איזו שגרה משעממת עכשיו… בלי חגים.

"אין משמעות או רעיון מהותי…" – בחודש מרחשוון.

ככה זה, חזרנו לשגרה. ברור שאם ברצוני למצוא משהו מעניין, עליי להתאזר בסבלנות ולחפור עמוק.

אז הנה, עכשיו "אחרי החגים". בחודש תשרי התפללנו, חשבנו, רקדנו, צמנו, אכלנו, הבטחנו, שילמנו, וספגנו עוצמות וריבוי השפעות. זהו – נחתנו. נכנסנו לחודש מרחשוון. לכאורה חודש "שקט", ללא חגים ומועדים, אך דווקא בו טמון כוח עמוק ביותר: לעלות דרגה ולהפוך את כל ההארות שקיבלנו בתשרי למעשה בפועל, בתוך הבית ובתוך חיי היום־יום. בחודש זה, שפטירת רחל אימנו חלה בו, יש השראה מיוחדת של עוצמה נשית לשליחות בבית עם בני המשפחה.

העוצמה שלנו מתבטאת בשלוש המצוות – אבני היסוד והחוסן של נשות ישראל. נר שבת, טהרה וחלה. מצוות מהותיות הללו הן מקור של חיות, אור, כלים, תיקון, שפע וברכה אלוקית. כפי שאומר דוד המלך בתהילים: "כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים, בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר" (תהילים לו, י). אור אין־סופי נמסר לנשות ישראל והופקד בידיהן, ובאפשרותן להורידו ולהמשיכו לתוך חיי היום־יום בתוך ביתן.

נרות שבת – אור של אמון ואמונה

מצוות הדלקת נרות שבת מאירה את הבית. להבות של אמון ואמונה מהבהבות בלב כל אישה ומתפשטות ויוצרות אווירה. נרות שקטים ונעימים מאירים ומחממים לבבות ונשמות של הבעל ושל בני המשפחה. נרות של שלום, של תקווה, של תפילה, של ישועה, של נחת, של גאולה. כמו שהמלך שלמה כתב במשלי (כ, כז): "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם" – כל נשמה היא נר. חיוך ומבט של אמון, מתוך נינוחות ואמונה, מאירים ומוסיפים אור לכל הנשמות אשר בבית.

כאשר אישה ניגשת בשמחה להדליק את הנרות, היא נושאת בתוכה מהכוחות ומההשפעות של האימהות הקדושות. הן מאושרות שבנותיהן הולכות בעקבותיהן. איזו נחת!

תחושה עילאית זו מאפשרת שלווה פנימית ותורמת ליציבות ולרוגע בבית. על אדמה פורייה זו אפשר להשריש ולהצמיח זרעים ונבטוטים של מידות טובות, שיתוף פעולה ותחושת שייכות. ברגעים הללו נוצר קשר נשי־אימהי עמוק, בהשראת רחל אימנו – 'מאמע רחל', שנתנה מעצמה באמונה ובוויתור, ובכך בנתה יסוד נצחי לעם ישראל. הנר, אם כן, אינו רק נר של שבת. הוא נר של קשר, של אמון, של חינוך ושל יראת שמיים שמחלחלת פנימה.

טהרה – רוך, ענווה והיכולת לראות את האחר

מצוות הטהרה נוגעת בלב הדינמיקה בין בני הזוג מבחינה הלכתית וגם מבטאת תפיסה שלמה: יש כאן עוד מישהו מלבדי. רחל אימנו, דמות של רוך וענווה, של רגישות והבנה. היא ידעה לפנות מקום לאחר – לאחותה לאה, לבעלה יעקב, לילדיה – ולדורות הבאים. זהו שורש האהבה האמיתית: היכולת לתת מקום, להקשיב, לראות ולקבל. ועם זאת – היכולת להיות קשובה לעצמי, לצרכים שלי ולשאיפות שלי, כדי שאוכל להשקות ולהעצים את הסביבה ממי המעיין הנובע בתוכי. בחיי הזוגיות, היכולת לראות את השני ולמקם את עצמי בעמדה של מקבל יוצרת סיפוק עמוק, נינוחות ותחושת שותפות אמיתית. זהו סוד ויסוד איתן בחוזק ובחוסן של הבית היהודי. כפי שנאמר בתניא (פרק לג): "וזה כל האדם ותכלית בריאתו…" השלום מתחיל בין איש לאשתו, כאשר כל אחד חי בתחושה שיש כאן מישהו לצידו.

חלה – גשם של ברכה ושפע

מצוות הפרשת חלה מסמלת את הקשר הישיר בין הבית ובין השפע האלוקי הגשמי. לחם, יסוד חיי האדם, הוא תוצאה של עבודה אנושית, אך ההכרה הבסיסית היא שהשפע הוא ברכת ה' מלמעלה.

בתפילת ערבית של ליל ז' במרחשוון מתחילים לומר – בארץ ישראל – בתפילה: "ותן טל ומטר לברכה". הגשם, גשמי ברכה, הוא הביטוי החיצוני ביותר לשפע גשמי. וכאשר אישה לוקחת עיסה פיזית, מפרישה חלה ומברכת, היא בעצם מעלה את כל ענייני הפרנסה ואת ההשפעות הגשמיות לרובד אלוקי וקדוש. דוד המלך אומר: "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ, וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן" (תהילים קמה, טז). במילים אלו טמון מסר: השפע בא מהקדוש ברוך הוא, והאישה היא הצינור להמשיכו הביתה.

גשמי מרחשוון מזכירים לי את דמעותיה של רחל אימנו, שבכתה על בניה בגלות, והקדוש ברוך הוא הבטיח לה: "מִנְּעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה… וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (ירמיהו לא, טו–טז). הדמעות יורדות כגשם, אך מתהפכות לגשמי ברכה. ומליחות הדמעות זוכה ועולה דרגה. "עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח" (ויקרא ב, יג, ומנחות כ, ע"א). בסעודות על השולחן, שהוא כעין מזבח, נמצא מלח שבו טובלים את החלה של ברכת המוציא. דמעות של אימא אינן חוזרות ריקם, אלא עולות מעלה מעלה.

חיבור הנקודות – אור, רוך ושפע

שלוש המצוות מתחברות יחד לכוח מאחד עצום:

נר שבת – מאיר את הנשמות ביראת שמיים ויוצר אמון ושייכות.

טהרה – קדושה, רגישות, רוך וענווה הם יסוד של זוגיות בריאה.

חלה – ממשיכה שפע וברכה, כגשם היורד לעולם.

בכולן מהדהדת דמותה של רחל אימנו, "אימא רחל", האם המאירה, הדמות שרואה שיש כאן עוד מישהו, בעלה, אחותה, ילדיה. וכפי שנאמר: "כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו". אין צורך לעלות לשמיים כדי לחיות בקדושה. זה נמצא כאן – במעשים הפשוטים של יום־יום, בהדלקת הנר, במבט רך לבן הזוג, בלישת הבצק, באמון, במיקוד בטוב והעצמתו ובכל מה שהאישה מקרינה לבני ביתה.

מרחשוון של אור וגאולה

אז, משעמם בחשוון, עם מעט משמעות ומהות? בואי נתחיל לחגוג את ההצלחות 'הקטנות'. נשמח בכל פעם שהתמקדנו במה שהילד כן עשה טוב. במקום להכריז: "עוד פעם שכחת!" או "שוב שפכת?!" נחפש את הרגע שבו הוא כן הצליח וכן ביצע משימה. "יוסי, תודה רבה, הנחת את הצלחת בכיור במקום להשאיר על השולחן – איזה אחראי אתה!" כשבעל התחשב והתקשר, נאמר לו מתוך הערכה, "וואו, כיף לי ששמת לב", וכשהוא ערך קניות על הדרך, במקום לומר לו "למה" ולהתלונן (חבר מביא חבר)… נאמר: "אני מעריכה מאוד – זה ממש עזר!"

כאשר אנו במיקוד ובחיפוש אחרי הטוב, זה כמו מגנט. פתאום נמצא עוד דברים טובים שקורים סביבנו. איזו חגיגה. (רגע, אין חגים במרחשוון – נכון או לא?!)

הריקודים בתשרי, חודש השובע, בהחלט יכולים לאפשר לנו קפיצה וריקוד שמח ומשמעותי בדינמיקה. בידינו לזמן משהו עוצמתי טוב עכשיו, לבנות שגרה של שליחות מהותית. נאיר את הבית, נוסיף רוך בזוגיות, ונמשיך ברכה של שפע בפרנסה. בכוחן של נשות ישראל מתרקם הבית היהודי השלם. כאשר מקדש מעט שלנו מואר, מתקרבים לגאולה ולבניין בית המקדש השלישי. "יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ, שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ" (תהילים קכב, ז).

וואו… כמה כוח יש בחודש זה – יש מה לעשות, אתחיל ב… רגע, מי מתקשר? בעלי! (אשים חיוך של נינוחות, ואז אענה…)

שנזכה להפוך את האור, את הרוך ואת הגשם לכוח מעשי, לזרז את ההתגלות של משיח צדקנו תכף ומייד ממש.

באדיבות מגזין עטרת חיה