לפני שנים התמודדתי עם מצב כלכלי מאתגר. בעקבות מכתב מהרבי מה"מ, שדיבר על חיזוק הביטחון בה', הבנתי שזו הדרך לצלוח את הניסיון, והחלטתי שזהו, מרגע זה אני בוטחת בה' לגמרי, באמת. דמיינתי לעצמי שהנה אוט–אוט–אוט נפתחת הדלת של הבית, ודוור עומד שם ובידו מכתב של דואר רשום, ממוען אליי! כשאני פותחת את המעטפה, כך הפלגתי בדמיוני, אני רואה צ'ק על לא פחות מאשר 10,000 ש"ח, עם מכתב מצורף שבו מודיעים לי שמעתה ועד סוף ימיי זה הסכום שאקבל פעמיים בחודש, רק כי מצאתי חן בעיניהם… (של מי?). ככה בערך דמיינתי לתומי במשך כמה ימים, אבל דבר ודוור לא קרה… לעצמי אמרתי שאולי לא דמיינתי כראוי את כל פרטי המאורע, או אולי לא הייתי שמחה כנדרש… אבל האמת היא שמה שעשיתי לא נקרא כלל לבטוח, כי ביטחון הוא עמדה נפשית ומצב רגשי, ולא סתם דמיונות.

יש כמה מרכיבים חשובים בעמידה בניסיון – העצירה וההתמדה, אך פעמים רבות מרכיבים אלה אינם מובאים בחשבון.

העצירה: כשמבינים שנמצאים במצב לא פשוט, הנפש הבהמית נוטה להיבהל. הבהלה היא רגש עוצמתי, וכולנו יודעים שכשרגש עוצמתי משתלט על המערכת, המוח אינו עובד – ולכן פתרונות יעילים לא נוכל למצוא בתוכנו בזמן כזה. העצירה אומרת: דעי שאת בניסיון, ודעי שה' איתך ורוצה בהצלחתך ומחויב לה. עשי את שלך, והוא יעשה את שלו! כך מרגיעים את הנפש הבהמית ופותחים פתח להמשך יעיל של התהליך.

בניסיון הספציפי הזה היה דרוש ביטחון, כהוראת הרבי. רגש הביטחון נראה אחרת בנפש, לא מדובר בדמיון של מציאות שאינה קיימת, כי לא תמיד זה עובד לפי החלומות והתקוות שלנו. אם נלך לפי העקרונות שדיברנו עליהם בכתבה הקודמת, אחרי שעצרנו והחלפנו לחץ ובהלה בנינוחות ובמחשבה שקולה, המשך התהליך ייראה כך:

שלב א' – פעולות בדרך הטבע, ועל פי ההלכה: האם יש דרך להוסיף הכנסה? האם יש חריגות גדולות בהוצאות, מעבר לנורמה? האם כדאי להחליף מקום עבודה? האם אני מפרישה מעשרות כראוי? האם קיים פן הלכתי בעבודתי שצריך תיקון או שיפור, שעלול לחסום את ברכת השם?

שלב ב' – הנחיות הרבי מה"מ ואיגרות קודש: לדבר עם משפיעה – האם האופציות מתאימות למצבי, לשליחותי בעולם וכדומה, או אולי זה מסוג המצבים שאין לשנות בהם דבר?… אחרי בירור הסיטואציה והסקת המסקנות אפשר לבנות תוכנית עבודה, שבעזרת ה', תביא את המסקנות לפועל.

שלב ג' – לבדוק את הלב שלי פנימה – הפן הניסיוני, במקרה הזה – עבודה על רגש הביטחון: האם יש בי פחד או דאגה? האם אני מרגישה עצבנית ולחוצה? אלו רגשות שעולים כשאני רואה בעולם דבר נפרד מה', חס ושלום, ובליבי אני "תופסת" מן העולם יותר ממה שאני אוחזת מגדלות הבורא. אני בניסיון, כדי לעורר את רגש הביטחון צריך להתבונן (בינה) ולחוות (דעת) שהקדוש ברוך הוא הוא המנהל והבוס היחיד כאן, כשאחיה עם ידיעה זו – תתעורר בי תחושת רוגע ושמחה, אהיה בטוחה שהישועה בוא תבוא. התחושה הזו של השמחה והרוגע צריכה ללוות אותי גם כשבגשמיות אינני רואה שום פתרון או ישועה ברגע זה. זו היא תחושת הביטחון.

עומדת בניסיון

אף שהביטחון מתבטא בתחושת רוגע, קיים שלב שקודם לתחושת הרוגע, והוא בכל זאת עמידה בניסיון. זהו שלב ההתמדה שבו האדם דבק ומתמיד בדרך שבחר בה, כי ברור לו שהדרך הזו היא רצון ה', אבל התחושה היא של קושי, חושך, אולי דאגה. הוא יודע שהתחושות האלה נובעות מן הנפש הבהמית, אין בהן ממש, אבל עדיין אין בו די עוז וביטחון לגרש אותן לחלוטין, כי אחרי הכול אנחנו אנושיים, וצריכים לעבור תהליכי נפש הדרגתיים, בבחינת "מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ".

בינתיים יש לדבוק בתוכנית ההתמודדות עם הניסיון – יש להתמיד בעבודה, כמו אדם שיודע שאם יחצוב בהר ימצא אוצר. החציבה כרוכה במאמץ, בקושי ובלבטים, אבל אין בחוצב ספקות. אומנם לא רואים בינתיים את ההצלחה, אבל בראש לפחות יודעים שהיא תגיע.

יש מקרים שעלינו להתאמץ שלא להתפתות ליצר, שינסה לומר לנו להיכנע לדרכי הטבע, להנחות העולם, ל"מה יגידו?" או למצב רוח מייאש ולחוץ, ואף יתאר בצבעים קודרים את מה שיקרה "אם לא תעשה מה שה'גוי אשר בקרבך' מייעץ לך (או ליתר דיוק, מאיים עליך)".

המחשה יפה לתהליך הפנימי הזה אפשר למצוא בסיפור שלפנינו (שמעתי אותו מפי הרב ברוך וילהלם): אחד משליחי הרבי מה"מ בארצות–הברית קנה אחרי מאמצים רבים חלקת אדמה סמוכה לבית חב"ד שהיה לו. ברישומי העירייה, השטח הזה היה מיועד לתעשייה, אבל צמוד לאזור מגורים, ולכן למגרש לא היה ביקוש רב ומחירו לא היה גבוה. הקושי היה בהשגת אישורי בנייה, כי האזור לא היה מיועד למוסדות. לאחר מאמצים רבים מול הרשויות, הוסב השטח להיות מתאים לבניית בית חב"ד. תיכנוני בנייה שנעשו העלו את הצורך ברבע מיליון דולר, והשליח ערך קמפיין תרומות כמקובל, אבל ללא תוצאות משביעות רצון. עם כל זה הוא האיץ בקבלן להתחיל לבנות, כשהוא משלם את הכסף שנתרם, בתקווה ששאר הכסף יגויס תוך כדי בנייה.

למרבה הצער, לאחר זמן לא רב הכסף אזל והבנייה נעצרה. והנה באחד הימים התקשר לשליח גביר כלשהו. הוא ביקש לתרום את כל סכום הוצאות הבנייה, אבל בתנאי אחד.

"מה התנאי?" שאל השליח.

"התנאי הוא שעל הבניין יתנוססו שמי ושם אשתי", אמר הגביר.

נו, זה דבר מקובל ונפוץ. ששון ושמחה, הישועה באה! השליח הסכים, והם סיכמו שיהיו בקשר בנוגע להמשך התהליך. בינתיים נודע לשליח שאשתו של אותו גביר היא גויה למהדרין. מה לעשות?! האכזבה גדולה מאוד, אבל היה ברור לשליח שהוא לא ייענה לבקשת הגביר בעד כל הון. מעתה, בכל פעם שהגביר חיפש את השליח כדי לממש את ההסכם ביניהם, התחמק השליח ולא ענה לשיחות. כל שיחה שנדחתה הייתה עמידה תקיפה כנגד מחשבות לא פשוטות – 'מה תעשה? איך תתמודד עם הקבלן? העיכוב הזה כבר עולה לך בבריאות!' אבל הוא התמיד בנחישות, עד שהגביר התייאש, הבין מעצמו לאן נושבת הרוח והניח לשליח.

השליח אומנם שמח על שעמד בניסיון, אבל נקל לדמיין את הלחץ שחש… שוב מחשבות מציפות את הראש: 'האם יעזור ה' בקרוב? מה יהיה על הבנייה?', "לאו כל יומא מתרחיש ניסא"', היצר לוחש בלשון חכמים, "מי יודע כמה מאמץ תצטרך להשקיע כדי לגייס את רבע מיליון הדולרים הנחוצים?!" אבל הוא חיזק את עצמו שבוודאי הכול לטובה, גם אם עכשיו הדבר אינו ניכר, ושמעשיית רצון השם אין מפסידים… ואכן, לאחר זמן לא רב הצליח השליח למצוא גביר אחר שנתן לבנייה… 3 מיליון דולר! ובית חב"ד שהוקם היה מפואר ורחב ידיים במיוחד. הסיפור הזה ארך זמן רב, וללא הדבקות, העיקשות וההתמדה גם בזמנים הקשים, הדברים היו נראים אחרת. ההתמדה היא ממידת הנצח. כדי לנצח את הניסיון דרושות עקביות והתמדה… דידן נצח!

באדיבות מגזין עטרת חיה