טיפ(ת) לחיים

 מאת: מנוחה רחל זקס

עשי כל אשר ביכולתך – הקשר הפנימי מחג הפסח לכ"ח ניסן

נדמה שהמרחק בין עבודות חג הפסח התובעניות, על שלל חובותיהן ודקדוקיהן, לבין הקריאה המרעישה שהשמיע הרבי בכ"ח ניסן – "עשו כל אשר ביכולתכם" – הוא רב. אך לאמיתו של דבר, שני העניינים הללו שזורים זה בזה בקשר פנימי ועמוק.

בחג הפסח, כל אישה חסידית משקיעה את מירב כוחותיה בהידורים ובחומרות. חלק מההידורים הללו מאתגרים מאוד, שכן בפסח הנהגתנו היא בבחינת "בלי גבול". אנו מקיימות את המנהגים והחומרות הללו לא תמיד מתוך הבנה שכלית, אלא מתוך התבטלות עצמית וקבלת עול עמוקה. ניתן לומר שרוח העשייה הזו היא ההכנה הממשית למשימת חיינו: להביא את הגאולה בכל פרט ביום-יום שלנו, ובכך לזרז את בואה.

אנו חיות בדור שבו הורגלנו לדרוש הסבר לכל צעד, ולחפש סיבה הגיונית לכל מעשה. לעיתים אף נשמעים קולות המבקשים "להקל" בהידורי הפסח בטענה שאסור שיהיו מלחיצים מדי. אך דווקא אל מול הרוח הזו, נעמדת האישה החסידית ומכריזה: אני מתמסרת מתוך קבלת עול שמחה, גם כשאינני מבינה! (כמובן, במקרים שאכן יש צורך לשנות מהנהוג, יש להיוועץ במשפיע או ברב).

נקודה זו מומחשת היטב בסיפור על החסיד ר' ראובן דונין ע"ה. באחת הפעמים שנכנס ל'יחידות', ביקש ממנו הרבי לבצע שליחות מסוימת והוסיף: "אני אסביר לך…". ר' ראובן הגיב מיד: "לא, שהרבי לא יסביר לי! אני רוצה לעשות זאת אך ורק משום שהרבי ביקש, ולא בגלל ההסברים". מאוחר יותר ביאר הרבי בשיחה שישנן מצוות שבהן בולט ה"נשמע" (ההבנה), וישנן מצוות של "נעשה" (הציווי). הרבי הדגיש את המעלה העצומה שבעשייה מתוך התבטלות מוחלטת וללא צורך בהסבר – רק משום שכך צווינו מפי בעל הרצון. כפי שאנו מכריזות בכל ברכה: "אשר קדשנו במצוותיו – וציוונו".

כך במצוות הפסח, וכך בכל הנהגה חסידית המקיפה את סדר יומנו. הרבי נותן לנו כוחות לא להסתפק בשתי תפילות ביום שבהן אנו חייבות מעיקר הדין, אלא להוסיף גם לימוד בספר המצוות, שיעורי לימוד יומיים, השתתפות בפעילויות חסידיות ועוד. כיצד באמת מצליחה אישה להסתדר עם שלל המטלות הרוחניות והגשמיות הללו, נוכל ללמוד מהסיפור הבא:

חסיד של אחד הצדיקים נצרך לממון עבור חתונת בתו, אך ידו הייתה קצרה מלהושיע. במר לו נסע לצדיק, שהורה לו: "לך לעיר פלונית שם תופיע בתור "בעל ישועות". ברך את האנשים והם ייתנו לך דמי פדיון נפש. לאחר מכן הבא אליי את הפתקים עם הבקשות לברכה ואני אתפלל בעדם, ואת הכסף קח לצרכי החתונה". כך היה, והברכות חוללו מופתים גלויים. בשנה השנייה, כשהגיעה בת נוספת לפרקה, כבר ידע החסיד את הדרך. הוא הגיע לעיר ושמח לראות כיצד ברכותיו משנה שעברה התקיימו מעל לדרך הטבע. הוא התרגש וחשב בלבו: "איזה כוח אדיר יש בידי ובפי לברך ולחולל ניסים".

אך בשנה השלישית, כשחזר לעיר עם הרגשת גדלות, גילה כי לא התקיימה אף אחת מברכותיו. בבכי שאל את הרבי שלו: "מדוע?". ענה לו הרבי: "בשנה הראשונה הגעת ככלי בטל, ידעת שאינך אלא צינור לברכותי. אך בשנה השנייה, כשראית שהברכות פעלו, התחלת להרגיש שאתה אדם בעל כוחות נעלים בזכות עצמך. כשהאור פגש ביישות שלך, הוא לא יכול היה לעבור דרכך".

נקודת העניין היא שאיננו פועלות בכוח עצמנו. כל מהותנו, כישרונותינו, המשפחה שלנו, וכל העשייה – הכל מגיע מהרבי! כשאנו מביטות על העול של פסח או על המטלות החסידיות, עלינו לזכור שזהו מקור חיותנו.

פעם כתב שליח לרבי על חובות כספיים עצומים, והרבי ענה לו: "חובות? בחת"ת ורמב"ם". אותו שליח הבין שבעת צרה עליו לבדוק את עקביות לימודיו בשיעורים היומיים, שכן כשאנו ממלאים את חלקנו, הקב"ה דואג ליתר.

הרבי היה יכול להביא את הגאולה גם בלעדינו, אך הוא בחר לשתף אותנו ולהעניק לנו את הזכות הזו. ועל כן נתרומם, ונשתמש בימים אלו בעוצמת ה"נעשה" שספגנו מההקפדה על  הידורי הפסח, הנעשים למעלה מטעם ודעת, ונרתום אותם למשימה היחידה שנותרה: לעשות "כל אשר ביכולתנו" להבאת הגאולה האמיתית והשלמה, תכף ומיד ממש!

באדיבות מגזין עטרת חיה