טיפ(ת) לחיים כ"ז אדר

מאת מנוחה רחל זקס

להיות לו לפה: האחריות שלנו בכ"ז אדר

כ"ז אדר הוא יום שמעורר בלב כל חסיד וחסידה רגשות עמוקים. זהו היום שבו, לעת עתה, הפסקנו לשמוע את קולו הקדוש של הרבי בגלוי. אך דווקא מתוך השתיקה הזו, צומחת קריאה גדולה אלינו: האחריות והזכות שלנו גדלו. עכשיו, תפקידנו העיקרי הוא להעביר את דברי הרבי ב"קול גדול", להיות השגרירות של דבריו ורצונו בעולם. להפיץ את תורתו, תקנותיו ו'מבצעיו' מתוך משאת נפש לקרב את התגלותו.

להיות מטבע עם חיות

מצב זה מזכיר לנו את דבריו של הרבי על תקופת חוליו של הרבי הריי"ץ. הרבי, שהיה אז חתן צעיר, הסביר כי כשהנשיא מוגבל בדיבורו הגשמי, האחריות עוברת לחסידים – להיות הפה שלו ולהפיץ את תורתו.

הרבי סומך עלינו! הידיעה שהרבי מטיל על כל אחת מאיתנו חלק ממשימת הבאת הגאולה נותנת כוח לא להישחק, אלא להגביר הילוך. זה צריך להיעשות לא רק כ"קבלת עול" יבשה, אלא בחיות ובשמחה.

סיפור מופלא ממחיש זאת: ר' פרץ חן, חסידו של ה"צמח צדק", שהה ביחידות. מתוך חוסר שימת לב הוא העביר מטבעות מקופסה שניצבה על שולחנו של הרבי אל קופסה נוספת שהיתה מונחת לידה. הרבי סימן לו להחזירן. כשניסה שוב, הרבי חזר על הוראתו. בפעם השלישית הסביר לו הצמח צדק: "אינך מבין? בקופסאות אלו מונחים "דמי הפ"נ" של החסידים. בקופסה זו – מטבעות שניתנו עם חיות, ובשניה – ללא חיות".

החיות חשובה ומשפיעה כל כך – עד שהרבי ייחד למטבעות אלו קופסה מיוחדת! אף אנו, כל פעולה שלנו בבית ומחוצה לו החדורה ב"חיות" – זוכה ל"ערך מוסף". אם כך, וודאי שאנו צריכות להיות ספוגות ב"חיות", שמחה ואושר אין סופי בפעולתנו ב"שליחות היחידה" – הבאת הגאולה.

מנוחה? לא בתקופתנו

אחד השחקנים החב"דיים סיפר שלאחר שהחל לשמור תורה ומצוות, עלה במחשבתו להעלות "מופע" שבו אדם שרוצה לשוב מגיע ל"משרד לחוזרים בתשובה". הוא מבקש הכוונה למקום שבו ימצא הדרכה לתהליך שהוא נמצא בעיצומו. הפקידה מציעה לו לבדוק בחדרים המייצגים ישיבות של זרמים שונים – "שבעים פנים לתורה". אך הוא מבחין בדלת נעולה ושואל שוב ושוב: "מה יש שם?".

הפקידה מזהירה אותו: "זה לא בשבילך. שם נמצא רבי של חסידים. הוא דורש מהם עבודה ומאמץ ללא הפסקה. כשהם עושים וחושבים שהם יכולים להיות מרוצים מעצמם – הוא דורש מהם עוד. ברגע שאפתח את הדלת, לא תפסיק לרוץ".  אחרי תחנונים היא פותחת והוא צופה במבט מהופנט ברבי מלך המשיח יושב בהתוועדות ומדבר אל החסידים. אותו יהודי נשאב מיד, ועד היום הוא לא מפסיק לרוץ…

כנשים עמוסות, הרצון הטבעי שלנו בתוך מרוץ היומיום הוא לשאול: "מתי אזכה לנוח? מתי אוכל לשבת רגל על רגל, ללא מאה עניינים המונחים על כתפיי?". אך הרבי דורש מאיתנו שלא נוותר לעצמנו, ושלא נוותר על מה שאנו מסוגלות באמת לעשות.

פעמים רבות, כשדיווחו לרבי על אירוע או פעולה מוצלחת, הרבי ענה: "אם בהשתדלות כזו הצליחו כל כך, שיוסיפו מאמץ ויצליחו אף יותר". או: "תהא פעולה הנמשכת, ובהוספה"!

באיזה כיוון הסולם שלך?

איך נדע אם אנו – בתוך עומס החיים – מצליחות לעשות את רצון הרבי? את מדד לכך נתן הרבי לקבוצת סטודנטים שנכנסה ליחידות. אחד מהם שאל שאלה מאתגרת: "מי טובים יותר, החסידים שלך או אנחנו?"

התשובה של הרבי הייתה מדויקת עבור כל אחת מאיתנו: "דמיינו סולם בעל מאה שלבים. מי גבוה יותר – זה שנמצא בשלב התשעים או זה שבשלב השלישי? התשובה תלויה בשאלה לאן מופנות פניו של האדם. האם הוא בעלייה או בירידה?"

יתכן שמישהי נמצאת במדרגה ה-90, אך פניה למטה חס ושלום. כל אחת מאיתנו נבחנת מול עצמה: האם אני מתקדמת היום צעד אחד מעבר לאתמול? האם אני מנצלת את הכוחות המיוחדים שהקב"ה נתן לי כדי להחדיר קדושה בעולמו, שתביא לגאולה?

ביום זה, נחליט להוסיף במאמץ ובחיות, נהיה ה"פה" של הרבי בכל מקום בו אנו נמצאות, ונזכה בקרוב ממש להתגלותו ולשמוע ממנו בקולו הקדוש ומפיו ממש את ה"תורה חדשה מאתי תצא" – תורתו של משיח!

באדיבות מגזין עטרת חיה