שמי דבורה בכר, אימא לחמישה ועוסקת בחינוך. בחנוכה האחרון זכינו לנסוע לרבי, כל המשפחה. המסע המשפחתי הזה הוא בעצם גם מסע אישי, שמתחיל עוד הרבה קודם.

במר–חשוון השנה קיבלנו סכום כסף די גדול באופן לא צפוי, ובעלי התייעץ איתי מה נעשה בו. מייד הצעתי: "בא ניסע כולם לרבי". הוא לא בזבז זמן, ולמחרת כבר הזמין לכולנו כרטיסי טיסה.

עמד לפנינו חודש של התארגנות, שכלל כמובן התייעצות עם כל החברות שאי פעם טסו לרבי עם ילדים ואיסוף טיפים מכל הסוגים. המסר ששמעתי היה פחות או יותר אחיד: "את טסה בשביל הילדים, לא יהיה לך זמן לעצמך, אל תצפי".

אני מתארגנת, עורכת מבצע הכנה עם הילדים בבית, מכינה תעסוקה מגוונת למסע – יצירות ומשחקים, אורזת ציוד אישי וכל דבר אפשרי כדי לתת לילדים חוויה טובה ונעימה שתחבר אותם לרבי.

סוגרת מעגל

התרגשתי מאוד. הרגשתי שהטיסה הקרובה היא סגירת מעגל לטיסות הקודמות שלי. פעמיים הגעתי לרבי בסערת רגשות, בתהייה, בבקשה, והפעם אני מגיעה לרבי כדי לומר תודה – תודה על המשפחה שלי, על הילדים, על הזכות.

נזכרתי בטיסה האחרונה שלי לרבי בתור רווקה. גם היא הייתה בחנוכה. באותם ימים כבר נפגשתי עם בעלי. התלבטתי והתפללתי לה' שיכוון אותי, ביקשתי ברכות מהרבי בכל רגע. לטוס שוב לחנוכה, והפעם עם כל המשפחה, זה מרגש ממש!

גם הפעם האחרונה שטסנו יחד, בעלי ואני, לפני כשנתיים וחצי, הייתה סוערת. עברתי אז תקופה קשה מאוד בבית הספר שבו עבדתי. חוויתי קושי גדול ברמה האישית, והוא השפיע עליי גם בבית ובזוגיות. במשך שנים השקעתי את כל הכוחות בעבודת החינוך בבית הספר, וקצת הזנחתי את תפקידיי בבית, וכעת קיבלתי סטירה מצלצלת מה"חוץ" והתקשיתי להתמודד איתה.

באותו זמן, בהשגחה פרטית, בעלי קיבל ויזה לארצות־הברית אחרי 9(!) שנות סירוב, והחלטנו לטוס לרבי רק שנינו, לקחת פסק זמן לעצמנו. מטבע הדברים גם הנסיעה הזאת הייתה סוערת מאוד ומלווה בהרבה בכי ותפילות.

השליחות בבית קודמת

באותה הזדמנות זכיתי לסיוע מהרבי, ופגשתי שם את מי שנהייתה המשפיעה שלי. היא עזרה לי להבין נקודה מהותית ששינתה את המבט שלי על החיים, וגם על הנסיעה המשפחתית לרבי שעליה אני רוצה לספר:

אצל אישה המטרה הראשונה והעיקרית היא הבית. אני צריכה להשקיע את המרץ ואת הכוחות בביתי הפרטי, עוד לפני הכול. רק לאחר מכן מגיעה השליחות בחוץ – שליחות חינוכית או כל שליחות אחרת.

התובנה הזאת עשתה לי סדר בראש, ועזרה לי להבין את הדינמיקה השגויה שנוצרה בביתי. אחת העצות שמלוות אותי מאז היא להאזין – להקשיב, בלי לענות. להבין מה הרגש שמתחבא מאחורי המילים שנאמרות. הכלי הזה סייע לי להפוך את התקשורת בבית לאפקטיבית, מדויקת ונכונה.

באותה שנה המשיך הרבי ללוות אותי יד ביד ביישום התובנה הזאת: תקופה קצרה אחרי שחזרנו לארץ ישראל נכנסתי לשמירת היריון ארוכה שהחזירה אותי לבית במלוא מובן המילה.

מובן שאחרי טיסות סוערות ומשמעותיות כאלה לרבי, התרגשתי מההזדמנות לחזור לרבי שוב כדי לומר תודה על ההתקדמות האישית והמשפחתית שלנו, להביא את הילדים ולחבר גם אותם.

נחיתה קשה

התארגנו ויצאנו לדרך חמושים בטיפים ומלאים ציפיות ותקוות.

הקשיים לא איחרו להגיע. הטיסה הייתה רצופת טלטולים וכיסי אוויר, ובסופה, בנחיתה, אחת הבנות שלי, שישבה לידי, חוותה התקף של כאבי בטן מלווה בחרדה ואיבוד הכרה קצר. בדיוק אז בעלי דיווח לי ששלושה ילדים מקיאים עליו זה אחר זה, ובהם התינוק בן השנה. הדיילים נלחצו וכעסו כשניסיתי להתרומם שוב ושוב או לבקש עזרה בזמן שאמורים לשבת חגורים…

גם כאשר הנחיתה הסתיימה בשעה טובה – נשארנו במטוס עוד כשעה, עד שחובר שרוול היציאה. אם חשבנו שהסיוט מאחורינו, עוד חיכו לנו שעתיים של המתנה בתור הארוך בשדה התעופה, כשהילדים שוכבים על הרצפה 'שפוכים', ואיש מהפקידים ומהסדרנים אינו מראה נכונות לקדם אותנו מעט.

סוף־סוף המזוודות בידיים, והקור העצום בחוץ מקבל אותנו בחיבוק קפוא שלא היינו מוכנים אליו בשום אופן. ריצה למונית, נסיעה ישירות לדירה שבה נתארח. קיווינו שהביטוש נגמר.

חמישה ילדים חולים

הילדים צנחו למיטות באפיסת כוחות ושקעו בשינה טרופה. הם היו חלשים ומותשים מכל המסע, והקור היה בלתי אפשרי. במהלך הלילה הם החלו לקדוח מחום, המדחום הראה 41 מעלות. התברר שהביטוש האמיתי עוד לפניי…

עד הבוקר כל חמשת הילדים היו עם חום גבוה, כאבים בכל מקום אפשרי בגוף וחולשה כללית. טיפות ההומאופתיה שבהן אני משתמשת לחיזוק לא הועילו, ולא היה אפשר לצאת עם הילדים מהבית, בטח לא בטמפרטורות הנמוכות שהיו אז, הרבה מתחת לאפס… שינוי של 180 מעלות בתוכניות.

אני עוברת בין הילדים – עיסוי לראשון, חיבוק לשני, לנדנד את החמישי בעגלה… רצה לקניות וחוזרת לבשל, מרק עוף שייתן אולי קצת כוח, טיפה אוכל שהלוואי שיסכימו להכניס לפה. שולחת את בעלי להדלקת חנוכייה, להתפלל, ונשארת בעצמי עם הילדים ללא הפסקה, סחוטה ומרוקנת באופן מוחלט.

בשביל זה הגענו לרבי? מישהו דמיין את ההזיה הזאת?!

התפקיד הגדול שלי

ביום השלישי אני תופסת את עצמי ברגע של היגיון ונזכרת בטיפ חכם נוסף: "את טסה עם הילדים, אבל אל תשכחי את עצמך!" סיכמתי עם בעלי שאצא בחמש בבוקר להטענה ב־770.

עזרת הנשים ריקה, שקט. אפילו להתפלל עדיין אי אפשר. אני יושבת מול הנרות המרצדים והדועכים אט־אט בחנוכייה המפוארת, וכל הרגשות שלי מתנקזים לבכי אחד גדול. הייתכן שהגענו הנה רק כדי לטפל בילדים חולים, שאפילו אינם זוכים לדרוך ב־770? היה לי קשה. פתחתי אגרות קודש וביקשתי מהרבי: "תן לי סימן, תן לי כוח, כלי להכיל את זה".

אינני יודעת במה עוד עסק המכתב שקיבלתי. התמקדתי בכמה שורות, קראתי אותן שוב ושוב – תפקידה של אימא יהודייה הוא הטיפול הגשמי בילדיה. ההתמסרות שלה לתפקידה יקרה לקדוש ברוך הוא אפילו יותר מקיום מצוות!

באותו רגע הרגשתי שהכול מתחבר לי. התובנה שמלווה אותי זמן רב כל כך על התפקיד העיקרי שלי – קיבלה משמעות עמוקה נוספת.

קרובים למלך

חזרתי לילדים באווירה אחרת לגמרי.

על הבוקר מצאתי את עצמי מטגנת פנקייקים, שואלת את הילדים (שעדיין חולים) איזה אוכל הם מזמינים, מדליקה מוזיקה ורוקדת לעצמי בשמחה. הם נדהמו מהשינוי, ואני הסברתי במילים פשוטות – "זכינו! אנחנו פה, קרובים לרבי!" בעקבות השינוי אצלי כל הבית נתמלא אנרגיה חדשה. הילדים התנהגו אחרת, ואפילו הרגישו טוב יותר.

כך מדי בוקר יצאתי בחמש להיטען, וזה היה בשבילי האוויר לנשימה – כשעליתי על יצועי בלילה חשבתי על כך שעוד מעט יגיע הבוקר ואצא ל־770.

בכל יום הרמתי את עצמי וגייסתי את כל הכוחות בשביל הילדים, חשבתי על כל פרט, עשיתי באומץ את מה שאני מבינה ומרגישה שנכון בעבורם כעת, למרות הסיטואציה הלא פשוטה והלא ברורה. זה לא היה קל כלל, אבל בכל רגע מחדש בחרתי להיות האישה שהרבי מדבר עליה במכתב, לעשות את התפקיד האמיתי שלי, ובשמחה.

הדלקה אחרונה 

חלף שבוע עד שכולם החלימו. בשבע הדלקות נשארתי עם הילדים בבית, ואת ההדלקה האחרונה לא יכולתי להפסיד. יצאנו ל־770 אחרי מנת אקמול, הבנות עוד לא היו במיטבן – רבו, נדנדו המון לכל אורך ההדלקה, אבל נשארנו עד הסוף. לא יכולתי להפסיד את זה.

גם בשבוע שאחרי, כשכבר יצאנו עם הילדים ובאנו ל־770, היקרים שלי – חובבי השגרה, המוכר והאהוב – התקשו להסתגל להמוניות ולשינויים. שוב ושוב בחרתי להקשיב לצורך שלהם ולתת להם חוויה נעימה ומותאמת, גם אם היא לא בדיוק מה שחשבתי ותכננתי. גם אם היא מחוץ ל"בית חיינו" וכוללת משחק קופסה שהבאנו מהארץ.

ההשקעה הייתה גדולה מאוד, המון טיפים שיישמתי עד הפרטים הקטנים: תיקים אישיים חמודים עם קלמר קטן, יצירות אהובות, כריך מפנק כמו לטיול ושלל תעסוקות שדרשו ממני מאמץ וגמישות – כשמול העיניים שלי כל הזמן עומדת ההוראה של הרבי. זכרתי שזה התפקיד שלי כעת, בשביל זה אני כאן.

חוויה שכזו

חזרנו לארץ ישראל. אני חזרתי בעיקר עם האמונה והידיעה שהכול בהשגחה פרטית. שום פרט לא היה מקרי, לא נפלה כאן שום טעות. ידעתי שהילדים שלי קיבלו בדיוק את מה שהם היו צריכים לקבל, לפי הכלים שלהם, ובעבורי זה היה מדויק על אחת כמה וכמה.

זכיתי להתחבר לתפקיד העיקרי שלי, לחבר את הלב לעשייה בפקודת המוח. גם כשאנשים סביבי השתתפו בצערי בשל הטיסה הלא מוצלחת כביכול, ידעתי שחוויתי את הטיסה המדויקת ביותר, שחיברה אותי עם הרבי ועם עצמי באופן בלתי צפוי ומיוחד במינו.

באדיבות מגזין עטרת חיה