האם מותר להתלונן?

הרגע הזה, שבו נשברתי והחלטתי שאני חייבת לעשות שינוי כלשהו, לא קרה במוצאי שבת כשסגרתי את הדלת אחרי אחרון האורחים. הוא הגיע דווקא ביום ראשון, כשחזרתי מהמשרד גמורה מעייפות, מצאתי בבית ארבעה ילדים רעבים, וגיליתי שלא נשאר כלום משבת כדי לחמם להם לארוחה של יום ראשון בצוהריים!

אני בטוחה שאין מי שלא תסכים איתי שהיום הקשה ביותר בשבוע הוא יום ראשון. הנפילה הזאת אחרי השבת הנפלאה והמרוממת, השעה המאוחרת שבה נרדמים במוצאי שבת כי השבת יצאה מאוחר או כי פשוט נחנו יותר מדי… וקדימה לעבודה כאילו לא קרה כלום. אוחח. נקודת האור היחידה של יום ראשון היא ארוחת הצוהריים. לא צריך להכין אותה… השניצלים והאורז, הפשטידות, החמין, מחכים בסבלנות משבת. ממש מיניה מתברכין כולהו יומין…

כבר ביום שלישי שעבר הזמנתי את מושקי ובעלה יוסי לשבת. עכשיו חזרה לעבודה אחרי חופשת לידה של ברכוש, התינוקת השלישית הכי מתוקה בעולם. אני לא גרה מספיק קרוב כדי להיכנס לעזור לה בכל יום, ובעצמי עוד עובדת במשרה מלאה, אז לפחות לחסוך לה להכין שבת.

בחמישי הגיע לוי לשבת חופשה עם חבר, עשו קצת 'טועמיה' וחיסלו חצי ממה שכבר הכנתי לשבת. מאורגנת שכמוני. לא נורא, שיהיו בריאים. אז ירדתי בשישי בבוקר לסופר. ברוך ה' שיש לנו ילדים וגם חיתנו אותם ואנחנו יכולים לארח אותם מתוך בריאות ושמחה, לא ככה?

חזרתי עם כל השקיות הביתה, הנחתי על הרצפה וטיפה התמתחתי. זה כבד! חמישה אורחים, גם אם מקצתם קטנטנים, דורשים את כמות הקניות שלהם…

הטלפון מצלצל, זה שמוליק. חני אשתו מרגישה לא משהו, הוא מספר, עבדה קשה השבוע. הוא שמע שמושקי אצלנו, אולי אפשר שגם הם יבואו? מזמן לא נפגשו…

אני לא עונה מייד, מההלם. הוא ממהר להרגיע. "הכול בסדר, אימא. את יודעת שאנחנו לא אוכלים כמעט כלום, והילדים נרדמים אחרי הקידוש…"

אני נבהלת. שהילד שלי יצטרך לשכנע אותי להזמין אותו? "אנחנו נשמח, שמוליק! בואו בשמחה! מגיע לחני שלך קצת לנוח! איזה כיף יהיה לעשות שבת כולם יחד!" הוא לא מציע להביא משהו או להכין. רק מזכיר שהוא מתגעגע לחלות שלי (אם תכננתי לקנות…)

באנחה אני מכניסה את הארנק חזרה לכיס, מקווה שהכרטיס עוד עובר, חוזרת שוב לסופר. מרגע זה ואילך אני במטבח. אופה, מבשלת, קוצצת, מתבלת. מדי פעם מגיחה החוצה כדי לארגן מצעים, לסחוב מזרנים מהמחסן, לשטוף את הסלון.

שמוליק וחני מגיעים מוקדם, כאילו אספו את הילדים מהגן ונסעו מייד אלינו. הם מתמקמים בחדר, מחפשים משהו לאכול, מסתפקים בסיר פסטה מהיר, קוגל אחד ופס עוגת שמרים טרייה. אחר כך חני תופסת את האמבטיה, מכניסה ילד אחרי ילד, מחסלת ערמה של מגבות נקיות ומקופלות. מושקי מגיעה שנייה לפני שבת, מנסה להספיק עשרים דברים לפני הדלקת נרות, נעזרת לשם כך בבעלה, בי ובארבעת ילדנו הרווקים לעת עתה.

בסוף שבת נכנסת. עשרים ומשהו שעות של הגשה, הורדה, שטיפת כלים, חיתוך סלטים, סיפורים לנכדים וקצת שיחות נפש. עם מושקי אחרי הסעודה בלילה, עם שמוליק במקום מנוחת הצוהריים.

עכשיו יום ראשון. אני מעמידה סיר פתיתים ונקניקיות סויה, חושבת על השבת היפה, העייפה. על משלוחי האוכל המוכן שהילדים לקחו איתם כאילו ערב פסח היום והתחננתי שירוקנו את המקרר. מרגישה בכף הקלע. האם מותר להתלונן כשיש לי ילדים טובים, ויש נשים שלא זכו בכלל? האם אפשר לא להתלונן?

אירוח עם כללים

למחרת, ביום שני, החלטתי לצאת למסע בעקבות האירוח. לנסות לברר איך זה אצל אחרים – מה קורה שם, ואיך מגיעים לשביל הזהב הנפלא הזה שבו גם ההורים מרוצים, גם הילדים מאושרים?

התחלתי אצל אמירה, היא תמיד מאורגנת, מעמידה דברים על דיוקם. מנהלת צוות במלון, אישה עם ראש בריא על הכתפיים, שהמילה שלה נשמעת. לא היה לי נעים לומר שבאתי רק בשביל זה, אז פשוט ביקשתי אבקת אפייה. "את יודעת," צחקתי במבוכה, "הילדים היו בשבת והבית התרוקן…"

"לא, אני לא יודעת." היא בלעה מייד את הפיתיון שהשלכתי לעברה. "מה זאת אומרת 'הבית התרוקן'? אם זה לא מתאים לך, את פשוט אומרת לא, כן? התארחתם? נהניתם? מעולה! אין אצלי טייק אווי…"

"אני רוצה כל כך להקל עליהן, נשים צעירות…" אני מוצאת את עצמי מתגוננת, "בית מלא ילדים קטנים, לילות לבנים. אני עוד זוכרת כמה כל קופסת קציצות קפואות במקפיא הצילה אותי אי אז…"

"תקשיבי לי," אמירה מניחה יד בוטחת על כתפי. "מלמוטט את אימא שלהם לא יצא לילדים שלך שום דבר טוב, כן? כמו תינוק בן חודש, בוכה עשר פעמים בלילה ולרגע לא חושב על אימא שלו? בדיוק ככה הם גם היום, לא גדלו בכלל. אם רק תאפשרי להם, הם יגיעו כל שבת, ישאירו אצלך את הילדים כל צוהריים, ירוקנו לך את המקרר ועוד יתלוננו שאין מעדנים שהם אוהבים…"

"הם לא עד כדי כך אטומים…" איני מסכימה איתה, תופסת אומץ.

"הם לא אטומים," היא מדייקת אותי, "אבל הם בהחלט שקועים בעצמם. תגידי שזה קטע של הישרדות, תגידי שזו תקופה כזאת, גם אנחנו היינו בה. הכול נכון. בפועל, הם דואגים לעצמם כרגע, לא מסוגלים לראות אותך. ואם את לא תדאגי לעצמך, איש לא ידאג לך, מותק. אפילו בעלך לא."

אם קיבלתי 'מותק', משמע שמצבי חמור.

"אז איך את דואגת לעצמך?" אני שואלת בזהירות, בלחש.

"אני מארחת כשנוח לי," אנחנו עדיין עומדות בפתח הבית שלה, שקית אבקת אפייה בינינו. "אם אין לי כוח, אני אומרת 'לא מתאים לי השבת'. גם כשהם מגיעים, יש לי כללים ברורים מאוד: מצעים מביאים מהבית, כמובן. וכל מי שבא, מקבל תפקיד. מכין עוף או תוספת, משהו. ובשעה שבעלי ואני נחים, כולם שומרים על שקט."

"ואיך הילדים שלך עם זה?" אני מנסה לדמיין את שמוליק שלי מציית לכללים כאלה ולא מצליחה.

"לא אוהבים אותם," היא מחייכת. "ראית ילד שאוהב כללים? אבל זה רק לטובתם. ככה הם יודעים שאני אומרת את האמת. מה עדיף להם? שבכל פעם שהם באים הם יחששו אולי זה לא נוח לי ואני שותקת?"

אני מהנהנת. נעתקו המילים מפי. לא רואה את עצמי מנסחת אפילו לעצמי בלב כללים, בטח לא מנחילה אותם בקולי לילדים.

"ובאמת ככה קל יותר?" אני מנסה לעורר בי תקווה, מעט אמונה בצדקת הדרך. "את מארחת בכיף, מסיימת אירוח רעננה עם טעם של עוד?"

התשובה שלה מתמהמהת מעט, לא רגיל אצל אמירה.

"תראי," היא נאנחת. "באמת קל לי יותר. האירוח נעשה אפשרי ואפילו מהנה, רק שיש בו משהו לא טבעי כזה, כאילו הם עצורים, לא ממש משחררים. הייתי רוצה שירגישו יותר בבית, והם מתהלכים על קצות האצבעות כאילו אנחנו מחותנים או משהו. כאילו מפחדים להרגיז אותי…"

מארחת מכל הלב

אחרי לילה מלא מחשבות הרמתי טלפון לרחלי אחותי הגדולה. יש לה כבר חמישה נשואים, והיא מארחת באהבה, ביתה פתוח ממש. אילולי היה בקומה שלישית, הייתה פותחת לו ארבעה פתחים כמו אברהם אבינו.

גם לה הייתה משנה סדורה בשבילי, והיא שמחה לשפוך אותה באוזניי בלי היסוס.

"ילדים זה כל מה שיש לנו, את שומעת? בשביל מה אנחנו עובדים, טורחים, מנקים את הבית? רק כדי שיהיה להם נוח. כשמגיעה לי מחשבת כפירה כלשהי, כמו: 'מגיע גם לי לנוח' או משהו כזה, אני מייד מזכירה לעצמי כמה שמחתי כשנולדו, כמה הבטחתי לתת להם את כל־כולי. בינינו, לכל שבת יש סוף, ויש מספיק ימים שבהם את הולכת לישון בבית שקט מנכדים. אז כשהם אצלך, שיהיו אצלך מכל הלב. פעם הסבתות שלנו בתוניס או בהונגריה גידלו את הילדים אצלן בבית. כיבסו בנהר ומרטו נוצות מהעוף לפני ההכשרה, וכל זה לא הפריע להן לראות בכל נכד אוצר, לשיר לו שיר ישן בלילה ולתפור לו בובה מסמרטוטים."

אני מנסה להשחיל מילה, אבל היא מייד ממשיכה: "זה הדור הזה, עם כל המסכים שמכניסים לנו רעיונות לראש על התפתחות אישית ומימוש עצמי. אם רק נתחבר למי שאנחנו באמת, ולא ננסה להרשים אף אחת, נגלה שזה מה שטוב לנו, זה מה שכיף לנו, לתת את כל־כולנו למענם".

הבית של רחלי באמת בית מיוחד, וכולם יודעים שכיף להגיע אליה, והיא סבתא מסורה ביותר. אפילו שמוליק שלי הזמין את עצמו פעם כשאני הייתי עם שפעת וקיבל שם אירוח מלכותי.

"את אף פעם לא עייפה?" אני שואלת בחולשת הדעת.

"בטח שאני עייפה, אלא מה?" היא צוחקת. "אבל מה, זו עייפות נעימה, כמו התשישות הזאת אחרי לידה, כשאת מחזיקה את האוצר היקר ביותר בעולם. אני עייפה בגלל אירוח של הילדים שלי, מה יכול להיות יותר טוב מזה? הייתי יכולה חס ושלום להיות עייפה מטיפולים, או מעבודה קשה. ברוך ה' שזכיתי להיות עייפה בזכות מתנה כזאת נפלאה!"

"בטח כיף לילדים שלך…" אני מחמיאה לה ברגש של ייאוש מול דמותה הנאצלת.

היא לא עונה מייד, רק נאנחת.

"רחלי?" אני המומה. "אל תגידי לי שלא נחמד להם! שמוליק שלי היה אצלך, ועד היום הוא מדבר על האירוח המדהים שלך!"

"החמישה הנשואים שלי נהנים ממש," היא פתאום מדברת בקול ענות חלושה. "היו מוכנים לעבור לגור אצלנו, נראה לי. אבל יש לי גם שלושה בבית, והם…"

"והם?" אני חייבת לשמוע, מתעקשת אף שנראה שלא נעים לה לדבר על זה. חלק מהמחקר שלי!

"לא קל להם," היא מודה. "אני מוכנה לתת את כל–כולי, לוותר על שינה ועל פרטיות, אבל להם כבר אין סבלנות. תמרי עושה לי פרצוף בכל פעם שעוד אח מגיע לשבת, והיא צריכה לשטוף כלים בלי סוף ולעזור להגיש. ברוכי פשוט מתחמק, מוצא לעצמו חבר להתארח אצלו, חוזר אחרי שהבלגן נגמר. ואת יודעת מה גיטי אמרה לי?" היא נשמעת ממש פגועה.

"מה?" אני מפחדת לשמוע את הפנינים של בת הזקונים שלה.

"היא אמרה," קולה נחלש ממש. "הלוואי שהיה אפשר להתחתן בגיל שתים–עשרה, אז אימא הייתה מארחת אותי בכיף, ולא הייתי צריכה רק לעזור עם האחיינים ולוותר על החדר…"

אין לי איך לנחם אותה. המילים של גיטי שלה מלוות אותי למחרת, גורמות לי להרהר על הזכות שלנו לוותר על עצמנו, למחוק את עצמנו. האם הזכות הזו קיימת בכלל? והאם מותר לנו להקריב גם את הפרטיות והנוחות של היקרים לנו? ומה עם הנשואים, הם לא יקרים לנו?

חתנים וכלות אצל החמות

ברביעי אני פוגשת את בלה באוטובוס, מכניסה אותה מייד בסוד המחקר שלי. יש לה כבר שלושה נשואים, בלי–עין–הרע. היא לא דומה לאמירה ולא לרחלי, ואין לה שום משנה סדורה, רק אוסף דאגות מסוג חדש לגמרי. דבריה פותחים אצלי פרק חדש במחקר.

"את שואלת אותי על אירוח?" היא נאנחת, "עזבי אירוח. נקנה, נכין, שטויות. מאז השבת הראשונה שאירחתי בתור חמות, שבועיים אחרי החתונה של ליבי, אני משתגעת. מוטי שלה (כאן שמעתי את המרירות בקולה) הגיע עם הרגלים גרועים כל כך, ונראה שהוא בכלל לא מבין מה הבעיה. בעלי מתחיל לשיר 'שלום עליכם', והילדים שלנו עומדים כמו חיילים, שרים בקולות שניים. מוטי מתיישב על הספה, מפטפט, פותח אלבום. מה נראה לו? השירה של בעלי זו מוזיקת רקע בחתונה? אני לא יודעת, אולי ככה זה אצלם. האבא שר וכולם נפגשים לסוף שבוע… אבל מה בפועל? יש לי עוד ילדים קטנים שמקבלים דוגמה לא טובה, והוא לא אורח לרגע! כבר חמש שנים נשואים לאורך ימים!"

"וואו," אני אומרת, לא מוצאת מילים, חושבת פתאום על חני של שמוליק, חופשי עוברת לקרוא על הספה באמצע הסעודה. אצלנו אין דבר כזה לקום מהשולחן לפני ברכת המזון.

"וזה עוד כלום," היא לא סיימה. "דודי של חיה משוגע על פוליטיקה. ממש בא להקיא. הוא יודע תמיד בדיוק מי נגד מה ולמה ובגלל מה, ומתעסק בזה כאילו מדובר באיזה דבר תורה. כשהם מגיעים אני כבר יודעת איך ייראה שולחן השבת שלנו. רק לעשר דקות שבהן בעלי חוזר שיחה נקבל הפסקה מהדיונים בכנסת ובפוליטיקה. שיהיה בריא".

אני מהנהנת, מהורהרת. מה באמת הייתי עושה אילו חני של שמוליק הייתה מגיעה לא בצניעות מקובלת עלינו? אילו החתן שלי היה עושה צחוק מדברים שחשובים לנו, מדבר בשפה שלא מתאימה? אני מסמיקה לעצמי, כי האמת היא שיש נושא כזה. יש לו דעות נחרצות כמעט על הכול, לקיצוני שמושקי שלנו בחרה. ואין לו בעיה לדבר בזלזול על מי שלא חושב כמוהו, גם אם הוא רב או משפיע. כשזה קורה אני מתכווצת לתוך עצמי, איני מסוגלת לשמוע. כשבעלי עוצר את זה בתקיפות אני עוד יותר משתבללת, מתחילה כבר לדמיין לעצמי איך מושקי לא מגיעה יותר לשבת. מעולם לא קרה…

פִּקחו עיניים, שימו לב

חמישי עובר עליי בהרבה מחשבות, על גבולות ועל כללים. על ילדים שמרגישים נוח ועל אחים שאינם אמורים להפסיד. על אימא שמוכנה לתת את כל–כולה אבל רוצה לפעמים לנשום.

כששמוליק מזמין את עצמו שוב, אני מתחילה בחלק הניסויי של המחקר שלי. "קודם כול, תודה שהתקשרת בחמישי לפני ה'סופר'." אני מחמיאה לו, מנחילה כללים בדרך חיובית. "וחשוב לי שתדע, שלא רק שאני לא אופה חלות השבת, אתה זה שתביא איתך חלות! אז תבחר את המגדנייה או את המאפייה שאתה הכי אוהב, ותקנה חמש חלות, כן?"

"אני מקווה," אינו מתחייב בכלל, מסרב בנימוס. "אשתדל, בעזרת ה'…"

"תשתדל ותצליח," אני מזהירה, "כי אחרת לא יהיו חלות. אתה תלך לבקש מהשכנים…"

"את רוצה בכלל שנבוא?" הטון הנעלב.

"הכי רוצה בעולם!" אני מבטיחה. "כבר בדרך ל'סופר' לקנות למושקי הבובה שלכם את המעדן שהיא אוהבת…"

"ולא תקני חלות?" הוא שואל, כולו תמיהה.

"מה פתאום?" אני מתפלאת על השאלה. "אתה כבר מביא חלות, מה נעשה עם עשר?"

ככה אני מבשלת ומנקה ומארגנת חדרים. בודקת עם הילדים שבבית מה מפריע ומה ממש בסדר, מלאה מחשבות. מנסה לקחת מכל מה ששמעתי רק את מה שמתאים לנו, למשפחה שלנו, בלי קיצוניות. מחפשת דרך שרואה את כולם, שדואגת לכולם.

עוד לא מצאתי שביל ולא סללתי דרך, אבל במוצאי שבת, כשהם יוצאים (רק את הקציצות ארזתי להם, השניצלים מחכים לראשון בצוהריים…) אני מתיישבת לכתוב הכול, לשתף אימהות אוהבות ומבולבלות כמוני. לשתף גם זוגות צעירים שהולכים לאימא בלי לחשוב פעמיים. גם הם צד בכל המשוואה הזאת, ואני מאמינה שהם מסוגלים לראות אחרים (סליחה, אמירה), ושאם לא חשבו על כך עד היום, זה פשוט משום שלא סיפרנו.

איך ידעו? עדיין מעולם לא חיתנו ילדים…

לי הכתבה הזאת כנראה לא תעזור. מושקי שלי לא מוצאת זמן לנשום, בטח לא לקרוא. הם אפילו לא מנויים… ושמוליק? קורא רק צ'קים וחשבונות בנק. אבל אולי, מי יודע, זוגות אחרים יקראו, יביטו מחדש על כל הנושא הזה של אירוח בבית ההורים.

אפשר לבוא, ההורים שמחים! שלא תבינו לא נכון… אבל מותר לשאול במה אפשר לעזור, להביא משהו או לקנות מוכן אם ממש קשה. לא עבירה בכלל להודיע יום־יומיים קודם ולא ברגע האחרון, ולא חייבים לחסל את המקרר.

אה, שכחתי. כבדו את ההורים ואת מה שחשוב להם. בבית שלכם תנהגו איך שאתם רוצים, אבל כשאתם מתארחים, תשתדלו להיות בסדר. וגם את האחים שבבית מותר לפנק. הם אוהבים את האחיינים שלהם, אך קשה להם כשחודרים להם לפרטיות.

אולי, במשפט אחד, פקחו עין? שימו קצת לב? הכול ייראה רך יותר, אפשרי.

באדיבות מגזין עטרת חיה