אוהל מיוחד היה לאברהם ושרה, האוהל הפרטי שלהם. תמיד שרתה בו ברכה. אפשר לעצום לרגע את העיניים ולנסות לדמיין אותו: אף שהוא נראה אוהל ככל האוהלים, כבר מרחוק מבחינים במשהו מיוחד – ענן מעליו, סמל לשכינה השורה בו תדיר. ענן כזה ירד גם על אוהל מועד ועל הר סיני. ענן רך ואוהב, אבל גם נשגב ונעלה.

כשנכנסים פנימה, נעטפים באור צח ורך. נר דולק שם בפינה, והאוהל כולו מאיר. גם עיסה ריחנית מקבלת את פני הבאים.

אכן, יש זמן שבו כולנו חשות את כל זה – שבת קודש. האוויר שונה, האור בבית שונה, ואת פני השבים מבית הכנסת מקבל שולחן ערוך ומוכן לסעודה, ועליו חלות ריחניות.

באוהל שרה שררה אווירה של קדושה מרוממת, אהבה עדינה ונשגבה, כל השבוע כולו. איך זוכים לכך? באמצעות שלוש המצוות שבהן נתברכו הנשים. כשהנשים נצטוו במצוות האלה, גם ניתן להן הכוח להמשיך את הסגוליות שלהן אל הבית פנימה.

ענן קשור על האוהל: הכוחות המקיפים

הבית, האוהל, נקרא בחסידות 'מקיף' וגם 'שומר', ותפקידו להגן על יושביו. התחתנו, בנינו בית שבו נרגיש מוגנים ובטוחים, וכתליו יגנו עלינו מפני הפגעים שבחוץ: מגשם, ומשמש, מקור ומרוחות. וגם מרוחות זרות, ממבול של גשמיות, מקרירות של עמלק. עשינו את ההשתדלות שלנו עד כמה שיכולנו. מנענו מפגעי החוץ להיכנס הביתה. זאת הנקודה שבה ה' נותן את ברכתו, ומוסיף הגנה על הגנה – וכך נהיה מוגנים בהגנה אלוקית בכל מצב.

יש בידינו, הנשים, במידה רבה יותר מאשר בידי הגברים, יכולות לסגור את הבית בפני מה שמזיק ליושביו. במיוחד כאשר הילדים קטנים, ואנחנו המעצבות של אורחות חייהם. כי דווקא אנחנו נמצאות עם הילדים רוב רובו של הזמן, דווקא אנחנו אחראיות למה שהילדים רואים רוב הזמן: באילו צעצועים הם משחקים, כמה צניעות יש בבית, מה מופיע על מסך המחשב ועוד ועוד. מספיק שנעשה אנחנו את המירב שלנו, והבית ייראה אחרת!

אולי נדמה לנו שהמאמץ לשמור על הבית בהווה אינו אלא טרחה מיותרת, אולי מתעוררים בנו רחמים על הילדים ש"מפסידים" כיף – אבל בעתיד תביא לנו השמירה הזו תוצאות מבורכות של עדינות וטהרה.

את ענן הקדושה והשמירה העניק לנו ה' בעוד נקודות זמן בחיי האומה: במסעות בני ישראל במדבר הגן הענן מכל רע, בהשראת השכינה באוהל מועד העיד הענן על נחת הרוח הגדולה שהייתה לה' מ"מעשה ידינו" – בניית המשכן כולם יחד, באהבה, אחווה וויתור. וכמובן בעת מתן תורה ניתן הענן במתנה, אחרי שגילינו את האחדות בינינו, כשה' אמר "אני המתחיל" בקשר הנפלא, הנשגב והנעלה שבין הנשמות שבגופים הנבראים (ולכן המוגבלים והלא מושלמים) ובין ה' יתברך.

הענן הזה מעיד על קדושה נעלית, והקדושה הנעלית הזו מופיעה רק כשיש אחדות בלבבות. נכון שזו לפעמים עבודה לא פשוטה, אבל אם נזכור שהאחדות היא הכלי העוצמתי ביותר שיביא להתקדמות, הדבר יקל עלינו למצוא דרך להתקדם ולקדם מתוך אהבה ואחדות. נעשה אנחנו מה שביכולתנו, מתוך אהבת ישראל, מתוך זהירות בכבוד בני הבית ואמונה בטוב שבהם, מתוך שמחה ומתוך רצון להתקרב באמת לבורא ולבני הבית, וה' יצעיד אותנו צעד אחר צעד אל המטרה, ובוודאי יברך ויקדש עוד מלמעלה.

עוד משמעות יש לענן הקשור על האוהל. האוהל, בהיותו מקיף, מקביל לעניין עבודת ה' שהיא למעלה מן הכוחות הפנימיים שבאדם – עבודת ה' שאיננה תלויה בהבנת השכל האישי שלי או ברגשות שלי. זו עבודת ה' שבה עושים מה שעושים בקבלת עול. עושים מה שצריך, כי זו ההנחיה מה' יתברך והיא ודאי טובה. כשככה עושים – ה' משרה שכינה, וקושר ענן של קדושה.

ברכה בעיסה: הכוחות הפנימיים

ידוע לכול שלגימה מקרבת. לא תמיד מדובר דווקא בוודקה (סתם זה מזכיר לי את המילה "דווקא"?). גם ארוחה טובה היא דרך לקרב לבבות. כשהבטן מלאה ומנוחמת, חשים טוב יותר. אז לחם הוא הסמל לכל סוג של מזון, וזה משל להפנמה. כמו שהמזון נכנס מן החוץ לפנים, באמצעות תהליך העיכול, כך קיים תהליך הפנמה של גילוי האלוקות שבעולם על ידי התבוננות ולימוד. ההתבוננות והלימוד מאירים את הנפש השכלית, ובאמצעותה גם את הנפש הבהמית, שבזכות זאת נרתמת לעבודת השם.

אם רוצים ללמוד משרה אימנו ומן הברכה בעיסה, ראשית יש לספק לבני הבית מזון גשמי, טעים ומזין, ולעשות זאת בשמחה. ובנוגע לפן הרוחני, האישה משתדלת להזין את בני הבית, לכלכל את הכוחות הפנימיים בהדרכה ובמידות של תורה:

היא משבחת על לימוד, מזרזת לקיים את המצוות מתוך הבנת חשיבותן, מעודדת לשמוח ולשמח בכל חג, בכל שבת, בכל הזדמנות, בירושה הנפלאה שנפלה בחלקנו – להיות יהודים המקיימים את רצון ה'. בשביל זה חשוב שגם היא בעצמה תלמד, כך שתוכל להעביר את המורשה לקהילת יעקב הפרטית שלה. הלימוד איננו סתם תוספת נחמדה. אינה דומה חוויית היהדות של מי שלומד לזו של מי שאיננו לומד. הלימוד של אימא משפיע ישירות על מצב הרוח שלה, על המידות ועל השכל, ובדרך זו גם על כל אמירה ויחס כלפי בני הבית.

נר דולק: חסידות

אחרי כל מה שנאמר למעלה, לכאורה הבית "מכוסה": יש קיום מצוות בהידור, יש התמסרות לעבודת ה' ושמירה מפני חדירת עניינים שאינם רצויים – אבל כל זה איננו מספיק, משום שקיימת אפשרות שכל זה ייעשה ללא חיות וחשק. שרה אימנו הדליקה באוהל נר שבת ניסי, שדלק מערב שבת לערב שבת – נר שהאיר את הבית וחימם אותו. הנר הזה הוא אור תורת החסידות, שמחמם את בני הבית, את המידות ואת השכל שלהם – שיהיו מידות ושכל חמים ומאירים, ואת הכוחות המקיפים שלהם גם כן – שתהיה התמסרות לעשייה וזהירות לדבוק אך ורק ברצון ה'. בלי אור תורת החסידות יכול הכול להיות קר וחשוך. למה? כי בלי תורת החסידות הבית אומנם יהיה בטל לרצון ה', אבל עם תורת החסידות הוא יהיה בטל לבעל הרצון – כלומר יהיה בטל לה' בעצמו.

זהו הבדל גדול מאוד. רוצות דוגמה? הנה:

אימא שלחה את יוסי לקנות כרוב ואמרה לו: "יוסי, לך תקנה לי כרוב כדי שאוכל להכין סלט כרוב לשבת". יוסי לקח את הכסף מאימא, גם לקח כסף מן החסכונות שלו כדי לקנות לעצמו ממתק, ויצא. בחנות חסר כרוב, אבל יש חסה. לאימא אין בבית חסה. יוסי קנה חסה במקום הכרוב, ושילם עליה מכספו. כדי להיות בטל לרצון של אימא, היה מספיק שילך לחנות, יחפש כרוב, ואם אין – לא יקנה. להיות בטל לבעל הרצון פירושו לחפש מהי הדרך להוציא לפועל את הרצון הפנימי של אימא, שיהיו סלטים לשבת. לכן קנה חסה, אבל שילם מכספו.

תורת החסידות מעצבת את תנועת הנפש של הבית, שנחפש את פנימיות רצונו של ה'; שנקיים מצוות, נלמד תורה, נכניס אורחים, מתוך התקשרות פנימית לבעל הרצון – ה' שציווה אותנו לעשות את רצונו מתוך אהבה אליו ולכל יהודי, בחן ובביטול.

ואז הבית שמור ומוגן, מבורך בחן יהודי, מאיר באור חסידי וחם, באהבת ה' ואהבת ישראל.

(נכתב על פי שיחת חיי שרה תש"כ)

באדיבות מגזין עטרת חיה