כשאת לבד עם עצמך – תעני בכנות: כמה את באמת מעריכה את עצמך (בין 1 ל־01)?

פעמים רבות אנחנו בטוחות שהבחירות שלנו ענייניות, שקולות, מבוססות על בירור אמיתי, אבל אם נרד לשכבה עמוקה יותר נגלה שלא הבירור מנהל אותנו אלא הצורך – צורך עמוק באישור, בביטחון, בתחושת שייכות.

לא מזמן שמעתי משל יפה מהפסיכולוגית שרי ברלינסקי: כשאנו יושבים בבית ודופק מישהו ומציע לקנות בקבוק מים, נחייך ונאמר "תודה, אין צורך". אם אנו ברחוב וצמאים, אולי נקנה. אם אנו באמצע טיול בלי קיוסק בסביבה, נהיה מוכנים לשלם יותר. ואם אנו במדבר, רגע לפני התייבשות, כל מים ישמחו אותנו, גם כאלה שבמצב רגיל לא היינו מתקרבים אליהם. כי ככל שהצורך גדל, מתפשרים יותר, והסטנדרט יורד.

הדפוס הזה קיים במערכות יחסים שיש בהן פוטנציאל לניצול ולפגיעה. לדוגמה: אם מישהי זקוקה מאוד לעבודה או להכרה בערך שלה, היא עלולה להסכים לעבוד גם אצל מעסיק שאינו משלם כראוי ואפילו מנצל אותה.

אחרי שיחות רבות עם בחורות ונשים ועם אנשי מקצוע שליוו תהליכי שידוכים ונישואין, אני מרגישה צורך להעלות כאן כמה נקודות שחשוב לשים לב אליהן בתקופת הפגישות (ואם יש עוד נקודות שלא הזכרתי, אשמח תמיד לשמוע).

ככל שהערך העצמי נמוך יותר, וככל שהכמיהה להתחתן הופכת לצורך בוער, כך גובר הסיכוי להתעלמות מסימני אזהרה. אם בחורה איננה מכירה בערך שלה ובדברים הטובים והמשמעותיים שהיא מביאה איתה לחיי הנישואין, היא עלולה לשכנע את עצמה ש"זה רק עכשיו", שהוא "לא באמת כזה", וש"אחרי החתונה הכול יסתדר".

ובתוך המקום הזה היא גם עלולה להסכים לפיתויים רגשיים, מחשבתיים או מעשיים שלא באמת מתאימים לערכיה, רק כדי שלא תאבד את הקשר.

אז איך נראות נורות אדומות בפגישות?

נורות אדומות לא תמיד מלוות באזעקה, ולא תמיד הצבע שלהן בוהק.

מושקי יצאה מהפגישה בתחושה שקשה להסביר. על הנייר הכול היה נכון: בחור רציני, חסידי, רקע טוב, שיחה זורמת. ובכל זאת, משהו צרם לה. במהלך השיחה הוא הזכיר אולם מסוים ואמר בחיוך: "מי שסומך על ההכשר שלהם כנראה לא ממש מבין בכשרויות".

אחר כך דיבר בזלזול עדין על רב שמלמד אותן בסמינר, בעוד היא דווקא מעריכה אותו מאוד. בהמשך העיר על בן דוד שלה, בחור רציני וירא שמיים שהיה בעבר שליח בישיבה שלו, ש"אף פעם לא באמת קולט עניינים".

לא בחריפות, לא בצעקות, רק בטון שמקטין ומבטל.

אפשר להעדיף הכשר מסוים. אפשר להחזיק בדעה ברורה בסוגיה. זה לגיטימי. אבל כשהשיח על אחרים חוזר שוב ושוב למקום של ביטול, של הקטנה, של תחושה שרק הוא מבין וכולם קצת פחות – זה כבר לא עניין של הידורים ועקרונות. זו גישה.

וכאן בדיוק נכנס המקום הפנימי שלנו: מושקי יצאה מהפגישה ולא ידעה להסביר מה מפריע לה. הרי הוא לא צעק, לא העליב אותה ישירות, הוא לא פסל את דעותיה ולא אמר משהו "אסור". על הנייר הכול היה תקין.

ואז התחיל אצלה הדיאלוג הפנימי: אולי אני סתם רגישה? אולי אני מחפשת שלמות? אולי הוא פשוט בחור עם דעות ברורות? אולי אני צריכה ללמוד להכיל?

ככל שהרצון להתחתן חזק יותר, כך הקול הזה נהיה משכנע יותר. ככל שהלחץ (הפנימי או החיצוני) גדול יותר, גוברים הסיכויים שמושקי תסביר לעצמה למה זה לא באמת חשוב, למה זה שולי, למה לא צריך לעשות מזה עניין.

אבל רגע, מושקי, השאלה היא לא רק מה הוא אמר, השאלה היא איך את הרגשת ליד זה. האם הרגשת מכובדת? האם הרגשת שיש מקום ולגטימיות גם לדעות שלך? האם הרגשת בנוח לומר: "אני דווקא מעריכה את הרב הזה"? לפעמים הנורה האדומה היא לא במשפט עצמו, אלא בכך שאינך מרגישה חופשייה להיות את עצמך.

כאן הקשר לערך עצמי נהיה חד וברור. ככל שאנו בטוחות פחות בערכנו, כך נגן עליו פחות. אם אינך בטוחה שמגיע לך יחס מכבד, תתפשרי על טון מקטין.

אם אינך בטוחה שהקול שלך חשוב, תשתקי כשהוא מתבטל. ואז לאט־לאט, בלי ששמת לב, את מתרגלת להצטמצם, והתרגלות להצטמצמות בתקופת הפגישות אינה נעלמת אחרי החתונה; היא בדרך כלל רק מתבססת.

גבולות שנבדקים בשקט

יש נורות אדומות שאינן קשורות למה שהוא חושב, אלא לחדירה לפרטיות שלך. לפעמים חדירה כזו מתבטאת בשאלה שנשמעת תמימה: "כמה את מרוויחה?" או: "כמה פגישות היו לך לפניי?" ובהמשך אולי גם: "ולמה ההצעה הקודמת ירדה?"

יש שאלות שבאות ממקום ענייני, ויש כאלה שיוצרות תחושה של בדיקת גבולות. בהתחלה אולי זה אפילו מחמיא לך שהוא רוצה להכיר לעומק, שהוא מתעניין. אבל אם שמת לב שאת נלחצת לענות, שאת משתפת בדברים שעוד לא נכון לך לשתף, שאת חורגת מהקו הערכי שלך רק כדי לא להיתפס כסגורה, כדאי לעצור.

בחורה אחת סיפרה שבפגישה השנייה, תוך כדי שיחה נעימה, הבחור ביקש לראות תמונות מהטלפון שלה. "סתם מסקרן אותי איך נראה היום־יום שלך", אמר בחיוך. הוא לא דיבר באופן מלחיץ, אפילו להפך, אולי היה אפשר לפרש זאת כמחמאה. ובכל זאת היא מצאה את עצמה גוללת ומראה, אף שמשהו בפנים ביקש לעצור.

מישהי אחרת תיארה איך כבר בתחילת ההיכרות הוא ביקש לדעת עם מי היא מתייעצת על הפגישות. "אני פחות אוהב שמעורבים יותר מדי אנשים," הסביר. רק אחר כך הבינה ששאל לא רק כדי להכיר, אלא גם כדי לבדוק עד כמה היא מושפעת מאחרים.

מישהי נוספת הופתעה כשכבר בפגישות הראשונות הוא ביקש לדעת פרטים מדויקים על סדר היום שלה, מתי היא חוזרת הביתה, עם מי היא נפגשת ואיך נראים הערבים שלה. הכול נאמר בטון מתעניין ואכפתי, אבל התחושה הייתה כאילו היא נבחנת.

והנה סיפור נוסף: בסוף פגישה הוא ביקש שתעדכן כשהיא מגיעה הביתה. "רק שאדע שהכול בסדר." דאגה יכולה להיות יפה ומרגשת, אבל כשהיא הופכת לציפייה קבועה או לבדיקה חוזרת – היא כבר גובלת בשליטה.

זכרי, כבוד אינו נמדד רק במה שהוא אומר על אחרים, אלא גם ביכולת שלו לשמור על המרחב שלך.

פעם ישבה מולי בחורה ואמרה: "הוא שואל הרבה שאלות אישיות, אבל אולי טוב שהוא פתוח?" שאלתי אותה שאלה אחת: "את מרגישה פתוחה, או מרגישה חשופה?"

זה הבדל עצום.

יש בחורים שבודקים גבולות מוקדם בנושאים רגשיים ואישיים, לפעמים אפילו בתחום הצניעות או החשיפה לתכנים שאינם מתאימים לרמה החסידית שהם מציגים. הם לא עושים זאת בבוטות, אלא בהבלעה, בחצי חיוך, כאילו זה רק "שיח כן". אבל אם מישהו דוחף גבול קטן בתחילת הדרך, בלי רגישות, בלי להרגיש את הקצב שלך, סביר להניח שהוא ימשיך לדחוף גבולות גם אחר כך.

ושוב, כאן נכנס הערך העצמי. אם את מרגישה שמגיע לך לקבוע את רמת הפתיחות שאת מוכנה אליה, ולשתף רק במידה מסוימת ולא יותר, לא תתביישי לומר: "את זה אני מעדיפה להשאיר להמשך." אם אינך בטוחה בערך שלך, תעני, אבל אחר כך תצטערי.

מילים טובות בעיתוי לא מתאים

לפני שנים, כשהייתי מדריכה בפנימייה, אחת החניכות שלי חזרה יום אחד נרגשת במיוחד. היא שיתפה את כולנו במחמאות שקיבלה מאישה שפגשה.

"אתן לא מבינות איך היא דיברה אליי", סיפרה. "היא אמרה שרואים עליי שאני אחראית, שיש לי לב טוב, שאני נראית אחת שאפשר לסמוך עליה בעיניים עצומות".

היא חזרה שוב ושוב על המילים. הן ריגשו אותה ומילאו אותה.  רק אחרי זמן מה התברר מה היה שם: האישה שהחמיאה לה גם ביקשה ממנה טובה גדולה, להעביר חבילה כבדה למקום כלשהו. בהתחלה היא לא קישרה כלל בין הדברים. רק בהמשך היא התחילה לתהות: מאיפה היא ידעה עליי את כל זה? היא הרי לא באמת מכירה אותי.

מהר מאוד התברר מה באמת קרה. האישה רצתה לבקש ממנה טובה לא קטנה, והמילים הטובות הכינו את הקרקע. הן פתחו את הלב, ריככו, יצרו תחושת קירבה והערכה, ואז הבקשה כבר נשמעה טבעית יותר.

הנערה לא הייתה תמימה, היא פשוט הייתה זקוקה למילים טובות. וכשהן הגיעו, הן קנו אותה לפני שהיא שמה לב. כשיש צורך עמוק באישור, בתחושת ערך, בהכרה, המילים חודרות ישר פנימה.

כך גם בתקופת הפגישות. מילים יפות וחמות הן דבר יפה. מותר לשמוח בהן. אבל כשמילים גדולות מגיעות מוקדם מדי, לפני שנבנה קשר אמיתי, לפני שנוצרת היכרות עמוקה, חשוב לעצור ולשאול: האם המילים האלה נולדו מתוך תהליך, או שהן יוצרות אותו במהירות?

לפעמים אנחנו לא נסחפות אחרי האדם, אלא אחרי התחושה שמישהו רואה אותנו.

אדם עם ערך עצמי בריא אינו מבטל מחמאות, הוא פשוט אינו מקבל החלטות חיים על בסיסן.

נחזור לערך העצמי

רוב האנשים מעריכים את עצמם סביב 6–7. יש כאלה שיותר, ויש שפחות. אם הציון שלך נמוך יותר, אינך צריכה להמתין שמישהו אחר יעלה לך את הערך. אפשר להתחיל בצעדים קטנים: למשל, בכל ערב לפני השינה תוכלי להזכיר לעצמך שאת שווה מעצם מהותך. את בת של מלך, ומגיע לך הטוב ביותר שאפשר. לא כי מישהו בחר בך, אלא כי כך נבראת.

ואז תוכלי לשאול את עצמך: על מה אני מעריכה את עצמי היום?

ולמצוא שלושה דברים, למשל: ההחלטות שקיבלת, האופן שבו התנהלת, הדרך שבה דיברת, הגבול ששמרת, המעשה שבחרת שלא לעשות, וכן הלאה. כי בסופו של דבר, ערך בריא אינו נשען על מחמאות מבחוץ אלא נבנה מבפנים.

ולסיום, אני נזכרת בשיעור על נורות אזהרה, שלמדנו בקורס הבית היהודי בסמינר. אחת הבנות שאלה את המורה: "אז אם נלמד להוריד את כל האנשים הבעייתיים האלה… מי יתחתן איתם?" המורה חייכה וענתה בפשטות: "אין לי מושג. אבל לפחות לא אתן".

באדיבות מגזין עטרת חיה