך נצצו…

הייתה שבת אחת, ממש אחרי תשרי, גם אני וגם אבריימי בדיוק חזרנו מהרבי שליט"א, וכל הסעודה לא הפסקנו לדבר בהתלהבות על מה שהיה שם… ואת? נעמדת על הכיסא, והכרזת בפני כל בני הבית: 'כשאני אהיה גדולה, גם אני אסע לתשרי להיות עם הרבי!' אנחנו חייכנו אז. אני עניתי לך: 'הרבי כבר יתגלה, דבורי! ויהיה הכי טוב בעולם'…

והנה, את כבר גדולה. הרבי עוד לא התגלה לעיני כול, אך בנות נאמנות ממשיכות להתמסר ולעלות לרגל.

כמה הייתי נותנת כדי לזכות שוב בכמה רגעים יפים כאלו, מרטיטים, מענגים, רגעים שאפשר למצוא רק בתשרי בליובאוויטש.

אני מדמיינת אותך שם, מגלה עולם חדש, אטמוספירה אחרת, שבה מרגישים וחווים אלוקות גלויה, רבי חי וקיים בפשטות, שמנהל ומוביל את העולם כולו לעבר תכלית הבריאה, לגאולה שלמה.

ושלא תטעי לחשוב, דבורי. גם שם, ב'בית חיינו', לפעמים יש ירידות, בלבולים, מצבי רוח, וכל מיני רגעי גלות… ועדיין, הכול אחרת. כשנמצאים אצל נשיא הדור, עם כל האחיות, יש כוח אחר, כוח שמרומם אותך למעלה מהגבלות הטבע הגשמי. את פתאום מגלה את עצמך. כן… את עצמך. מגלה שאת בעצם כזו טובה גם בגלוי, מגלה שאת בת נאמנה של הרבי, שמתעקשת ולא מתייאשת… את מגלה שהרצון האמיתי שלך הוא להיות מונחת בטוב ובקדושה, שאת רוצה באמת לגרום נחת רוח לרבי שליט"א, ואת מוכנה לעשות הכול בשביל זה.

אח… כמה רוגע זה מביא לנפש. התחושה הזו, כשאת מגלה את עצמך. משהו מתייצב בפנים… מרגיש שייך. את כבר פחות נלחצת מ'הנחות העולם' המטלטלות שבחוץ, הן אינן מטרידות אותך. יש משהו אחר שבוער מבפנים… לא צריך יותר מזה.

אני זוכרת סיטואציה אחת שנחרטה לי בנפש. זה היה בהתוועדות ראש השנה. עמדתי בחדר ראשון בצד ימין, מרוכזת כולי בכיסא של הרבי ובכל החסידים. התחילו לנגן ד' בבות. כולן סביבי נרגשות ורועדות, כל אחת מבקשת את בקשותיה, מחליטה החלטות בנפש. לפתע שמעתי בחורה אחת אומרת כמו לעצמה: "רבי, זהו זה. החלטתי, בית חסידי, זה מה שאני רוצה! בית שלך. אני רוצה ילדים חסידיים שחיים את האמת, תודה, רבי…" הסתובבתי, זו הייתה ליטל. בחורה מקורבת, למדה שנה בתיכון חב"ד, וכבר הגיעה לרבי. משכתי אותה לחיבוק עז. התרגשתי, מעיניי זלגו דמעות. ליטל הייתה בחורה מבולבלת… כמו נקרעה בין העולם שממנו באה לעולם שאליו נחתה. לא ידעה מה היא רוצה מעצמה… תשרי היה הצ'אנס האחרון שלה. והניגון הזה, ההתוועדות, חידדו לה את הלב, את המוח. היא באמת בחרה. היום היא אימא לחמישה, והבית שלה חסידי כל כך!

האמת שבכלל רציתי לכתוב לך כמה טיפים ממני, מאחות גדולה, שאולי יעזרו לך להתמקד בשהות שלך ב'בית חיינו' ובהכנה לנסיעה, והנה תראי איך התפזרתי. בכל אופן, תודה לך על הזיכרונות. טוב כל כך להתרפק עליהם!

אז קודם כול, אתחיל בסיפור יפה שאני זוכרת עוד מימי הסמינר העליזים: היה בחור חב"די אחד שעבד בסמיכות ל'בית חיינו', והיה נכנס לעיתים קרובות להתוועדויות ולחלוקות. כך הוא זכה לעבור מול הרבי פעמים רבות. אחרי זמן מה הוא עבר לעבודה אחרת, קצת מלכלכת… בסיום יום עבודה הוא כבר היה מלוכלך כולו. הוא לא רצה שהרבי יראה אותו כך. כעבור זמן רב היה לו אירוע. הוא התלבש בחגיגיות לכבוד חתונה של חבר, שהתקיימה בסמיכות ל'בית חיינו'.

הוא לא ויתר על ההזדמנות לראות את הרבי כשהוא לבוש טוב… ונכנס ל–770. ובפנים חיכה לו רבי אוהב. "לא היית פה הרבה זמן!" והבחור עונה במבוכה: "רבי, הייתי מלוכלך…" הרבי מביט בו ברוך ועונה: "תהיה  כמו שאתה… העיקר תבוא!"…

"העיקר תבוא"… דבורי, הרבי מחכה לך. ולכל אחת ואחת. כל אחת היא מעין בת יחידה ואהובה, הכי יקרה בעולם! אני זוכרת את התובנות שעלו בי לאחר ששמעתי את הסיפור הזה. הרבי אוהב אותנו ומחכה לנו איך שאנחנו. החיצוניות לא באמת משנה בעבורו. בכל מקרה היחס שלו אליי כאב לבת. אך ביכולתי, בעזרת ה', להתנקות מהלכלוך, להגיע נקייה, מוכנה.

ובכל אופן, תשמעי, דבורי, עכשיו הזמן שלך להתכונן, ואני לא מתכוונת להכנה הגשמית (שגם היא חשובה), אלא להכנה המהותית לנסיעה. תזכרי, ככל שתשקיעי יותר בהכנה, באמת, מתוך אכפתיות ורצון להבין ולהרגיש עד כמה גדול ומיוחד עניין זה של 'חסיד המקביל פני רבו' – כך גם השהות שלך שם תהיה מנוצלת ומיטבית. את תייקרי כל רגע.

ההכנה היא אבן דרך חשובה ביותר. דמייני אדם המתכנן לצאת למסע אתגרי. עליו להתכונן כראוי, ולהצטייד בכמות מספקת של אוכל, שתייה וציוד. את מסכימה איתי שברגע שהוא יוצא למסע, כבר מסובך יותר לחשוב על זה? כי הוא כבר בפנים. 'נכנס לשוונג', כמו שאומרים. מה שלקחת – לקחת. כך גם בהכנה לפני הנסיעה. חשוב להכין את עצמך, ללמוד על מעלתה, לשבת בהתוועדות הכנה (ואם אין – אז לארגן!), לקבל החלטות טובות, לכתוב לרבי ולשוחח עם המשפיעה. כל אלו יעזרו לך להיות מונחת בעיקר, בעצם כפשוטו. אני מקווה שאת מבינה אותי… אבל כשתגיעי, את תביני כמה זה היה נצרך.

וואי, אני יכולה לשמוע אותך אומרת לי: 'אבל מה הקטע להלחיץ?… פשוט מגיעים כמו שאנחנו ויהיה בסדר' (אני מדמיינת זאת ומחייכת…). את צודקת, יהיה בסדר. השאלה היא, למה אני נוסעת? האם המטרה שלי היא רק ש'יהיה בסדר', או שהגעתי בשביל להתרומם, להשתנות, להתחבר באמת, לתת מעצמי. להראות לרבי את עצמי כמו שאני באמת. וזוהי נקודת המוצא שממנה מתחילה הכנה אמיתית. תשבי עם עצמך ותשאלי את השאלות האלו… אני בטוחה שהתשובות יעודדו אותך להשקיע בהכנה.  עם התשובות האלו תגיעי לרבי והן יעמדו לך מול העיניים… יעזרו לך להיות מונחת בעיקר – מונחת בתפילות, בשיעורים, בהתוועדויות. בהתחלה אולי יהיה קצת עמוס… אבל, אל דאגה, ככה זה בהתחלה… לאט־לאט תתרגלי לשגרה הברוכה של מרכז העולם, תתחברי. ואז כבר תחליטי לבד מה הם הדברים שעליהם אינך מוותרת. מתי נוח לך יותר ללמוד, עם מי ובאיזה חדר. תני לעצמך את המרחב שתצטרכי, לא מתוך הרגשת החמצה שוויתרת על משהו או מתוך ייאוש, אלא מתוך רצון וידיעה שזוהי הדרך שלך להיות מונחת בעיקר באמת, לחיות עם הרבי בביתו בצורה המיטבית, כמו שהוא רוצה. ואל תשכחי גם קצת לצאת מעצמך… בכל זאת.

ועוד משהו חשוב, שימי לב שיש לך חברה קרובה שטוב לך לשוחח איתה, לשתף בנקודות רגישות ולפרוק כשצריך…

לפעמים זקוקים לכך מאוד. ואם כבר דיברנו על חברות, לפעמים דווקא בתשרי הצורך בחברה הוא תמידי. את נמצאת עם בנות יומם ולילה, שבעה ימים בשבוע, אין הפסקה. לפעמים זה יכול להציף, להתיש… תהיי קשובה לעצמך. שימי לב שאת לא נגררת אחרי בנות רק כדי 'להיות איתן'… תשמרי על יציבות. תזכירי לעצמך שוב את התשובות שענית לעצמך כששאלת 'למה הגעתי לכאן'… זה יעזור לך.

כן, וגם אלו סביבך שירגישו לעיתים בודדות, רחוקות, אולי קצת אבודות… שימי לב אליהן. זוהי אהבת ישראל אמיתית שאין כמותה. להתעניין, להתייחס, להציע לאחת ללמוד בחברותא, לשנייה לצאת לסיבוב, את השלישית סתם לפנק בשוקולד נחמד. זה יכול לעשות להן את היום! להאיר אותן.

אני זוכרת בוקר אחד של שמחת תורה. הגעתי קצת מאוחר, נכנסתי בסערה ל'בית משיח'. ראיתי מולי מישהי, צעירה ממני בכמה שנים, חיוורת, נראית מיובשת. מייד ניגשתי ושאלתי לשלומה. מתברר שהיא סבלה מכאבים ולא היה לה כוח להביא לעצמה כדור או משהו לשתות… רצתי לאש"ל, לקחתי כדור מהמזכירה, והכנתי לה תה. כשהבאתי לה, היא התרגשה כל כך מעצם המחשבה, שזה עצמו כבר הבריא אותה… עד היום, בכל פעם שאנחנו נפגשות, היא מזכירה לי את הסיפור הזה ומודה לי מחדש. אינה שוכחת.

זה באמת הזמן לגלות אכפתיות אמיתית, לראות את האחרות שסביבי.

וואו… הצפתי אותך…

אבל תהיי חזקה עוד רגע! הנה נקודה אחרונה שעלתה לי.

לפעמים כל ההמולה שיש בתשרי – הכנסים של אחות, ההתוועדויות ושלוש התפילות ביום, השיעורים והימים הטובים שחוגגים יומיים ומגיעים זה אחר זה, וכל מאות הבנות ששוהות יחדיו ב'בית רבינו'. לעיתים אלו עלולים לגרום לתנועת נפש כזו של מרוץ, לתחושה שמוכרחים להספיק משהו, וכל הזמן לחשוב על הרגע הבא… להספיק את ההתוועדות, להספיק את השורה הראשונה, להספיק את התפילה, להספיק לישון, להספיק לקום… ואז אם מחמיצים משהו מהרשימה או שדבר מה אינו קורה כמו שתכננו, זה יכול ברגע להוריד את מצב הרוח לכל היום כולו, לתת תחושה של חוסר טעם וכדומה. על כן, אנוכי הקטנה באה לפנייך לומר לך בזאת: דבורי! אין דבר כזה שבת של רבי נוסעת לתשרי ב'בית חיינו' בלי ללמוד את "דבר מלכות" פנחס. הרעיון של השיחה הכרחי לחיים בכלל, ולהכנה לנסיעה בפרט. כשלומדים את הדברים מבינים עד כמה כל רגע הוא משמעותי וחשוב, הכי יקר שיש. גם מבינים שאיפה שאני כרגע – פה אני צריכה להיות.

את יודעת כמה זה משחרר? להרגיש בידיו הטובות של הקדוש ברוך הוא ולחוש את ההשגחה הפרטית. השיחה הזו גם משנה את הגישה. שלא תביני לא נכון, אכן חשוב להספיק, ויש לייקר כמה שיותר כל מאורע וזמן שיגיע ויבוא. אך הגישה… הגישה צריכה להיות אחרת. משוחררת, רגועה, מונחת באמת. העיקר הוא להיות עם הרבי ב'בית חיינו', ולעיקר הזה יש הרבה ביטויים בתשרי. אך שימי לב שאת מתמקדת דווקא בו… זה יעשה אותך מאושרת, שלווה, את תחווי את השהות בפנימיות, ותזכרי שהעיקר להיות. לאו דווקא לראות או להספיק. זה מה שהרבי רוצה… ובסוד אגלה לך, ה'מונחות' שלך אינה תלויה במקומות שבהם תתפללי או בבנות שאיתן תהיי. זה תלוי בך… כשאת תפנימי זאת, הכול ייראה אחרת! בהבטחה, בלי נדר.

בקיצור, דבורי, תשרי אצל הרבי הוא זמן להתעלות רוחנית, להתרוממות מכל העניינים העולמיים ולעלייה למצב גאולתי מתמיד. זה הזמן לגלות את עצמך באמת, זמן 'להיראות' מול הרבי, וכן, גם זמן לעבודה עצמית לא קטנה… והמאמצים נושאים פירות ופרי פירות!

מה עוד נותר לי לומר? אני מאחלת לך שתהא נסיעה טובה, שתהיי שם, תהיי באמת. תרגישי, תפנימי ותראי במוחש איך הרבי שליט"א איתך יד ביד. תצליחי לייקר את הרגעים שם, ב'בית חיינו'. ובעזרת השם, הרגעים האלו יחרטו לך עמוק לכל החיים, וילוו אותך בשמחה לאורך הדרך, עד לגאולה, שתגיע עוד לפני שתטוסי, ונזכה להתראות עם מלכנו משיחנו פה בירושלים הבנויה.

בינתיים אנחנו פה, בשליחות ונחפש אותך באתר 'נשי'. אשמח אם תמצאי דרך לשלוח לי תמונות, שארגיש איתך באווירה… ואני מחכה לשיחות טלפון ממך! (אל תתקשרי צמוד לשבת או לחג – תרחמי עלינו!)

שתהיה נסיעה טובה, דבורי.

בהצלחה, אחותי.

ממני, מושקי

באדיבות מגזין עטרת חיה