האם יש ספר תורה קטן בעבור הרבי?

המשב"ק ר' מענדל נוטיק שיחי' סיפר שבערב שמיני עצרת תשל"ח שאלה אותו הרבנית לפתע אם נותנים לרש"ג ספר תורה קטן כאשר הוא רוקד בהקפות עם הרבי, והוא השיב בחיוב.

ואז היא הוסיפה לשאול, כאילו בדרך אגב, אם גם בעבור הרבי יש ספר תורה קטן שאיתו הוא רוקד בהקפה שלו. והוא שוב ענה שבוודאי, וכך נהוג כל השנים, שהרבי רוקד עם ספר תורה קטן.

אבל הרבנית לא הייתה רגועה, וזכור לו שהיא ביקשה ממנו להזכיר שוב לרב גרונר שיוודא שהרבי רוקד עם ספר תורה קטן…

הוא לא ישן שבוע שלם, מה אתם רוצים ממנו?

הרב יצחק וולף שיחי' מספר בשם אביו ז"ל אשר בשנים הראשונות, שנות היו"ד (כנראה תשט"ז או תשי"ז), הוא נסע פעם ממונטריאול לרבי לתשרי. אחרי שמחת תורה, במשך כמה לילות, נהג הרבי לקבל ליחידות את כל האורחים.

בליל היחידות השני אחרי שמחת תורה הוא עמד בגן עדן התחתון וחיכה לתור שלו להתקבל ליחידות, ולפתע ירדה הרבנית הצדקנית נ"ע מהקומה השנייה, ואמרה: "הוא כבר לא ישן שבוע שלם (כידוע, הרבי היה ער כל הלילות של חג הסוכות), מה אתם רוצים ממנו? תעזבו אותו". וכל הקהל שחיכה ליחידות עזב את גן עדן התחתון, כולם הלכו הביתה (כנראה זה היה מקרה חד–פעמי שהרבי לא הרגיש טוב באותה שנה, ורק הרבנית ידעה זאת, כי  בכל השנים הרבי היה מקבל ליחידות במשך כמה לילות אחרי שמחת תורה, עד שכל האורחים זכו להיכנס ליחידות).

הרבי הורה לקנות פאה בחנות שהרבנית הייתה קונה בה בהיותה בפריז

בשנת תש"ז, כשהרבי נסע לצרפת להביא את אימו, הרבנית חנה נ"ע, השתהה בפריז כשלושה חדשים עד שסידרו את כל הניירות הרשמיים. במשך כל התקופה הזאת מרת טייבל ליפסקר ע"ה, אשת הרה"ח ר' יענקל ליפסקר ע"ה, היא שבישלה את האוכל בעבור הרבי, ובעלה ר' יענקל היה מביא את האוכל למלון ומכניסו לחדרו של הרבי.

פעם, באחת השיחות שהיו לרבי עם ר' יענקל על מצב היהודים בפריז בכלל ומצב אנ"ש בפרט, אמר לו הרבי שכדאי שיקנה שייטל (פאה) יפה לזוגתו, כדי להראות לנשים המתביישות לכסות את ראשן במדינה מודרנית כמו צרפת שאפשר לחבוש פאה יפה וכך לכסות את השיער.

הרבי נתן לו כתובת של חנות פאות בפריז, ואמר: "דער ארט וואו די פרוי פלעגט גיין", היינו זו החנות שהרבנית נ"ע הייתה קונה בה פאות בתקופה שהרבי והרבנית התגוררו בפריז, בשנות הצ'.

הרבי הוסיף שאף שזו חנות יוקרתית, והפאות הנמכרות בה יקרות מאוד, כדאי מאוד לקנות בה, מכיוון שהפאות יפות מאוד, וזה יפעל על הנשים היהודיות בצרפת וגם על כמה מנשות אנ"ש, שעניין כיסוי הראש נהיה אצלן ניסיון גדול, וקשה להן ללכת עם מטפחת במדינה מודרנית כמו צרפת. בוודאי הן ישמחו לחבוש פאה יפה.

ר' יענקל ליפסקר מספר שרעייתו אכן קנתה שם פאה, ושזו הייתה פאה יפה כל כך שאנ"ש שלא היו רגילים לזה נבהלו שאשתו הולכת בלי כיסוי ראש, חלילה, ורעייתו הייתה מראה לנשים שזו באמת פאה, ועודדה אותן לקנות פאות כאלו לעצמן.

(מפי נכדו, השליח הרה"ת ר' מענדל (בר"א) שיחי' ליפסקר מקליפורניה)

[אגב, שני חסידים מצרפת, ר' דניאל סנדר ור' מסעוד בן שושן, קיבלו תשובה דומה בתחילת התקרבותם ליהדות. הם סיפרו לרבי ביחידות על הניסיונות הגדולים שיש להם בנוגע לחבישת כיפה במקומות העבודה שלהם, בבנק וכדומה, וביקשו עצה.

לר' מסעוד ענה הרבי: "בקשר לנשיאת כיפה (הרבי אמר 'כיפה' בצרפתית) יש לדעת שבזמן לואי ה–14 האנשים היו נושאים על ראשם פאה נכרית, אשר על כן תבחרו פאה נוכרית שמתאימה לצבע השערות שלכם", ושילבש זאת במקום כיפה.

לר' דניאל סנדר אמר הרבי לקנות פאה ונקב בשם החנות לפאות בפריז.

(מפי השליח הרב שמואל לובעצקי)]

הרבנית דיברה אלינו מהחלון כשעל ראשה מטפחת המכסה את כל המצח עד העיניים"

מאז הביקור בשנת תש"ז היו בני משפחת ליפסקר מקורבים לרבנית וזכו להיות מבאי ביתה. השליח הרה"ת ר' מענדל (בר"א) ליפסקר שיחי' מספר שבהיותו בן 11 הלך פעם עם אחותו בשליחות אביהם לבית הרבי להביא משהו בעבור הרבנית.

הם דפקו על הדלת, אבל הרבנית לא ענתה. הם חיכו ושוב דפקו על הדלת, ושוב לא ענתה. ולפתע הם שמעו את החלון נפתח, וראו את הרבנית באופן שמעולם לא ראו אותה קודם. הרבנית חבשה מטפחת שכיסתה את כל המצח עד לעיניים. הרבנית התנצלה ואמרה שהיא לא לבושה בשביל קבלת אורחים, ושיחזרו בעוד כשעה. כשהם חזרו, הרבנית חבשה פאה.

הפאנית של הרבנית בשנים הראשונות, מרת זיסל קליין, מספרת על המנהג המיוחד של הרבנית בעניין כיסוי הראש

מרת זיסי קליין ע"ה (אשת הרה"ח ר' אהרן קליין ע"ה) זכתה להיות בשנים הראשונות הפאנית של הרבניות בבית הרב, הרבנית חנה נ"ע, אם הרבי, והרבנית נחמה דינה נ"ע, אם הרבנית ואשת הרבי הריי"ץ. וכן הייתה הפאנית של הרבנית חיה מושקא נ"ע.

מרת קליין סיפרה על פאות הקאסטם היוקרתיות שהיו הרבניות לובשות אז, ושהיו תופרים אותן שערה–שערה, פאות שהיום יימכרו בעשרת אלפי דולר אם לא יותר.

כשנכדתה, השליחה מרת חני פרידמן, התחתנה, נכנסו אז לשוק פאות קאסטם, ואימה, השליחה מרת דבורה גודמן תחי', השקיעה ורכשה לה פאת קאסטם, וכשסבתה של הכלה, מרת זיסי קליין, הגיעה לחתונה והראו לה את הפאה, היא צחקה ואמרה: "זה קאסטם? זו עבודה בעיניים… בואי אראה לך איך אנחנו היינו מכינות פאות", ותיארה לה איך שהיו תופרים שערה–שערה.

מרת קליין גם סיפרה שבבית הרב היו רבניות שנהגו לחבוש תמיד כיסוי נוסף על הפאה, וכמו שרואים בתמונות של הרבנית חנה נ"ע וכן של הרבנית חיה מושקא נ"ע, שתמיד לבשו כובע או מטפחת או כיסוי אחר מעל הפאה, ושזהו מנהג אך ורק לבית הרב (כמו מנהגים אחרים שהיו רק בבית הרב, כמו למשל שזוג ההורים ליוו את החתן ואת הכלה ועוד).

(מפי נכדתה, השליחה מרת חני פרידמן לבית גודמן)

 הפאנית מרת פרידה קוגל מספרת על הביקורים בבית הרבי ועל עבודתה עם פאות הרבנית

מרת פרידה קוגל זכתה להיות הפאנית של הרבנית במשך שנים רבות, ואחת לכמה שנים היא הייתה באה לבית הרבי בפרזידנט, להכין פאה חדשה בעבור הרבנית.

היא סיפרה שהפאות שהרבנית הזמינה היו יוקרתיות מאוד (בדרך כלל בצבע אפור או בלונד).

היא גם סיפרה בריאיון לעיתון נשי חב"ד בניו–יורק, לרגל יום ההילולא כ"ב שבט תשס"ב, שהרבנית חבשה אותו סגנון של פאה משנת תשכ"ז ועד להסתלקותה בכ"ב בשבט תשמ"ח.

הפאנית מרת קוגל הוסיפה וסיפרה שלרבנית היה מצח שניאורסוני גבוה, כמעט בלי שיער, וכשהמצח גבוה הפאה יושבת יפה מאוד על הראש, עד שנראית כשיער טבעי.

באחת השנים היא ביקשה רשות מהרבנית להביא איתה עוזרת לבית הרבי, שתעזור לה בסידור הפאה של הרבנית, והרבנית הסכימה. וכך בכל פעם שהייתה מגיעה אל הרבנית לסדר את הפאה, הייתה מטלפנת ומבקשת רשות מהרבנית להביא את העוזרת שלה.

פעם אחת, בתחילת שנות המ"ם, שכחה לטלפן ולבקש רשות מהרבנית להביא את העוזרת, והגיעה עם העוזרת לבית הרבי בלי רשות. מרת קוגל הבחינה מייד באי–שביעות רצון על פני הרבנית, ואכן זו הייתה הפעם האחרונה שהרבנית הזמינה אותה לבית הרבי, ומאז הרבנית התחילה לשלוח את הפאות אליה, לחנות הפאות שלה, כדי לחפוף ולסדר אותן וכו', עם אחד המשב"קים בבית הרבי או לפעמים עם אחד המזכירים.

מדברים ביטול ביטול, אבל כשמגיע למעשה, שום דבר 

הרה"ת ר' יהודה גורביץ שיחי' מארץ הקודש מספר:

כידוע עד שנת תשל"א הרבי והרבנית היו עורכים את ליל הסדר למעלה, בקומה השנייה של 770, בבית הרבי הריי"ץ נ"ע.

כמובן המקום היה צר מלהכיל את כל אנ"ש והתמימים, וכולם ניסו להידחף ולזכות להיות בפנים בעת עריכת הסדר.

בפסח של שנת תשכ"ח (או תשכ"ט) היו דחיפות נוראות. הבחורים נכנסו לסדר למעלה בלי רשות, ונדחפו מכל מיני מקומות. טיפסו דרך החלונות, נכנסו מהמטבח, וקפצו על הרהיטים ושברו אותם וכו', והיה בלגן עצום.

הרבנית הצדקנית נ"ע ניגשה אל הבחורים והוכיחה אותם באומרה: "מדברים ביטול ביטול, און אז ס'קומט צו זיך, איז גארנישט". (–לומדים בחסידות ומדברים רבות על אודות ביטול היש, ביטול במציאות וכו', אבל כשזה מגיע למעשה, לעצמו, אז שום דבר, ולא רואים שהלימוד פעל עליו.)

[סגנון תוכחה זה של הרבנית דומה להפליא לסגנון התוכחה של הרבי במכתבו הידוע מט"ו במנחם–אב תשי"א. המכתב מוען לבחור שהייתה לו בעיה רפואית ופחד מאוד וחשש לגורלו, והרבי הוכיח אותו על כך, וזו לשון קודשו:

"מ'לערנט, מ'לערנט – און אז עס קומט לפועל, וואו איז דער ביטחון?" (=לומדים, לומדים – אבל כשמגיע לפועל, איפה הביטחון?)]

גם במשך כל השנה אינכם לומדים קשה מדי

הרב נח הולצמן שיחי' מספר שבאחד הביקורים אצל הרבנית הצדקנית נ"ע עם אחיו השליח הרב יצחק הולצמן (בתשמ"ב או בתשמ"ג), אחיו סיפר לרבנית שהוא שמח שעוד מעט מגיע הקיץ וכולם הולכים להיות מדריכים בקייטנות וכו', און מ'לופטערט זיך אויס אביסל (ומתרעננים קצת). ועל כך הגיבה הרבנית:

"אויך א גאנץ יאהר לערענט מען זיך ניט איבער". (גם במשך כל השנה אתם לא לומדים קשה מדי, ולכן אין צורך להתרענן… ולהעיר משיטת הרבי הידועה נגד החופש של בין הזמנים בישיבות. הרבי הסכים שיצאו מהישיבות רק בשביל העבודה הקדושה של חינוך בני ישראל בקייטנות הקיץ או הפצת היהדות במרכז שליחות, אבל לא חלילה כדי לצאת לחופש).

שמעתי שהניגון "בך ה' חסיתי" הוא מיוחד במינו

החזן הנודע הרה"ח ר' משה טלישבסקי ע"ה סיפר שלאחר ההתוועדות של י"א ניסן תשל"ב פנתה אליו הרבנית הצדקנית נ"ע, וביקשה ממנו את התקליט של הניגון "בך ה' חסיתי" שהושר בהתוועדות, באומרה שהיא שמעה "שזה ניגון מיוחד במינו…" (ולהעיר שאחרי שניגנו את הניגון הזה בהתוועדות הנ"ל במשך זמן רב, בחוזקה ומתוך חיות מיוחדת, אמר הרבי שהוא רוצה להתחיל מבצע חדש, אלא שחיכה להתעוררות של הקהל וגם להתעוררות בגלוי. אחרי שניגנו את הניגון הזה בהתעוררות גדולה, הרבי התחיל לדבר על הקמת ע"א מוסדות בקשר לשנת השבעים.)

בעלי אוהב הרבה סכך

הרה"ח ר' לייבל טורק ע"ה סיפר שבהיותו בחור ביקשו פעם ממנו ומעוד כמה בחורים לעזור בבניית הסוכה של הרבי בבית הרבי ובהנחת הסכך על הסוכה. כאשר הם עמדו על הסולם מחוץ לסוכה והניחו את הסכך, הרבנית יצאה אליהם עם מטאטא ונכנסה לתוך הסוכה. היא הרימה את המטאטא בתוך הסוכה, כדי להצביע על מקומות שבהם נדרש עוד סכך, באומרה: "מיין מאן גלייכט א סאך סכך" (בעלי אוהב הרבה סכך).

רבים השיבה מעוון – הנער שחזר בתשובה והפך לחסיד בזכות המזוודה של הרבנית

ר' הירשל פרידמן מספר:

דודה רבתא שלי, מרת לאה (אליזבט) יהילוביץ (שהאריכה ימים), זכתה בעבר לעבוד בבית הרבי והרבנית, ובעקבות כך היה ביניהן קשר הדוק.

הרבנית גילתה אמפתיה רבה לדודה שלי, שאיבדה את כל משפחתה בשואה (גם הרבנית, כידוע, איבדה את אחותה הרבנית שיינא הי"ד בשואה).

בשנת תשמ"ז, כשהנסיעות לברית–המועצות נעשו מסובכות פחות, דודתנו רצתה מאוד לבקר אותנו ברוסיה בעיר גומל (או הומל ביידיש), לאחר שלא ראתה את הוריי וסבי וסבתי במשך עשרות שנים.

כאשר דודתי סיפרה לרבנית על תוכניתה לנסוע לבקר ברוסיה, הציעה לה הרבנית להביא איתה ספרי יהדות. הדודה כמובן חששה מאוד להביא איתה ספרי יהדות, כי זה עדיין היה מסוכן, אבל הרבנית אמרה לה שבעלה, הרבי, תמיד מנסה לשלוח ספרות יהודית ליהודים ברוסיה, וזה בדרך כלל לא נעשה בצורה חוקית במיוחד, ואילו כאן זו הזדמנות מצוינת, שכן דודתי תיירת חוקית, ויכולה לקחת איתה כל מה שהיא רוצה ולתת לבני משפחתה.

הייתי אז בן שלוש–עשרה, והתרגשתי מאוד וחיכיתי בקוצר רוח לבואה של דודתי האמריקאית. במוחי המתבגר חשבתי שהיא תביא לי נעלי ספורט או ג'ינס אמריקאי, ואני אהיה הילד ה"מגניב" ביותר בבית הספר שלי.

ביום הגעתה הלכנו לקבל את פניה בשדה התעופה, וראינו אותה יוצאת עם מזוודות. כמובן הייתי בטוח שהן מלאות במתנות בעבורי, ואני אהיה באור הזרקורים בין החברים שלי בגלל כל הטוב האמריקאי שהיא הביאה לי.

כשהגענו לביתם של סבא וסבתא שלי, היא אכן נתנה לי מזוודה גדולה שהביאה בעבורי. בהתרגשות רבה פתחתי את המזוודה, והתפלאתי למצוא בה עשרות ספרי קודש. היו שם סידור "תהילת השם" והגדה של פסח ברוסית, וגם רבים מהחוברות והמגזינים של F.R.E.E. שעסקו במצוות כשרות, מזוזות ועוד נושאי יהדות רבים.

למען האמת, הספרים האלה עוררו בי עניין רב, ומהר מאוד שכחתי מהג'ינס ומהסניקרס.

אף שגדלתי במדינה קומוניסטית, שבה עיסוק ביהדות היה מסוכן, המשפחה שלנו הייתה מסורתית מאוד. לסבא שלי היו סידורים וספרי יהדות אחרים בביתו, אבל כולם היו בלשון הקודש, כך שלא הבנתי מה נאמר בהם. עכשיו היו לי סידור וספרי יהדות נוספים עם תרגום והוראות ברוסית, שאפשרו לי להעריך את משמעות המילים שאמרתי והאירו לי תחומים רבים ביהדות.

הייתה לזה השפעה עצומה עליי. עד עתה היה לי ידע מוגבל מאוד ביהדות, כי שום דבר לא היה נגיש לי. עתה, כשקיבלתי את הסידור החדש שלי, קראתי את כל ההערות ברצינות רבה, למשל באילו קטעים בתפילה צריכים לעמוד ואיפה מותר לשבת, ויישמתי מייד את מה שלמדתי. עם הזמן למדתי עוד ועוד ונהייתי די בקיא ביהדות.

ואכן בזכות מזוודת הספרים הזו, שהרבנית הצדקנית נ"ע שידלה את דודתי להביא לי, הפכתי ליהודי שומר מצוות ולחסיד. כשיצאנו מרוסיה והגענו לניו–יורק שנתיים אחרי הביקור ההוא, בשנת תשמ"ט, התעורר אצלי רצון ללכת ללמוד בישיבה, ובזכות הספרים שהיו לי ברוסיה לא היו פערים גדולים מדי ביני ובין נערים משכבת הגיל שלי בישיבת ליובאוויטש אושן–פארקוויי. בעקבות כך התאקלמתי היטב בישיבה.

באותו שלב הכרתי את האחים אוקינוב באופן אישי, והם עזרו לי ולמשפחה שלי מאוד, והפכתי לחסיד מן השורה.

אכן, הרבנית הצדקנית נ"ע הגיעה אליי ממרחק של עשרת אלפים מייל, והשאר היסטוריה!

באדיבות מגזין עטרת חיה