יסכה הייתה לבדה על הגג, מתכופפת, שוטחת על שקים נקיים קליות לייבוש. טוב, היא לא הייתה ממש לבד. שרה הקטנטונת התכרבלה בחיקה בערסול נעים, בתוך רצועת הבד העבה שקשרה סביבה. אפשר לומר שהמנשא החמים הזה הפך להיות כמעט ביתה הקבוע. מי יודע אם לאחר חזרתם תסכים שוב לישון בעריסתה שבבית…

הפולים לחים וקרים ויש מהם המון. היא מסדרת אותם שורות שורות, מקפידה שלא יסתירו זה מזה את השמש שתזרח מחר. אם היא כבר מושיטה יד לבת שבע, המארחת המדהימה שלהם, לפחות תעשה זאת כמו שצריך, לא?

"לולי ה' שהיה לנו…" השירה עולה מלמטה, סוערת. לפי הקולות והדפיקות על השולחן, שוב יושבת שם חבורה של עולי רגל מרוגשים. הם חוזרים על מה שאמר המלך שלמה, מטכסים עצה איך להוריד את העניינים שעליהם דיבר לחיי היום־יום שלהם, משתפים זה את זה בתחושות שלהם ובהתרגשות מכל הגילויים הנעלים שפורצים כאן זה אחרי זה כמעט בלי שהות, בלי רגע לעכל ולהפנים. כשנפשם סוערת מעבר למילים, הם פשוט נותנים קולם בשיר עתיק. הפסוקים, הניגון, מביעים לפעמים טוב ממילים.

צביטה קטנה בלב מלווה את ידיה המיומנות והזריזות ואת מחשבותיה. כבר התרגלה להרדים את הילדים באפלולית החדר הקטן, על מזרן הקש, כשהיא מקשיבה לניגונים, לסיפורי המופת המתגלגלים מתחת לכל שולחן, לבכיות ההתעוררות של המשתתפים. מי ייתן לה התוועדות כזאת בחווה הקטנה שלהם, השוכנת במרחק של שעת רכיבה מחצור הגלילית?

כשהיא חושבת על הבית, על כל מה שהשאירה בו, היא מתמתחת, ממצמצת. הוא נראה לה רחוק כל כך פתאום, כאילו חיה בו בגלגול אחר, בתקופה שכבר אינה זוכרת. וילונות המשי היפים, שאחיטוב קנה והיא רקמה בהם רימונים קטנים. מפות הפשתן, מיטות הברזל המפנקות. עריסת הקש של שרה…

כמה הייתה עסוקה באותו יום שבו חזר אחיטוב עם הרעיון שלו, לעלות לרגל כולם יחד השנה. העיזה המליטה באותו בוקר, והכנעני החיגר רצה את משלוח הצמר הטווי שהבטיחו לו. שרה בכתה כל הלילה, וערמות הבגדים המלוכלכים עברו מזמן את שפת הסלים. וחמותה… היא נאנחת.

בהתחלה לא הבינה מאיפה הרעיון הנועז, המטורף, הבלתי הגיוני הזה. בכל שנה הוא עולה לבד, בדיוק הם חסרים לו על הראש במסע האין־סופי הזה? שבוע על גמל. שבוע! ושרה קטנה כל כך, וידידיה רק בן שלוש ושובב כל כך. היא רק תרוץ אחריו כל היום, בשביל זה היא נוסעת? לרוץ אחריו נוח לה יותר בבית…

עכשיו, אחרי שבועיים בירושלים, היא נבוכה להיזכר במחשבות שלה. אבל למה שלא תחשוב ככה? עד שלא מגיעים לפה, אי אפשר להבין. וגם כשתחזור, לא נראה לה שתמצא את המילים להסביר לחגלה אחותה, למשל, מה חוותה כאן.

הוא הביא לה פסוקים מספר התורה, סיפר על מצוות הקהל, על המקדש החדש שבנה שלמה המלך לה', סיפר שהמלך חיכה עם חנוכת הבית לתשרי. שום דבר לא היה משכנע מספיק בשביל לעזוב את הבית ואת החווה, לנטוש את כל העבודה האין־סופית בדיוק רגע לפני בוא החורף, ולצאת למסע הבלתי אפשרי הזה. רק עיניו המתחננות הצליחו להמיס את התנגדותה. מעולם לא ביקש ממנה משהו בהשתוקקות גדולה כל כך. תיסע, תחזור. כבר עברה שני הריונות ולידות, לא תשרוד את החודש הזה?

היא מביטה בידיה, אצבעותיה כבר הפכו להיות מקומטות מהמגע עם הפולים הלחים. היא מחליטה לעצור קצת, מתמתחת. בקצה המרפסת היא מגלה את הכד שבו השרתה את החיתולים המלוכלכים של שרה. לא נעים! בת שבע עלולה לגלות אותו מחר, לשפשף במקומה! גם ככה נאלצה ללוות ממנה בורית, לא לקחה די מהבית… היא ניגשת לדלי, משפשפת במים הקרירים את חיתולי הכותנה. אצבעותיה מוחות. 'מן הפח אל הפחת…' היא צוחקת לעצמה. 'לא רציתי לנגוע בקטניות לחות, אז אני משפשפת חיתולים במים קרים…'

עוד לפני שהגיעה לירושלים התחילה לטעום את ההתרגשות. המעבר בין הישובים, הלילות מול המדורה ועולי הרגל המעלים זיכרונות בעיניים דומעות, הניגונים… האנשים שהצטרפו אליהם כמו פרפרים שנמשכו אל האור.

ראש השנה עם המלך. היא נאנחת, מצטמררת. הרגעים שלפני השופר. איך אפשר בכלל להמליך את ה' למלך לפני שרואים פעם אחת מלך אמיתי? והחגיגות שהתחילו בח' בתשרי… הקורבנות שהוקרבו במספרים שאינה מכירה כלל. חשבה שהיא, בתו של עדריאל מהגליל התחתון, יודעת מהם עדרים גדולים… לא היה סוף לקורבנות, עד שהחליטו לקדש את רצפת העזרה ולהקריב עליה. לא הייתה שום דרך אחרת להתגבר על הכמות הבלתי נתפסת!

ויום כיפור… פשוט המשיכו לאכול. נדרש לה זמן להבין את זה… החגיגות של חנוכת המקדש פשוט ביטלו את הצום! אפילו כשידידיה נולד, בסוף אלול, אמר לה אבא לצום בכיפור, ועכשיו… אבל את זה היא לא יכולה לספר לחגלה. היא תשאל, בשביל זה נסעת? מזה את מתלהבת, שאכלת בכיפור? והיא תענה לה, מה פתאום, בקושי אכלנו… אנשים רבים כל כך נדחקים זה על זה, דחוסים. במיוחד אלו שרוצים לעמוד בשורה הראשונה, לראות כל פרט, כל תנועה של המלך. אם מישהו מתעטש, כל הטור מתעטש איתו יחד… ואז מה תגיד חגלה? היא תעקם את הפרצוף. תגיד לה, אני לא הייתי מסוגלת להידחק ככה. ובטח כולם מזיעים…

לא יהיה לה מה לענות. גם היא הייתה מגיבה ככה. להיות בתשרי אצל המלך זה משהו שצריך לחוות, אי אפשר להסביר. לפחות עכשיו היא מבינה למה אחיטוב נוסע בכל שנה לחגוג, ובמקום לחזור מדושן ושבע, הוא תמיד חוזר מעוך, רזה יותר, והבגדים היפים שלו בלויים כאילו דחפו אותו לחבית, גלגלו אותה מראש ההר… אחרי שראתה את הריקודים, שהשתתפו בהם עשרות אלפי האנשים, היא מתחילה להבין. בגלל זה הוא ישן כמעט יממה כשהוא מגיע, ובכלל נדרשים לו כמעט שבועיים לחזור לעצמו, לנחות. כולו מעופף…

הפעם גם היא תהיה ככה.

כשהיא חושבת על החזרה הביתה, היא מאבדת לרגע נשימה. כמעט בלי לשים לב מה היא עושה, היא משאירה את החיתולים המשופשפים על שפת הכד, ניגשת אל הפינה המערבית של הגג, שממנה אפשר לראות את המקדש ואת העזרה. נושמת עמוק, מנסה להכניס אל קרבה כמה שיותר מן האור הזה, הטוב.

זה מדהים, אפילו הגויים של ירושלים שונים, נחמדים יותר… היבוסים, המוזרים האלה, עם העיניים המלוכסנות שלהם, סוחבים ומנקים ומשרתים את כל אלפי היהודים מכל הארץ שממלאים את העיר. והכרכרה הענקית שעומדת ממש ליד הר הבית, אין־סופית, אפרתי נדיב אחד מממן אותה, עומד בפתחה, פשוט מוציא כוסות חרס מלאות יין לכל עולה לרגל שרוצה לקדש, מוסיף בנדיבות מגדנות ופירות בלי סוף…

מישהו עולה במדרגות. היא יכולה לשמוע את העץ חורק תחתיו. נבוכה, היא ממהרת להמשיך ולתלות את החיתולים ששפשפה על החבל התלוי ברפיון בפינת הגג.

"יסכה?" היא שומעת את קולו העמוק של אחיטוב, נושפת בהקלה. "את פה?"

"אני פה…" היא מסתובבת, מחייכת.

"ישבתי למטה עם כולם, שרנו, דיברנו, ידידיה נרדם עליי." הוא מתקרב אליה. "נכנסתי לפינה שלנו, להניח אותו על המזרן, הייתי בטוח שאת ושרה ישנות מזמן… יצאתי לחפש אתכן."

"ומצאת…" חיוכה גדל.

"עובדת קשה?" הוא שואל בקול רך, עיניו דואגות.

"לא, בכלל לא." היא מחייכת. "קצת עוזרת לבת שבע והרבה מהרהרת…"

"אני יכול לשאול על מה?" כמעט בלי לשים לב הוא נמשך אל הפינה המערבית, מביט במקדש. היא נעמדת לידו, ידה מונחת בעדינות על שרה המכורבלת בתוך המנשא.

"אילו היו לי מילים, הייתי משתפת אותך מזמן," היא לוחשת, דמעות התרגשות ממלאות את עיניה. "הכול, המלך, ירושלים, המקדש… זה, זה וואו, אחיטוב."

הוא מלטף את זקנו, מהנהן. אינו מתיק עיניו מהבית הקדוש, היפה בתבל.

"פתאום אני גאה כל כך, מאושרת כל כך להיות אישה בממלכת שלמה, להיות יהודייה, אחיטוב. זה לא שקודם לא הייתי," היא ממהרת להרגיע, מבינה ממבט עיניו המחויך שלא נבהל כלל. "תמיד ידעתי שאני יהודייה, בת אברהם, יצחק ויעקב. בגאווה נשאתי שמי, הקפדתי על כל מצווה. אבל עכשיו, עכשיו זה ממלא אותי. אני לא מצליחה להסביר בכלל… כאילו אין חוץ מזה כלום."

"אולי זה ההבדל בין לשמוע ולדעת ובין לראות," הוא לוחש.

"בין לשמוע ולדעת ובין להיות." היא מדייקת אותו, נבוכה. "כאילו, זו אני. זה הכול. המלך, הקדושה, האור. אין עוד שום דבר חוץ מזה. זאת אומרת, יש. אבל החווה, העסקים, הבית שלנו. אני יודעת שכל זה קיים במקום כלשהו. אבל כל אלו כבר לא… אוף. אתה מבין, נכון?"

אחיטוב מהנהן, החיוך שלו גדל.

"נחשי מה מחר?" הוא מסתובב אליה.

"מה מחר?" עיניה נוצצות. היא סקרנית ומרוגשת כמו ילדה קטנה.

"מחר," הוא מותח אותה, מדבר לאט לאט. "למחר אביה הסוחר הכין לי שק בינוני של דבלים וצימוקים, שתי נאדות גדולים מלאים מים ושק מלא צנימים. את הלחם הטרי והירקות המיובשים נקנה מעזריאל. נעמיס הכול על הגמל, ונצא בשעה ארבע, שמחים וטובי לב, הביתה, לחצור הגלילית, לחווה שלנו."

היא מחווירה, ממש. מחזיקה במעקה האבן שאחיטוב נשען עליו באצבעות מלבינות. "איך אפשר, אחיטוב?"

הוא צוחק צחוק קצר, מופתע. "מה הכוונה, איך אפשר? לא חשבת שאנחנו עולים לגור בירושלים, יסכה! מראש דיברנו על שבועיים!"

"לא," היא בוכה. "זה לא…" לא מצליחה להמשיך.

"יסכה," קולו רך, מנחם. "את יודעת שאנחנו חייבים לחזור. שמעון ובת שבע אינם יכולים להמשיך לארח אותנו בלי סוף. ובבית מחכים לנו הבקר והצאן. השדות שהכנתי לזריעה לפני שיצאנו לדרך, מישהו צריך לזרוע אותם! ובכלל, אחותך צריכה ללדת בחורף, וההורים שלי…"

"אחיטוב," הדמעות עדיין שוטפות את פניה. "אני לא מבינה איך חוזרים כש…"

הוא נאנח. "אני לא מבין, יסכה! אתמול הצטופפנו כולנו מול החדר של המלך לקבל ברכת פרֵדה. עמדנו, רועדים, מקשיבים למילותיו הקדושות, לקולו השמימי. ראינו את המבט שלו נח עלינו, רואה כל אחד, ונרעדנו. קיבלנו חיוך של צאתכם לשלום… באמת לא הבנת שאנחנו חוזרים?"

היא מנסה לומר משהו, אינה מצליחה.

"אל תנסי להסביר," הוא לוחש בסוף. "תבכי, זה בסדר. אני כאן, נושם את האוויר של ירושלים רגע לפני שעוזבים. מצידי, הייתי נשאר כאן כל הלילה, רק מסתכל על בית המקדש. עם אור ראשון רץ לשם, לעקוב אחרי כל תנועה של המלך…"

שקט שורר ביניהם.

הגברים שעוד יושבים יחד, למטה, מנסים להוריד אורות בכלים, שוב מרימים קולם בשיר געגועים. ברחוב פוסעת קבוצה של עולי רגל, הם מדברים בקולי קולות. לעולי הרגל יש נטייה לשכוח שבירושלים גרים גם תושבים קבועים, שיש להם שעות שכיבה וקימה, ילדים לגדל, עבודה… הם תמיד מסתובבים ברחובות העיר כאילו כולם כמותם, חיים בחלום, למעלה מזמן ומקום…

"אחיטוב," היא לוחשת כשהיא נרגעת. הוא מסתובב אליה, עיניו טובות, מרחמות.

"אני יודעת שחוזרים," היא מנסה להסביר, מחפשת מילים.

הוא מביט בה, שותק. יש לו המון סבלנות, גם זו מתנה של ירושלים. בחווה הוא תמיד עסוק, תמיד יודע, תמיד מחליט.

"אנחנו חייבים לחזור," היא מסבירה לו, לעצמה. "הענבים שמחכים לדריכה, הגדי החדש. הצמר שהבטחנו לסוחר הכנעני ההוא, שאני מתעבת, עם העיניים הקטנות… ובכלל, שרה וידידיה כבר משוועים לסדר יום הרגיל שלהם, הבגדים הנקיים כמעט נגמרו, ולא נעים לי מבת שבע, לבקש עוד טובות… והגב שלי. כבר איני מסוגלת לישון על מזרן הקש הזה…"

הוא צוחק, מופתע. "אז מה לא הבנת?"

"אמרת שנצא מחר, שמחים וטובי לב, בשעה ארבע." היא מביטה בו, בעיניה מבט כמעט מאשים, מלא תהייה. "מה שמחים? מה טובי לב? נצא בארבע, בטח. אבל בדמעות, בכאב לב. כאילו ניתקו אותנו בכוח, והנשמה נשארת כאן. יש רגעים שנראה לי שעד שלא אחזור שוב, לא אהיה שמחה באמת."

"שמחים וטובי לב." אחיטוב מחייך, עיניו קורנות, דומעות. "לא טעיתי, התכוונתי לזה."

"איך אפשר?" הדמעות מגיעות שוב. "אם רק חושבים מניין הולכים ולאן הולכים… עוזבים את המלך, עוזבים את בית המקדש, את הקדושה, האהבה, האחדות, השמחה, ההתלהבות שהיו כאן, ולאן הולכים? לשור ולפרה ולחמור. לכסף ולכבוד, לכל הלכלוך של העולם הזה. מה יש כאן לשמוח?"

אחיטוב משפיל רגע את מבטו, נושך שפתיו. אחר הוא מרים עיניו, שוב מביט על המקדש. נושם עמוק. שרה מתפתלת בתוך המנשא, מנסה להתמתח, כאילו מזכירה שגם היא פה. יסכה מתנועעת לאט לאט, בתנועה מרגיעה, מלטפת אותה. ענן קליל משייט בשמיים, מזכיר את החורף הקרב, את הכהן הגדול שביקש שנה גשומה, את השדות היבשים, הצמאים, החרושים, המחכים לגשם.

הם חייבים לחזור.

"המלך," אחיטוב אומר פתאום בשקט, "המלך הוא לא רק המלך של ירושלים, יסכה. הוא מלך ישראל, מדן ועד באר שבע, מצור ועד עציון גבר. והאמת היא שהוא מלך העולם. גם אם עדיין לא כל האומות מכירות בזה. כל החיים, האור והטוב של כל העולם מגיעים דרכו, הוא צינור השפע."

היא מביטה בו, מרותקת.

"בית המקדש," הוא מושיט ידו בתנועה רחבה, מראה לה את המקום הקדוש, האהוב, מעורר דמעות של התרגשות, "בית המקדש הוא מקום השראת השכינה, אבל…"

"אבל?" היא מקמטת מצח, תוהה.

"אבל לא מספיק שאנחנו מרגישים את זה פה, בירושלים, כשאנחנו מנותקים מכל חיי היום־יום שלנו, מנותקים מגשמיות, רואים את המלך ושותים את דבריו בצמא, נמצאים בשחרית עם המלך, במנחה, בקורבן התמיד, מלווים אותו הביתה… אנחנו צריכים להביא את הקדושה הזאת איתנו לגליל, יסכה."

"מה?" עיניה נפערות.

הוא מהנהן. "כן. בית המקדש צריך להיות בתוכנו, לבוא איתנו לגליל, להכניס חיות בנו, בעובדים ובאריסים שלנו, בבני המשפחה שלנו שלא זכו לעלות לרגל. את יודעת מה? אפילו בסוחר הכנעני. שיראה אותנו, ויראה חיות אחרת, ידע שיש מלך וידע גם מי המלך. לא פחות."

היא שותקת, מנסה לעכל בתדהמה את מה שאמר.

"אנחנו בעצם שליחים של המלך עכשיו, נציבים שלו, חיילים." הוא מביט בה, רציני. "יש לנו תפקיד. ללכת ולהפיץ את האור ואת הקדושה שקיבלנו פה לכל מקום. היו פה כל עם ישראל כמעט, תחשבי על זה… כל אחד יעביר את מה שהוא קיבל כאן הלאה! זה מדהים! רק תדמייני איך כל ארץ ישראל עולה באש של קדושה!"

היא נושמת עמוק, עוצמת עיניים. מנסה לדמיין את התמונה הזאת בעיני רוחה. עמק והר, נהר ומדבר, הכול מאיר באור של קדושה… "זה לא יהיה כמו האור הזה של ירושלים… אולי כמו נר קטן." היא נאנחת. "אנחנו, אחרי הכול, רק אנשים פשוטים, אנחנו לא המלך, אחיטוב!"

"זה יהיה, במידה מסוימת, אפילו יותר, יסכה!" הוא רציני.

"נו, באמת…" היא לא אוהבת שמנסים לנחם אותה בהבטחות שווא…

"זוכרת את שמחת בית השואבה?" הוא משנה נושא פתאום.

"אין סיכוי שאשכח!" היא מחייכת בגעגוע, דומעת. מה, שוב דמעות? בכתה בשביל שנתיים!

"כשבררת חיטים, בלילה," הוא מקמט מצח. "כמה נרות הדלקת כדי לראות מספיק טוב שאין נגיעות?"

"שום נר…" היא מביטה בו, מופתעת. כבר שכח? "האור של בית המקדש האיר את כל ירושלים! לא הייתי צריכה להדליק נר. וגם אילו הייתי מדליקה, לא היו רואים את האור שלו. הוא היה מתבטל ב…"

"המלך אמר לנו בסוכות…" הוא מביט בה רציני, אומר את מילות הפסוק לאט לאט. "כיתרון האור הבא מן החושך."

"יתרון האור הבא מן החושך." היא חוזרת אחריו, עדיין אינה מבינה, כבר אוהבת את המילים. ממש יכולה לשמוע את קולו של המלך אומר אותן, רך ועדין, אבל חוצב להבות.

"בדיוק." אחיטוב מתלהב, כאילו הסבירה משהו. "כשיש אור שמש, לא מרגישים נר קטן, אבל אצלנו בחווה, בלילה בלי ירח, נר דולק הוא הצלה של ממש!"

היא מהנהנת, חושבת שהיא מתחילה להבין, אינה בטוחה.

"כשאנחנו מתרחקים מבית המקדש, מהמלך," הוא כאילו מתחנן שתבין. "כל מעשה שלנו, כל פעולה, כל מחשבה טובה – הם כמו נר בחושך. מאירים באור אחר לגמרי. לא חוכמה להאיר כאן, בירושלים, להיות קשור למלך, לאהוב אותו ולרצות לעשות כל מה שיצווה. בגליל, שם בואי נראה אותנו… בתוך הגשמיות, בתוך כל העיסוקים. עם המיטות הנוחות, הפרות, התרנגולים בחצר והסוחר הכנעני, אז להיות בטל למלך, בטל למשלח, זו כבר עבודה בדרגה אחרת לגמרי…"

"יתרון האור הבא מן החושך," היא לוחשת.

אחיטוב מהנהן, העיניים שלו, שנצצו עד עכשיו, כבר לחות באופן מחשיד.

"אז מחר," היא לוחשת. "בארבע, יוצאים למשימה, להאיר את הגליל."

הוא מהנהן, רציני.

"שמחים וטובי לב, כן?" היא מחייכת, מתמוגגת בדמעות.

"רק שמחים וטובי לב, אלא מה?" קולו רועד.

היא לוקחת נשימה עמוקה. "האמת היא שאם אנחנו לוקחים איתנו את האור להפיץ אותו בכל מקום, אז אנחנו גם לא באמת מתרחקים מהמלך, נכון?"

הוא מהנהן, מנגב את עיניו.

"אז בטח שנצא שמחים וטובי לב," היא נאנחת, מחייכת, נבוכה. "זה יהיה לי קצת קשה, אחיטוב. אבל אני אנסה. אל תדאג."

"לא דואג…" הוא מושך כתף. "תבואי שוב שנה הבאה?"

"זו שאלה בכלל?" היא מתכעסת, הוא צוחק.

הקטנה מתעוררת סופית.

הסיפור נכתב בהשראת שיחת הרבי מה"מ משיחות קודש ה'תשמ"א ח"א, עמ' 376 ואילך.

באדיבות מגזין עטרת חיה