עולם המושגים של התינוק מתפתח לאט. נראה שהוא מבין מעט כל כך.

אז מה, בגיל ינקות הוא כמו עציץ, להבדיל? רק נאכיל, נשקה, נפתח חלון שהשמש תשזף אותו ושיקבל אוויר צח, ונדאג שישן (וכמה שיותר – טוב יותר)?

האם יש לנו אחריות חינוכית כלפיו בשלב הזה? האם משהו מהותי קורה שם? יש בכלל טעם להשקיע?

לכאורה הכול דומה, אבל רק לכאורה. בתינוק "הלא מבין כלום" הזה יש סוג של "תוסף" – נשמה יהודית, גנום יהודי שיש לו כל מיני תופעות לוואי, שעם הזמן יבואו לידי ביטוי: התמסרות מוחלטת, רדיפת אמת וצדק, אינטליגנציה רגשית גבוהה, חיבור אל האין־סופי והרוחני, עזות ואומץ משולבים עם אחריות ורחמנות.

כוחות הנשמה, המתגלים ביכולות השכליות, ומאפשרים שימוש מושכל בתכונות המולדות של האדם, כמעט אינם באים לידי ביטוי בגיל הזה. עם הגדילה באה הנשמה בהדרגה לידי ביטוי דרך הגוף, עד גיל 13, שאז זהו סוף וגמר כניסת הנפש האלוקית באדם.

ה"תוסף" הזה הוא שעורר כל כך הרבה שנאה, רדיפות וקינאה, ולהבדיל, הערצה, בכל עמי העולם. בעבור המן וחבר מרעיו שבכל דור ודור, התינוקות היהודיים היו חשובים דיים כדי לרדוף אותם, ולהשמיד, להרוג ולאבד. ואם אויבינו הכירו בעוצמה הטמונה בתינוק יהודי זעיר, גם אם אינו מבין דבר, על אחת כמה וכמה שעלינו להכיר בחשיבות החינוכית העצומה הטמונה בהווה הבראשיתי שלו.

אבל אם אינו מבין דבר, איך אפשר לחנך אותו?

שאלה זו נובעת מן ההנחה השגויה שחינוך הוא תהליך שכלי בלבד. לפי גישה זו, כל עוד פונקציות כמו השוואה, אבחנה, פיענוח מידע ומעבר מרעיון לדיבור עדיין אינן מפותחות – אין מקום לפעולה חינוכית משמעותית. והמסקנה המתבקשת היא שבשלב הזה מתייחסים אל הפעוט קצת כמו אל עציץ… נמתין שהוא יגדל.

כמובן זו טעות עמוקה בהבנת מהותו של החינוך. עניין החינוך הוא לקשר את היהודי עם אלוקיו בקשר כולל־כול ובל יינתק, כך שכל חייו יביא לפועל את התפקיד הספציפי שייעד לו ה' – שליחות חייו – בנאמנות. תפקיד ההורים הוא לאפשר זאת. שלב הינקות הוא ההכנה לחינוך.

הקשר של יהודי עם ה' הוא, קודם כול, קשר של ברית, קשר שעומד מעל ההבנה, מעל הפונקציות השכליות, ובלשון רבותינו נשיאינו – למעלה מטעם ודעת. הברית הזו היא הרובד הראשוני ביחסים בין ה' ליהודי, וזה כל מה שיש לתינוק הזה. החינוך בשלב זה מכוון לחזק, להעמיק ולחקוק את הקשר המהותי הזה בכל רבדי הנפש, גם אלו שטרם נתגלו, עד לחקיקה בגוף עצמו – ברית המילה.

לכן ילד יהודי נימול כשהוא בן שמונה ימים ולא בהגיעו לבשלות. דווקא כשהוא בן שמונה ימים, ללא בחירה והבנה, זה הזמן המתאים להתחיל לממש את הברית שלו עם אלוקיו – ברית עולם, שאינה תלויה בדבר, מעל לטעם ודעת ומעל לכל בחירה.

לחזק את הברית

איך מחזקים את העל־מודע, את הנשמה?

הוראות רבות ניתנו לנו בתורה שבכתב ושבעל פה. ברית המילה היא הראשונה והחשובה שבהן. אבל יש עוד הוראות רבות שנועדו לחזק את המקום הזה בנפש:

משתדלים להשמיע לאוזני התינוק רק דברים טהורים וטובים (ניגוני חב"ד, שיעורי תורה, כשם שעשתה אימו של רבי יהושע בן חנניה – והועיל לו), לדבר אליו ברוך ובמתינות, ולהקפיד שהדיבור יהיה נקי ועדין; נוהגים לשלם בעבור הרך הנולד לישיבה שמן הסתם ילמד בה, כסגולה לשמירה ולאריכות ימים בתורה ותפילה; להעמיד לנגד עיניו את תמונות רבותינו נשיאינו; ליטול לו ידיים בבוקר מגיל רך מאוד; כבר אחר לידתו לומר איתו "שמע ישראל" בכל יום; להביאו לנשק את המזוזה ואת שאר חפצי הקודש; להביאו אל צדיקים ועוד.

ובצד ההימנעות: שומרים על טהרת הראייה והשמיעה ועל כשרות המזון; לא נותנים לילד לשחק בדמויות של חיות טמאות או בצעצועים ובמשחקים שיש בהם חריגה מערכים כמו צניעות או דרך ארץ.

כל הפעולות האלה מחזקות את התודעה הכללית של הילד ואת הדרך שבה הוא רואה את העולם ואת עצמו. נוסף לכך שהן פעולות סגוליות (שמעצימות את הכוח של קיום המצוות עצמן), הן מעודדות מידות טובות, התקשרות לרביים וטהרה וקדושה.

במה מחזקות הפעולות האלה את ההתקשרות עם ה'?

יש חשיבות רבה לאופן שבו האדם רואה את עצמו – כלומר, לקטגוריה שהוא משייך את עצמו אליה. אדם, גם ילד צעיר, יפעל לעיתים קרובות בדרך המתאימה לאופן שבו הוא מגדיר את עצמו. אם הוא רואה בעצמו אדם טוב ביסודו, אדם שיש לו יחס חם עם ה', הוא ירגיש שקיום המצוות הוא הדבר הטוב לו ביותר. ואז, גם אם ייכשל במשהו, התגובה שלו תהיה: 'הפעולה הזו איננה מתאימה לי, היא רק סטייה קטנה וחד־פעמית. אתקן אותה מייד, ואשוב לדרך שלי, דרך ה". מובן שכל השיח הזה איננו מודע. ומאחר שהחלק הזה, הלא מודע, מתחיל להתפתח כבר בגיל הינקות, כבר אז חשוב שההורים ישקיעו בעיצובו.

אבא, אימא, ובורא העולם

בואו נחשוב רגע, מה הרוויחו ההורים מן העובדה שנולדו להם ילדים? חוסר שינה בלילות, הוצאות על מזון, על ביגוד, על הנעלה ועל ציוד נלווה, דאגות בענייני בריאות, ריצות לרופאים ולמעקבים רפואיים, דאגות חינוך, חילוקי דעות ביניהם בנוגע לגידול הילדים, כאבי גב ורגליים ועוד כהנה רווחים. גידול ילדים הוא מסוג הדברים שמצריכים השקעה גדולה של צער גידול, לפני שזוכים לראות פירות לעמל ולרוות נחת.

חסידים נוהגים לומר שבכל ענייני הקליפות, החל מקליפת נוגה, אנחת ההנאה קודמת לאנחת הקושי והמאמץ, אבל בענייני טוב וקדושה – המאמץ והקושי קודמים להנאה ולסיפוק. זו הראיה החזקה ביותר לכך שגידול ילדים בא מצד הקדושה…

אז מה מחזיק את ההורים בתפקיד?

האהבה הגדולה שנולדת בליבם מייד עם הולדת הילד, אהבה שאינה תלויה בדבר: גם אם נולד חולה, נכה או עם בעיה התפתחותית. הקשר ההורי, שאינו תלוי בדבר, נוגע בחלקים הלא מודעים שבנפש הילד, ונותן לו עוצמה לעמוד באתגרי החיים, כשיצוצו. כשתינוק חווה אהבה, רוך וחום אנושי, הוא לומד שהעולם בטוח, והאנשים שבו נאמנים ומאירי פנים. כשיגדל וילמד על קיומו של ה' בעולם, הנפש כבר תהיה בשלה ליחס חם ואוהב עם מי שהוא הסמכות הרשמית וההורה של העולם כולו בכבודו ובעצמו – ה' יתברך.

לכן, בפעם הבאה שאנחנו, ההורים, ניגש לילד הזעיר שלנו, נזכור עד כמה חשובים הפרטים הקטנים לשמירה על חינוך טהור בגיל הזה, ועד כמה חשובה האהבה הבלתי מוגבלת שלנו אל האוצר שהופקד בידינו.

באדיבות מגזין עטרת חיה