אביבה מכבה את האור בחדר הילדים, שולחת עוד נשיקה אווירית אחת, מבטיחה להדליק את האור בפרוזדור, לבדוק שהדלת נעולה, לכתוב פתק למלמד, כבר אינה זוכרת על מה…

היא נכנסת לסלון, מביטה בו, נאנחת. הוא נראה בדיוק כמו שסלון במוצאי פורים אמור להיראות: שולחן ארוך, פתוח למקסימום האפשרי, עוד שולחן מתקפל, מפות מוכתמות, כתמי יין עם נגיעות סלטים על הרצפה, כיסאות מטיילים ועליהם חד־פעמי משומש או חלקי תחפושות, והעיקר, צלופנים מרשרשים בכל הצבעים, הגדלים והסלסולים…

בכל שנה אותו סיפור. רותי גיסתה מגיעה עם כל הקטנטנים שלה, נהנית מהסעודה ומהתעסוקה החינמית לילדים, וכשהם מתעייפים, היא מבקשת סוודר לקטן ובמבה וסנדוויצ'ים לארוחת ערב, ופשוט קמה והולכת. מעולם לא חלמה לקחת איתה שקית זבל, או לנסות לארגן קצת. "נראה לי שלקחת מפה את הילדים שלי זו העזרה הכי טובה…" בדיחה שהייתה חמודה בפעם הראשונה שנאמרה, לפני שבע שנים. היום היא כבר תפלה, מעיקה.

אבל גיסה היא גיסה. מותר לה רק לחייך, לצבוט לקטנה בלחי, להבטיח שהיא שמחה כל כך שהם באו!

היא מתמתחת לרגע, לוקחת הרבה אוויר, מביטה בשעון העגול.

תשע וחצי. אם תסתער עכשיו בשיא המרץ, תסיים לקראת אחת־עשרה, כולל המטבח. שווה להתחיל.

היא מתחילה עם השולחנות. מארגנת במהירות את הבלגן על זה המתקפל, לוקחת את המפה הלבנה שהפכה היום לצבעונית אל חדר הכביסה. כשהיא חוזרת, מצפה לה הפתעה. שניאור חזר מ"מבצעים" והתגייס מייד.

תמים מתוק שהוא.

בזמן שהוא כבר עסוק בקיפול השולחן, היא מתחילה לארגן את השולחן השני, מגלה שהניח עליו את כל מה שהביא איתו: עלונים, מגילות אסתר מודפסות ומהודקות בכמה מצבי צבירה, משלוחי מנות אישיים חצי מפורקים חצי אכולים, מגוון כובעים מצחיקים, רעשנים, טישו, שקיות נייר שומניות של אנג'ל ומגילת קלף. הכול מצטרף לשאריות המשתה שעוד המתינו שם, והחגיגה צבעונית ומרשימה.

היא בוחנת אותו, נאבק ברגלי שולחן הפלסטיק, נאנחת. היא הייתה מסיימת את זה צ'יק־צ'ק. אבל החיים לימדו אותה שלא מעירים למתבגר שעוזר, אחר כך משלמים על זה ביוקר… יהיה לו תירוץ לא להושיט יד עד גיל חמישים כמעט.

היא מביאה את פח האשפה מהמטבח, מתחילה למיין את כל הכבודה. מניחה את המגילות המודפסות בערמה של גניזה, מעיפה את הטישו, מניחה ביראת כבוד את מגילת הקלף בוויטרינה. עד שנה הבאה, מתוך בריאות ושמחה. שניאור סוחב את השולחן המתקפל סוף־סוף למרפסת, היא מעדכנת את הוויז הפנימי לאחת־עשרה ועשרים…

"אימא," הוא נכנס חזרה, מחייך. "מזל שהגעתי בזמן לעזור לך!"

הוא נראה גמור, העיניים שלו מבריקות מדי. אביבה מקווה שזה לא בגלל יותר מדי "לחיים"…

בניגוד גמור להכרזה שלו, שהייתה נשמעת כמו הצעת עזרה, הוא מתיישב על אחד הכיסאות, לאחר שהעביר את הבלגן שעליו לשולחן, מותח את רגליו הארוכות קדימה.

"באמת טוב," היא מחייכת, ממהרת לסלק לפח את החד־פעמי המלוכלך. למה אנשים משאירים צלחות משומשות על הכיסא, מה נראה להם? באו, אכלו, שרו, נהנו, אפילו רקדו. שירימו את הצלחת לפח? לפחות יניחו על השולחן?

"איפה לשים את המגילות?" הוא מצביע בסנטרו על ערמת הניירות. לא נראה שהוא מתכוון לקום, כנראה רק מתעניין.

"ישר לגניזה…" היא מזהירה. "רק תן לי לאסוף את כולן, שלא תקום פעמיים…"

"למה לגניזה?" הוא תוהה, "לא חבל? הן לא נקרעו או משהו!"

"נכון," היא נאנחת. "אבל הן מקומטות ונראות כאילו שתו קצת 'לחיים'… והכי חשוב, בשנה הבאה שוב תדפיסו בישיבה מחדש. גם אם אני אשמור אותן במדף כלשהו בבית, אף אחד לא יזכור לקחת אותן. חבל על המקום בארון."

"ובראש…" הוא צוחק.

הוא באמת שתה?

"חבל על המקום בראש," הוא מסביר לה כשהוא רואה את המבט שלה, "להתאמץ לזכור ששמרנו ואיפה שמרנו, עדיף לפנות מקום ל'מבצע מצה'…"

היא מחייכת, מושכת כתף. "מה שנכון…"

היא מסיימת עם השולחן, לוקחת את המפה לכביסה אף היא. המפה החדשה שקיבלה מהורי הגן שלה. מפה יוקרתית, לא סתם. שתסתבך גם עם כביסה עדינה, למה לא? מי קונה היום מפה למשלוח מנות? למי חסרות מפות? לא חבל על הכסף? היא הרי יודעת בדיוק כמה כסף נאסף, מי העביר את השקיות עם הכסף לתיק של מושקי כהנא?…

הייתה שמחה הרבה יותר עם כרטיס נטען באותו סכום, נאנחת.

כשהיא חוזרת שניאור כבר מקטין את השולחן חזרה לגודל היום־יומי שלו.

"יש לי רעיון!" היא אומרת לו בהברקה של רגע, "בזמן שאני שוטפת כלים, תאסוף אתה את כל משלוחי המנות מכל הבית ותתחיל למיין אותם. חטיפים לארון חטיפים, יינות לארון השמאלי, מה אתה אומר?"

הוא מהנהן, נדלק. עד שהיא מרכזת את הכלים הבשריים יחד בכיור, מעבירה סמרטוט על השיש, הוא כבר מרכז על השולחן כמות נכבדה של סלסילות, צלחות וניירות אריזה. המיון דורש זמן רב. כל חטיף כמעט מזכיר לו סיפור מצחיק או מלחיץ או קורע. כמה מהם הוא צריך לבדוק. "אימא, זה חריף פיקנטי, את חייבת לטעום!"

כשהמחשבה על אריכות ההתעסקות עולה בה, מזכירה לה שהיא הייתה מסיימת את הסיפור בעשר דקות, היא משתיקה אותה. משנה כמה זמן המיון נמשך? היא בכל מקרה מרוקנת כיורים עכשיו, ככה שהעזרה שלו היא רווח נקי. ובלי קשר, שעת איכות עם הנער החצי מבוסם שלה גם היא חשובה, לא?

כשהמטבח כבר נקי ושטוף, וגם תכולת משלוחי המנות ממוינת בארונות, היא ניגשת, תכליתית מאוד, אל הסלסילות. את הכלים היפים, אלו שהייתה שמחה להשתמש בהם בשנה הבאה, היא מניחה בערמה מסודרת בצד. את כל הצלופנים והניירות הגרוסים היא גורפת לפח, דוחסת.

שניאור בוחן אותה, נושך שפתיים. היא יכולה לדמיין לעצמה את המילים שהוא בולע. "אולי אפשר להשתמש בזה ל…"

הוא דומה כל כך לאבא שלו, זה מבהיל.

"את הפתקים והברכות שמרתי לך בצד." הוא מראה לה ערמה נחמדה. היא מחייכת.

גם אותם היא ממיינת. פתקים עם חלקי פסוקים לגניזה, השאר לפח. רק ארבעה היא משאירה לעצמה.

הפתק הוורוד ששלחה לה גאולה, הסייעת. המילים שכתבה בו כאילו נחצבו ישר מתוך הלב שלה, רכות, נעימות, מרמזות על כל כך הרבה דברים לא קלים שעברו בחורף הארוך הזה יחד בסיפור עם שמואלי. מחמם את ליבה.

גם את הפתק של המפקחת היא שומרת. הוא אומנם מוקלד ומנוסח באופן תכליתי ומצומצם, אבל אפשר לקרוא בין המילים את ההערכה שלה לעבודה המסורה כל השנה וזה שווה הכול.

אביטל מהשיעור של יום רביעי לא שלחה פתק, היא הוסיפה למשלוח המנות שלה שיר של ממש. שני עמודים של שורות מחורזות, לבביות, שזורות בהומור, ארוזות במעטפה חגיגית. לא משהו שזורקים.

אחרון חביב הוא המכתב של שושי בת החמש מהגן שלה. באותיות עקומות היא כתבה "פורימ סמאח לגננת החי תובה באולם." מי יכול לזרוק?

"אני יכול לשאול שאלה?" שניאור מרים אצבע כאילו הוא בכיתה.

היא צוחקת, דוחסת שוב את הצלופנים פנימה, קושרת את השקית ומעמידה אותה ליד הדלת, כבר תוריד אותה לפח, או אולי תשלח את שניאור?

"למה זרקת את הברכות היפות שאנשים כתבו לנו?"

היא מחייכת, מפהקת, מסדרת בפח שקית חדשה. "אנשים כותבים פתק כדי שידעו ממי המשלוח, שניאור. עכשיו, כשהוא כבר אצלנו מפורק בארון, אין סיבה לשמור אותו…"

"אבל הם כתבו שם 'פורים שמח' או 'שהשמחה תימשך על כל השנה'?" הוא מתעקש.

"כי ככה כותבים…" היא מסבירה בסבלנות. "חלק בכלל הדפיסו עשרות פתקים כאלו בלי לחשוב בכלל מי יקבל אותם. גם אלו שכתבו בכתב יד כבר לא זוכרים עכשיו מה הם בירכו את מי, תאמין לי…"

"אז למה את אלה כן שמרת?" הוא שואל בחיוך, בניגון פלפול של גמרא.

"אלה ברכות מיוחדות שממש נכתבו בעבורי ואפשר להרגיש איך הכניסו בהן את הלב." היא רצינית. "משהו שאני מעדיפה לא לזרוק."

הוא מהנהן. אחרי רגע מתמתח. "תראי איך לא נשאר כלום מפורים!" הוא מביט במטבח הנקי, בשקית הדחוסה ליד הדלת, בשולחנות המפונים. בקול שלו יש פליאה עצומה מעורבבת עם מעט צער. איך גירשו לו כל זכר לחג המתוק…

היא מחייכת, מביטה בשעון. עוד לא אחת־עשרה! מתחילה לערום כיסאות בסלון לשטיפה.

"אימא שלי," הוא מביט בה, צוחק. "אימא שלי אומרת שחבל לשמור דברים, זה סתם עושה בלגן בארון ובראש… אולי כדאי שתזרקי גם את הפתקים האלה, הרי את הברכות ואת ההרגשה הטובה כבר קיבלת, ובטח בשנה הבאה ישלחו לך חדשים, לא חבל לתפוס סתם מקום בראש ובמגירה?"

"למדת משהו!" היא מתפעלת, מרימה עוד כיסא, כוס עם שאריות משקה נשפכת עליה, מרגיזה אותה שוב.

"אז למה את שומרת?" הוא מתעקש, מחזיר אותה לעניין.

"כי אלו מכתבים שעושים לי טוב על הלב," היא מסבירה. "לא רק שהם לא מבלגנים לי את הראש והארון, הם מסדרים ומרגיעים, נותנים כוח."

הוא מהנהן, מהורהר.

רגע לפני שהיא שופכת מים כדי לשפשף את כל מה שהספיק להידבק לרצפה מאז העבירה סמרטוט מהיר לקראת הסעודה, לפני שבע שעות, דלת הבית נפתחת. אשר, בעלה, חוזר גם הוא ממשתה שלא נגמר בבית של לוין.

השולחן, המקופל והריק, מתמלא שוב בהמון פריטים קטנים שהוא הביא איתו, ואשר מכין לעצמו, נוסף לכול, כוס קפה שחור ומביא איתו צלחת עוגות מתפוררות. "להכין לך גם?" הוא מציע בנדיבות.

היא מחייכת, מסרבת.

מתיישבת על הספה בינתיים, מביטה בבלגן החדש, אוגרת כוח להמשך הסדר עוד רבע שעה, עשרים דקות.

"נשארו לי כאן כוסיות חד־פעמיות במצב טוב," אשר אומר לה, עייף. "הן התפזרו לי באוטו, אבל הן לא משומשות. גם השקיות האלה בקושי התלכלכו. היו בהן רק לחמניות טריות."

"הכול לפח…" שניאור צוחק. "למדתי היום כלל חדש! כל מה שתופס מקום בארון או במוח, לא כדאי לשמור. כשנצטרך יהיה חדש…"

אשר צוחק, מופתע, מביט בו.

"אבל אם זה עושה לך טוב על הלב," שניאור מדגיש, מניח ידו על ליבו, "אז כן שומרים…"

"לא נראה לי שכוסיות 'לחיים' חד־פעמיות שאספתי מהרצפה של האוטו נכנסות להגדרה של עושה לאימא טוב על הלב," אשר צוחק, נאנח.

"ממש לא!" שניאור נבהל.

אחר כך הם ממשיכים לדבר, מחשבים כמה מגילות קראו היום, לכמה אנשים, מחליפים ביניהם חוויות מצחיקות, מסעירות ומרגשות מ"מבצע פורים". אביבה רק מביטה בהם, מהורהרת. המכתב של אביטל באמת מרחיב לה את הלב. מדהים איזה כוח יש למילים כתובות! והמילים המתוקות של שושי… היא לוקחת הרבה אוויר, מחייכת לעצמה.

היא צודקת במה שהסבירה לשניאור, המכתבים האלה באמת שווים שמירה. כל השאר? חייבים לזרוק.

היא ראתה את המבט המזועזע בעיניו היום כשהעיפה הכול לפח, זה רק משום שהוא עדיין לא מנהל בית. יום אחד, כשהוא יגלה כמה בלגן נגרם בשל שמירה של עשרות ומאות פריטים מיותרים, הוא כבר לא יביט בה ככה.

הם עדיין מדברים, היא קמה להפעיל מכונה לבנה, עדינה. מכניסה את המפה החדשה שקיבלה מהורי הגן. רגע לפני שהמרירות מתחילה שוב לעלות בה, היא עוצרת. מה אמרה היא בעצמה, הסבירה יפה כל כך לשניאור? מה שסתם תופס מקום, אין סיבה לשמור. גם הרהורים.

שיהיו בריאים, ההורים מהגן. תודה רבה להם על המתנה היפה, עוד מפה לא תזיק, ובאמת נחמד מצידם שבכלל זכרו והתארגנו בתוך כל הבלגן של ערב פורים לאסוף כסף ולקנות לה מפה יוקרתית ונאה.

דווקא נחמד לוותר על משהו שסתם מכביד, הלב נעשה קל ומשוחרר יותר!

ליתר ביטחון היא חושבת שוב על רותי גיסתה.

אז מה אם היא תמיד מגיעה עם כולם ואינה נוקפת אצבע, אחרי הכול היא באמת עושה אווירה טובה במשתה, ובזמן שהיא מתרוצצת מהמטבח לשולחן, רותי דואגת לפטפט עם שאר האורחות ולהנעים את זמנן.

והבלגן? הילדים?

שטויות. גם ככה הכול הפוך ומלוכלך. הילדים שלה, של אביבה, משתוללים לא פחות…

טוב שהיא באה בכל שנה, למה לא בעצם? אם לא תצפה ממנה לעזרה, לא תתאכזב. האם לא כך?

קלילה יותר וזקופה יותר היא נכנסת לסלון, מחייכת חיוך אמיתי וכן. "אפשר לשטוף כבר?"

אשר ממהר לקום, לוקח איתו את הצלחת לכיור, שניאור אחריו עם הספל ששכח. היא מתחילה לשפוך מים כשהיא נזכרת בבלגן על השולחן. מרימה עיניים. השולחן מסודר!

"הי!" היא קוראת לעבר המטבח, "סידרתם את השולחן!"

"זה לא קשה לפי הכללים שלך, אימא!" שניאור צוחק. "מה שלא עושה לנו טוב על הלב, לא נשאר…"

"אולי לא היה צריך לזרוק את ה…" אשר מתחיל, הם צוחקים יחד.

"אבא," שניאור נחנק מצחוק. "אין סיכוי שזה היה עושה לאימא טוב…"

היא מתחילה לגרוף את המים, צוחקת גם היא. אין לה מושג על מה הם מדברים, אבל את הכלל הזה היא מתכוונת לאמץ. לניקיונות לפסח ולא רק. מה שלא עושה לה טוב על הלב, אין סיבה לשמור. נכון או לא?