אימא שלי הטובה, אני על האוטובוס, בדרך הביתה. התפילין בתא האחסון למעלה, המזוודה הגדולה, מלאה בכביסה משומשת, נחה לה בתא המטען. יש לי עוד שעה של נסיעה לפחות, ואני מנצל את הזמן כדי לכתוב לך.

אין לך מושג כמה אני שמח ומתרגש לחזור הביתה. אני יודע שכלפי חוץ זה לא תמיד נראה, אבל רק אחרי שעזבתי את הבית בשיעור א' של ישיבה קטנה, הבנתי פתאום עד כמה אני קשור אליו ומתגעגע.

כשאני חושב על הרגע שבו אפתח את הדלת, את תמהרי אליי בפנים מאירות, שולם יטפס עליי בהתלהבות, מושקי תהפוך את המזוודה שלי לסוס, ושניאור ייצמד אליי במשך חצי שעה לפחות, עד שיסיים לדווח לי על כל משחקי הכדור, אוספי המדבקות לאלבום והמריבות שלו בחודש האחרון, אני מתחיל לחייך לעצמי, שמח שהאוטובוס חשוך…

למה אני כותב לך את המכתב הזה?

קודם כול, מגיע לך לדעת כמה הבית חשוב לי, גם אם אני לא תמיד מצליח לבטא את זה, ואולי לפעמים זה אפילו נראה אחרת,

וגם…

אני חייב לשתף אותך בכמה חששות שממלאים את ליבי כשאני נזכר ב'בין הזמנים' הקודם. ואני מתכוון לפסח או לקיץ, כי בתשרי אני אצל הרבי, ברוך ה'.

אולי תוכלי לעזור לי?

שמיים וארץ

בישיבה החיים שלי מסתובבים סביב תפילה טובה, סדר חסידות, "מבצעים", חברותות והתוועדויות. מהבוקר ועד מאוחר בלילה יש לי סדר יום עמוס וחסידי, ברוך ה'. זה עמוס ואינטנסיבי, ואני שמח להגיע הביתה ולהרפות קצת. אבל ההבדל הזה, בין הבית לישיבה, קצת מבלבל.

אני מרגיש לפעמים כאילו אני נוחת מהרוחניות שברוחניות אל הגשמיות שבגשמיות. אחרי רגעי ההתרגשות הראשונים, אני מייד נכנס אל הקלחת. לשפשף, לסחוב קניות, להוריד זבל, לרוץ למכולת בפעם המיליון, ולנסות להתארגן לארוחה מאולתרת במרפסת…

לא רק שאני לא לומד כל היום ומסיים בהתוועדות, אפילו את החת"ת אני בקושי מצליח לסיים. בקושי מתעורר, רץ לתפילה במניין בעלי בתים ישנוני, מתגייס עוד בדרך חזרה הביתה להשלים משימות ולהביא דברים מפה ומשם.

אני יודע שאת, מצידך, תפני לי אפילו את כל היום ללימוד ותוותרי על כל העזרה שלי, באמת! (טוב, חוץ משש שקיות זבל שיחכו לי עד שאגיע בערב…) הלימוד שלי חשוב לך, ואת משדרת את זה כל השנה בכל דרך. אבל אני עצמי לא כל כך מצליח להיכנס לתיבת נח ולפנות את עצמי ללימוד. זה אחרת כשאין משגיח וסדר יום ישיבתי… אני שוקע לתוך ספר חדש שמסתובב בבית ואני לא קראתי, יורד עם שניאור קצת לשחק כדור למטה, במסווה של כיבוד הורים כמובן. זה עוזר לך, נכון?…

ואז, בלילה, אני מתיישב לומר קריאת שמע שעל המיטה, ומרגיש כל כך…

את מבינה, נכון?

מחפש מקום

עוד דבר שקצת מציק לי: אני מגיע הביתה ומרגיש כמו אורח. גם במובן הטוב של המילה, כולם מתלהבים שהגעתי, ואת מכינה לי משהו שאני אוהב, ולא מבקשים ממני לעזור ולהושיט יד כמעט חצי שעה, אבל בעיקר במובן הפחות נחמד של אורח.

כאילו הימים שלא הייתי ניתקו אותי, ואני כבר לא ממש חלק מהבית.

חצי מהדברים שמדברים עליהם בבית בסערה אני לא מבין, וכבר נמאס לי לשאול "מה? מה זה? על מה הוויכוח?" אז אני פשוט מקשיב לדיונים הסוערים ומנסה להבין על מה מדובר ומי נגד מי.

בערב אני רק רוצה להניח את הראש, ואני מגלה שבזמן שלא הייתי, המיטה שלי הפכה להיות המיטה של שניאור. תמיד יש הסבר, הגיוני בדרך כלל. "זה קרוב יותר לממ"ד" או "ככה אני לא צריכה לספר סיפור חסידי לפני השינה פעמיים"… אבל זה לא כיף.

כאילו זה לא ממש הבית שלי, רק פינו לי מיטה ומקווים מאוד ש"ארגיש בבית…"

אני מחפש סיכום של שיחה משנה שעברה, ומגלה שמושקי התחילה לאחסן את המחברות שלה במגירה שלי. את הסוודרים שלי העבירו למדף גבוה יותר, כי ככה יש יותר מקום לבגדי החורף של הקטנים. והשמיכה? איזו שמיכה הייתה שלך? זה משנה בכלל? קח מהמדף למעלה איזו שמיכה שתבחר, מאמי…

בישיבה יש לי מקום. מיטה שלי, מקום לימוד וארונית, וכמה מדפים בארון. דווקא שם לא הבית שלי, ובבית שלי אני צריך לחפש לעצמי מקום.

שנת חורף

אני מגיע עייף, אימא.

זמן חורף בישיבה הוא ארוך ותובעני, וגם אם אין התוועדויות (ומתי אין?), עדיין יום הלימודים נמשך עד השעות המאוחרות. גם יום שישי, שנחשב יום התרעננות בישיבות אחרות, אצלנו מלא ב"מבצעים", ברוך ה', עד הרגע האחרון. ובשבת משתדלים להתפלל באריכות, וללכת לבתי כנסת באזור כדי לחזור שיחה.

אני מגיע עייף וישן המון. לפעמים נראה לי כאילו התאווה היחידה שלי היא ללכת לישון בלי לכוון שעון מעורר…

אני מרגיש שאת סופרת לי שעות שינה, ומתחילה לחשוש להרעלת שינה. את תוהה כמה בחור אחד יכול לישון, ואיך הוא מסוגל להירדם שוב בצוהריים אם קם רק בשעה… לא משנה.

אני חושב שאחרי שלושת הימים הראשונים, שבהם אני באמת משלים שעות שינה, העייפות שלי בעצם נובעת מבלבול. זו הדרך של הגוף שלי לומר: אין לי סדר יום שאני רגיל אליו, ואני לא ממש יודע איך להגיב. זה דורש ממני מאמץ מנטלי רב כל כך שאני כבר מעדיף לחזור לישון.

אז השינה שלי הפכה לבדיחה של המבוגרים, וזה בסדר. בטח קשה לך להאמין שבישיבה אני מתייצב לסדר חסידות בזמן. אבל ככה זה, בית הוא בית וישיבה היא ישיבה. שני דברים שונים לגמרי, שני בחורים שונים לגמרי.

ואת חיכית כל כך שאחזור ואעזור ואתייצב מייד לכל הדברים שעושה בחור חזק וצעיר. סחיבות, שפשופים, ריצות…

בשמחה, אימא. תכנני את הניקיונות שלך כך שאת הדברים הקשים עושים אחרי הצוהריים ובערב. אז אני בשיא המרץ, כשאת כבר גמורה לגמרי…

המתיקות האמיתית

ובתוך כל זה יש גם אחים קטנים. אני רואה איך הם מסתכלים עליי בעיניים נוצצות כשאני נכנס הביתה, מחכים שאשחק איתם או שאספר להם משהו מהישיבה. אני יודע שאני הדמות שהם נושאים אליה עיניים, וזה מחמם את הלב, אבל זה גם אחריות כבדה כשאני בעצמי עייף כל כך. לפעמים קשה לי למצוא את הכוחות להיות האח הגדול, החייכן והכיפי שהם מצפים לו, בדיוק כשאני רק רוצה להניח את הראש ולשכוח לרגע מכל המחויבויות. אימא, בבקשה תעזרי לי לזכור שהחיוך שלי אליהם הוא השיעור הגדול ביותר שאני יכול לתת להם השנה.

אימא, בבקשה תעזרי לי למצוא את האיזון. תסתכלי עליי בעין טובה גם כשאני זקוק לשעה של שקט עם החת"ת שלי או למנוחה בתוך הבלגן. המילה הטובה שלך וההבנה שגם אני עובר תהליך של "נחיתה" מהישיבה, הן שייתנו לי את הכוח להביא את האור של "תומכי תמימים" אל תוך הבית שלנו.

ואני מצטער אם נשמע שאני מתלונן.

בבקשה, תקראי את התחלת המכתב ותזכרי כמה אני שמח לחזור הביתה וכמה אתם חשובים לי…

במחשבה שנייה, לא נראה לי שאני אתן לך את המכתב הזה בכלל, אבל הוא עזר לי מאוד לסדר לעצמי את הראש, ולהבין מה מלחיץ אותי כשאני חושב על "בין הזמנים" שחיכיתי לו כל כך.

אוהב ומתגעגע ברמות שאין לי מילים אפילו לכתוב, בטח לא להגיד…

ממני, מענדי.

נ"ב: כמעט שכחתי לשאול! זה יהיה בסדר אם אני אמצא עבודה ב"סופר" או משהו כזה? אין לי אפילו דולר אחד לנסיעה לרבי, ועכשיו זה הזמן לסגור את הכרטיסים הזולים, אימא!

באדיבות מגזין עטרת חיה