מאת: אלומה שמלי, עטרת חיה

חני יושבת על הכיסא הישן במרפסת, שולחת רגליים קדימה, מחבקת את עצמה בתוך הסוודר החום, הישן, המרופט. היא רק חושבת על שניאור, הבחור שמבררים עליו בבית כבר שבועיים. היא שמעה עליו הרבה כל כך שנראה לה שלא יהיה להם על מה לדבר בפגישה…

אילו הוא היה רואה אותה ככה, בקרוקס ובסוודר שנראה כמו שק… זה לא גורם לה להחליף אותו, רק להתכרבל בו חזק יותר, התכרבלות פרֵדה. לבית החדש שתקים, בעזרת ה', עם שניאור או עם בחור אחר, היא לא מכניסה אותו, סוודר אהוב.

על מה מתלבטת בחורה בת עשרים ואחת במרפסת?

בנוגע לשניאור כבר אין לה התלבטות. שמעו המון דברים טובים, גם באופן כללי וגם מבחינת ההתאמה ביניהם. אימתו את מה ששמעו מכמה כיוונים. נשאר רק להכיר, לראות אם יש התאמה.

אבל אימא שלו…

לא ששמעו עליה דברים גרועים, להפך! אשת אשכולות, שליחה ומורה ומגדלת משפחה לתפארת. אומרים שהיא חייכנית ורכה. רק מה, היא החליטה שהיא רוצה להיפגש איתה, עם חני, לפני ששניאור והיא ייפגשו, או "מקסימום אחרי הפגישה הראשונה שלהם".

מי שמע על דבר כזה?

השדכנית בעצמה הייתה נחרצת ממש שאין דבר כזה היום, פשוט לא עושים את זה, במיוחד מאז התחילו לשלוח תמונות. היא גם אמרה לאימא שאין שום סיבה לתת לזה לקרות, עם כל הכבוד, זה לא מקובל.

אז למה היא בכלל פנתה אליהם? כי אימא של שניאור ביקשה מאוד רק לשאול אם היא מסכימה.

היא מסכימה?

על זה יושבת בחורה בסוודר משומש ומתלבטת… יש לה יומיים להחליט, לא מתאים למשוך אותם יותר זמן. אימא בכלל לא מבינה מה ההתלבטות, ברור שלא! למה כן? היא כועסת על השדכנית שבכלל העלתה את הרעיון, הכניסה אותה למצב לא נעים. בשביל מה משלמים לה?

בסוף היא מחליטה להתייעץ…

היא יכולה לשוחח עם שולי, השכנה החמודה שגרה קומה מתחת. היא מדברת עם הילדים המתוקים שלה באידיש, והשטריימל של בעלה היה השטריימל הראשון שחני ראתה בחייה. אימא אומרת שאצלם בטח היה מקובל להיפגש עם אימו של הבחור.

היא יכולה לדבר גם עם אורית, החברה של אימא, שאינה מתביישת לספר שנפגשה עם הכלה שלה עוד בשלב הבירורים.

וכמובן היא תתייעץ עם שטערני, החברה הכי טובה שלה שכבר עברה את השלב של הפגישות, וכעת עמוק בתוך ההכנות לחתונה. אולי הן ייתנו לה מבט אחר, ברור יותר, על הנושא?

ותשועה ברוב יועץ, לא?

שולי כהנא: זכות של אימא

אומנם לא גדלתי ב'מאה שערים', אבל כן במשפחה ירושלמית באחת השכונות החרדיות בירושלים. אצלנו פגישה עם אימו של החתן הייתה משהו מובן מאליו. לא היה לנו ספק שככה צריך להיות. והאמת, אם תחשבו על זה בכנות, בלי "מה נהוג" ו"מה בושות", זה לא נראה לכן מחויב המציאות?

זה הילד שלך, שגידלת ואת דואגת לו כל כך, ופשוט תשלחי אותו לפגישה עם מישהי שאפילו לא ראית מעולם? לא מדובר על מורה פרטי, על רופא שיניים מחליף. מדובר על בחורה שאיתה הוא יקים את ביתו, בעזרת ה', ויחיה איתה לנצח.

איך לשלוח אותו לפגישה בלי לבדוק קודם?

אבל אף שזה ברור מאליו, וכל אחת יודעת שזה שלב הכרחי בדרך לחתונה, לא אומר שזה שלב נחמד… היו רגעים שבהם פחדתי מהשלב הזה יותר מהפגישה עם הבחור עצמו…

קודם כול, כי בפגישה איתו שנינו נהיה צעירים, נרגשים ומבולבלים. עם אימא שלו זה לא כוחות בכלל. אני רועדת, והיא רק באה לבדוק, אישה מבוגרת ומיושבת שכבר התחתנה מזמן, ומנוסה כל כך…

דבר שני, מה הבחור כבר מבין? הוא ידע אם הבגד שלי ממותג? אם התסרוקת עומדת כמו שצריך? יש לו דעה על הטעם שלי בבגדים והדרך שבה אני מתאימה אותם? על אימא שלו לא אוכל לעבוד, היא תראה הכול…

בפועל, כשנפגשתי עם אימא של בעלי, היה לי נעים ומרגש מאוד. היא אהבה אותי ממבט ראשון, וכל המילים שלה ליטפו אותי בעדינות כזאת. גם כשהיא שאלה והתעניינה, נראה היה שהיא באמת מנסה להכיר אותי ולא חוקרת.

בלילה שהבדיל בין הפגישה שלי איתה לפגישה איתו, ברוך ה' שהיה רק לילה אחד כזה… – המחשבה היחידה שניקרה לי בראש הייתה: אם מחר לא יסתדר לנו בפגישה, אני אפסיד לא רק חתן, אלא גם את החמות הטובה ביותר בעולם…

בסוף זכיתי להתחתן עם הבן שלה, והיא חמותי היום. היא תמיד אומרת לי שאני בשבילה כמו בת, אבל זה לא נכון. לבנות שלה היא הרבה פעמים מעירה כשצריך, אני תמיד מושלמת בעיניה.

היום ילדיי מתקרבים לגיל השידוכים, אבל ארבע הראשונות הן בנות, ואם מישהו ייפגש עם החתן זה יהיה בעלי. עד שהבן שלי בן השמונה יגיע לגיל שבו אצטרך לפגוש את המיועדת, עוד יעברו הרבה מים בירדן, ולפעמים עובר בי רצון שהמנהג הזה יתבטל. אני די חוששת מהפגישה הזאת, אף שהפעם אני אהיה החמות המפחידה ולא הילדה הרועדת. אני גם לא ממש יודעת מה עליי לבדוק בפגישה איתה, הרי על הצניעות והמראה שלה נברר הרבה קודם, והתאמה לבן שלי? מאיפה באמת אני יכולה לדעת מתוך פגישה אחת?

עם זאת, כמו שאמרתי קודם, פשוט לתת לו להיפגש ככה עם מישהי שלא דיברתי איתה, ולא ערכנו היכרות מינימלית? לא נשמע לי הגיוני…

אורית מזרחי: אין דרך אחרת להכיר באמת

יש שמועה כזאת שהתעקשתי להיפגש עם הבחורה המיועדת לבני, חיימק'ה. זה נכון, זו לא שמועה. וזו לא הייתה פגישה מקרית, וגם לא כזאת שהקריתי בכוונה… פשוט ביקשתי פגישה רשמית כדי להכיר אותה קודם. אני יודעת שזה נשמע נורא, והסתכנתי מאוד – שמא היא פשוט תיסוג מהשידוך הזה. אבל לא הייתה לי ברירה.

ניסיתי לברר כמו כל האימהות, ולשאול חברות ומורות ובני משפחה ומשפחה שהיא מתנדבת שם. קיבלתי תמונה רשמית שלה והשגתי עוד כמה לא רשמיות מהתמונות של הקעמפ, ועדיין הרגשתי שלא עשיתי את ההשתדלות שלי.

חיימק'ה שלי הוא בחור מיוחד. אני יודעת שכל אימא חושבת ככה, אבל אני לא מדברת מתוך גאווה. יש בו משהו עדין מאוד. הוא הססן, וצריך מישהי בסגנון מסוים מאוד, כי מישהי קצת יותר "משופשפת" עלולה להקטין אותו, לכבות אותו, בלי לדעת אפילו. הוא כמו פרח לילה, פורח בתנאים מסוימים מאוד. בחורה נהדרת יכולה לראות בו הרבה מידות טובות וחוכמה, לצחוק ולפטפט ולהחליט דברים ואפילו לא לדעת כמה הפנימיות שלו עשירה ומה היא מפסידה כשהיא לא מאפשרת יותר, משרה יותר ביטחון, משאירה פינות תוהות, לא ברורות, קצת טשטוש.

אלו דברים שאי אפשר לבדוק בבירורים. גם לא בתמונה ואפילו לא בסרטון.

צריך פשוט לשבת מולה ולהרגיש את הווייב שלה, את האווירה שהיא משרה סביבה – האם היא פתוחה, מקבלת, רגועה מאוד ומאפשרת, יציבה, סקרנית ומקשיבה, או פשוט מנומסת שמחכה שתגמרי לדבר ומתכננת מה להגיד שיהיה נעים ומתאים.

בנוסף, חשבתי לעצמי, שהבן שלי בפגישות אחדות, לא באמת יכול להבחין בדברים חשובים שצריך לדעת ולהבין. מתי בחייו הוא ניהל שיחה של ממש עם נערה לא–מוכרת? ובוודאי עכשיו, בפגישת שידוכים, הוא יישב מולה נרגש – ואיך יידע להבחין ולשים לב לדברים מהותיים אצלה שאולי לא מתאימים לאישיות שלו?!

אז ביקשתי. אמרתי את האמת: חשוב לי להיפגש איתה קודם.

היה לי נס, או שכמו אצל אליעזר עבד אברהם, הסימן היה גם האופי שלה. היא הסכימה.

נפגשנו וגיליתי בחורה עדינה ונעימה, זורמת ומשוחררת. הרגשתי הרבה יותר בטוחה להפקיד בידיה את בני. ברוך ה', הם סגרו בסוף, והיום כבר יש לי חמישה נכדים מתוקים. בני, אין צורך לומר, פורח ממש.

היום, שנים אחר כך, אני חושבת שסתם דאגתי. ואם הוא היה פוגש מישהי קצת פחות רגישה? הם לא חברים לפרויקט של חצי שנה, הם יהיו כל החיים יחד בטוב וברע. אם היא בחורה טובה עם מידות טובות, במוקדם או במאוחר היא תכיר אותו עם כל היכולות והרגישויות שלו, בטח יותר טוב ממני.

"איך הסכמת?" אני שואלת את הכלה, באמת לא מבינה.

"אמרתי לעצמי," היא מסבירה בחיוך עדין, רגוע, "אם אתחתן איתו, אז גם ככה אצטרך להכיר את אימא שלו. אם לא נתחתן, אז בכלל מה אכפת לי להכיר אישה שכבר לא תהיה קשורה אליי לעולם?"

שטערני: למה צריך התאמה?

להיפגש עם אימא של הבחור? רק אחרי שסוגרים. אפילו לא דקה קודם. קודם כול, אם היא מתכוונת להחליט לפי הפגישה הזאת אם אני מתאימה או לא, אז אין מה לדבר בכלל. ואם היא סתם רוצה להכיר, אז למה זה דחוף? נכיר ב"לחיים".

זו לא רק התעקשות של "לא חייבת" ו"למה לי". לדעתי זה באמת לא מתאים.

יכול להיות שבחורה תתאים מאוד לבחור מסוים ולא לאימא שלו. חסרות דוגמאות? כמעט כל בדיחה על כלה וחמות משקפת את זה…

כשאני נפגשת עם החתן שלי ואנחנו מחליטים לסגור, אני מגיעה ל"לחיים" ול"ווארט" כעובדה מוגמרת. בין שאני מוצאת חן בעיניה ובין שלא, אני הכלה של הבן שלה. חמות בדרך כלל תשתדל למצוא את המשותף בינה ובין הכלה ולבנות איתה קשר של אמון. אם היא באה לבדוק את הבחורה לפני החתונה, היא לא באה לבדוק את מידת החסידיות שלה או עד כמה היא צנועה, את כל זה היא בדקה כבר קודם. גם לראות אותה היא לא צריכה. אז מה היא בודקת בעצם? את מידת ההתאמה ביניהן? למה צריכה להיות התאמה? הבחורה אמורה למצוא חן בעיני הבן שלה, לא בעיניה!

אני לא רוצה לדמיין כמה חברות חמודות שלי שחיות היום באושר לא היו מתחתנות בכלל אילו החמות שלהן הייתה פוגשת אותן קודם…

* * *

יומיים עוברים. מגוון הדעות רק מבלבל את חני יותר. רגע אחד היא חושבת על אימו של שניאור, בסך הכול אימא דואגת ששאלה בנימוס רב אם היא מוכנה. מה היא כבר מבקשת? לבדוק עם מי הבן שלה נפגש! וכמו שאמרה הכלה של אורית, שהיום מעניין את חני מאוד להכיר אותה: "מה אכפת לי להכיר מישהי שאולי לא אפגוש שוב לעולם?"

שנייה אחר כך היא חושבת כמו שטערני. למה היא צריכה להתאים לאימא שלו? למצוא חן בעיניה? היא הרי ביררה ביסודיות, ומהרגע שהחליטה שהם מתאימים להיפגש, ההחלטה עוברת אליהם. אחרי הכול הם שיחיו יחד, לא החמות!

אוחח, שוב במרפסת עם הסוודר המרוט.

אולי הפסוק "ותשועה ברוב יועץ" אינו מתאים כאן, עדיף לפנות ל"עשה לך רב.…"

הכיסא הישן במרפסת כבר ספג הרבה שעות משפיעה, אז עוד אחת… היא מרימה את הטלפון.

מתקשרת.