אסתי לנצ'נר, עטרת חיה

ריח ניקיון נישא באוויר, בבתי ישראל מתכוננים במרץ לחג הפסח.

לצד ההכנות והתכנונים עולות בבתים רבים שאלות כגון: "באיזה צד נעשה את החג?" "את מי נזמין אלינו לסעודות?" ועוד… לרוב תקופת החגים מעוררת התרגשות, שמחה וציפייה לביקורים משפחתיים ולאווירה של ביחד.

מתברר שלא אצל כולם.

אלפי אימהות אלמנות או גרושות, חזקות ומיוחדות, נושאות לבדן את עול הבית, ללא בן זוג לצידן וללא תמיכה משפחתית. אצלן החגים מעוררים לחץ, חרדה ותעוקה, ואליהם מתלוות שאלות כגון: "עם מי נעשה את החג?" "את מי הילד שלי ישאל את ארבע הקושיות?" או "האם ילדיי בכלל יהיו איתי"?

בין סדר יום עמוס בארגון ובין עבודה בבית אני מצליחה לתפוס את אפרת אזולאי שעומדת בראש ארגון "קול בנייך", שהוא בית למאות אימהות גרושות וילדיהן והפך להיות מפעל החיים שלה ושל בני משפחתה.

אפרת גרה בביתר עילית, נשואה לאברך ואֵם לתשעה. היא הרימה את הכפפה.

"יש לי תשעה ילדים ביולוגים ועוד כמה מאות אימהות גרושות וילדיהן שהפכו להיות חלק אינטגרלי מהמשפחה הפרטית שלי. אצלנו בבית החסד אינו 'פרויקט חיצוני', אלא האוויר שאנחנו נושמים. בעלי וילדיי מגויסים כולם למשימה הזו, ביום, בלילה, בשבתות ובחגים. זו זכות גדולה, אבל זו בעיקר חובה. 'במקום שאין אנשים השתדל להיות איש'", היא אומרת.

אם יש לך חברה, שכנה, או בת משפחה שמנהלת את ביתה לבד, מכל סיבה שהיא, הכתבה הזו בשבילך.

אחד הדברים שהכי קשים לי בחגים הוא 'להזמין את עצמי'

בהכנת הכתבה שוחחנו עם כמה אימהות ששיתפו בכאבן הגדול, קול אותנטי לחלוטין שרק שמן שונה מטעמים מובנים:

חני, אם לחמישה: "אני גרושה לא מעט שנים, ואחד הדברים שהכי קשים לי בחגים הוא 'להזמין את עצמי'. אף אחד לא אוהב להרגיש שהוא אורח לא קרוא, וכשאומרים לי: 'תגידי אם את צריכה משהו' או 'תרגישי בנוח להגיע', זה לא בדיוק עוזר לי… אני אכן צריכה עזרה, ולצערי גם צריכה להתארח בחגים, אבל אני מתביישת לבקש, אני חוששת להעיק. גם מהמשפחה קשה לי לבקש, וזה לא כי הסתדרתי, אלא כי אני פשוט מתביישת להודות ששוב אין לי מקום להיות בו בחג. אני יודעת שכל אחד עמוס בחיים הפרטיים שלו, אבל אין לכם מושג כמה מחמם את הלב לשמוע מילים כמו: 'חשבתי עלייך' או 'הנה משהו קטן לחג'. לצד השני זה יכול להיות אולי צעד קטן, אבל לי זה גורם להרגיש שרואים אותי ואני לא שקופה. הזמנה כמו: 'נשמח שתבואו לאכול איתנו בחג' היא הדבר הכי משמעותי בעבורי."

שיינא, אם לשניים, משתפת ממקום עמוק: "חיי השגרה של אם חד־הורית לא פשוטים; לכל אחת הסיפור שלה והמורכבות שלה. אצלי הסיפור מורכב במיוחד, ואני לגמרי לבד ללא עורף משפחתי. כך יוצא שכל הנטל נופל עליי. הקושי מתעצם בחגים, משום שהם פרויקט לוגיסטי שאין לו סוף. לסחוב קניות, לתקן משהו שנשבר בבית או לעמוד מול בעלי מלאכה, להתמודד עם המעברים וכו'.

"לאנשים בקהלה אמנם יש כוונות טובות, אבל לפעמים הן באות לידי ביטוי בעצה שיפוטית ומכאיבה. אם היו שואלים אותי, הייתי אומרת שהדבר שהכי יכול לעזור לי הוא להוריד ממני קצת עומס. למשל להציע: 'הילדים אצלנו לשעתיים, לכי תנוחי'. כי כשמישהו נותן לי אוויר לנשימה בתוך האינטנסיביות של הלבד, זה מה שמאפשר לי להמשיך לתפקד."

מיכל, אם לשלושה, ממשיכה את אותו קו: "לנשים גרושות יש התמודדויות לא פשוטות כלל, למשל בעלי בתים שאינם רוצים להשכיר להן דירה, מוסדות חינוך שמערימים קשיים על הילדים, מאבקים משפטיים מתישים, קשיים כלכליים, קושי להתקבל למקום עבודה ועוד… ועם זאת, הן לא מחפשות רחמים, הן רוצות שהסביבה תסביר פנים ותבין שהמאבק שלהן הוא יום־יומי. אחד הדברים שמחזקים אותי הוא שהרב אמר לי פעם שבאדם יש שלושה שותפים, וכשבעל נפטר, לא עלינו, הקדוש ברוך הוא ממלא את מקומו. והוא הוסיף שזה נכון גם לגרושות. זו הנחמה שלי: שה' קרוב אלינו יותר מכולם.

"ועם זאת, לא יורדת הצריבה בלב כשמגיעה שבת או חג ואני מוצאת את עצמי פשוט לבד."

הסיפור של שושנה, אם לשישה, מורכב לא פחות: "התגרשתי לפני כמה שנים לאחר מעל עשרים שנות נישואין שבהן נלחמתי על הבית וגידלתי את ילדיי במסירות נפש. היום בליל הסדר אני מרגישה בעיקר בדידות. ברוך ה', הילדים כבר נשואים, ויש שנים שבהן הילדים נמצאים אצל אביהם או אצל המשפחות של בני הזוג שלהם, ואני מוצאת את עצמי לבד, מחפשת אצל מי להתארח.

"נשים שלא חוו את זה על בשרן, לא יבינו לעולם. יש אמירות שדוקרות אותי בכל פעם מחדש: אני זוכרת שבחנוכה התקשרתי לאחותי, רציתי רק לשמוע את השירים של ההדלקה מהצד השני של הקו, להרגיש קצת אווירה. היא אמרה לי: 'זה זמן משפחתי עכשיו', וניתקה. השיחה הזו מהדהדת לי בראש כבר חודשים, ומציפה בי כאב עצום. הבקשה שלי לאנשים היא: חפשו בסביבה שלכם – בפרט לקראת חגים – משפחה אחת חד־הורית, רק אחת. תזמינו אותה, תשאלו אותה במה אפשר לעזור, תנו לה להרגיש שייכת. ששום אישה לא תמצא את עצמה מעבירה את ליל הסדר לבדה".

מסובב הסיבות

"המסע שלי התחיל בעולם החינוך", אני חוזרת לאפרת אזולאי מ"קול בנייך". "בחמש־עשרה השנים שבהן עסקתי בחינוך ילדי ישראל לא תיארתי לעצמי לאן הקדוש ברוך הוא עתיד להוביל אותי. לא חשבתי לעזוב, אך מסובב הסיבות הביא לכך שבשלב כלשהו הבנתי שעליי לחפש את עצמי מחדש.

בהשגחה פרטית, מייד לאחר שעזבתי את העבודה, פנתה אליי חברה וביקשה שאסייע לה 'זמנית' בארגון שתומך במשפחות גרושות. לא כל כך הכרתי את התחום, אבל נעניתי לבקשתה והתגייסתי לתפקיד. לא ידעתי שמאותו רגע חיי ישתנו. בבת אחת נפגשתי עם ים של כאב, ראיתי נשים וילדים קטנים וגדולים המתמודדים בגבורה בחזיתות שאנשים מהצד אפילו אינם מדמיינים. הרגשתי רצון עז ללוות אותם במסע ולעזור להם ככל יכולתי. הבנתי שהקדוש ברוך הוא קורא לי לתפקיד חדש, וכך הפכה 'העבודה הזמנית' לשליחות חיים.

לאחר עשר שנים של עבודה אינטנסיבית החלטתי בלב כבד לעזוב ולפנות לתחום אחר, אך הקדוש ברוך הוא חשב אחרת. כשהודעתי על עזיבה, קיבלתי פניות רבות מנשים גרושות. מקצתן אף הגיעו לביתי לבקש בכאב שלא אעזוב אותן.

נשבר לי הלב. ידעתי שהעשייה שלי חשובה ומשמעותית, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה. הרגשתי שזה מחייב אותי, ולמרות תחושת המחנק שהשתלטה עליי, התחזקתי וקיבלתי עליי להמשיך לסייע להן. באותה נקודה הבנתי שהקדוש ברוך הוא קורא לי שוב".

קול בנייך

וכך לפני כשנתיים קם הארגון "קול בנייך". "הסיפור של הנשים שאני מלווה מורכב לא רק מהסיבות שהובילו אותן לפרק את ביתן, אלא גם ובעיקר מההשלכות של הגירושין על הילדים. הארגון נותן מעטפת חמה ואוהבת לא רק לאותן נשים יקרות, אלא גם לילדים שלהן – באמצעות טיולים, פעילויות מושקעות במהלך השנה ובחגים, חונכים המלווים אותם ומסייעים להם, טיפול רגשי ועוד. ההתמקדות שלנו היא בתמיכה רגשית מצד אחד, ובכלים מקצועיים מצד אחר. המטרה שלנו היא שהנשים הללו ישתקמו ויתפקדו מבית ומחוץ בצורה מיטבית, הן ביחס לעצמן והן ביחס לילדיהן".

אתגר ללא יח"צ

בשיחתנו אפרת מבקשת להסיר את המעטה מעל אחת הסוגיות הכואבות ביותר: הסטיגמה שהודבקה לנשים הגרושות, ואשר בעטיה הן מוצאות את עצמן ללא משענת וסיוע מצד הסביבה הקרובה:

"לצערי, אנשים נרתעים מלסייע לגרושות. בציבור רווחת הסתכלות שיפוטית, ולא מעט אנשים סבורים שנשים גרושות בחרו שלא להתאמץ או בחרו לוותר על שלום הבית ועזבו מבלי לנסות להציל את הקיים. אני מוכרחה לומר מניסיון עתיר השנים שלי שזה רחוק מלהיות נכון!

אנו צריכים לצאת מנקודת הנחה שכל ילדה ונערה חרדית גדלה על החלום של הקמת בית ומשפחה לתפארת עם ישראל, והשאיפה הגדולה ביותר שלה היא להצליח להגשים את חלומה, והיא תעשה הכול למען המטרה הזאת. בכלל, אני חושבת שאין זה מתפקידנו לדון בכך או לחפש אשמים, ובכל מקרה גם אין לנו כלים לכך. כשבית מתפרק, ולא משנה מה הסיבה, זו טרגדיה! ואנו מצווים להושיט יד ולעזור.

כואב לי שנוסף לכל ההתמודדות עם הסבל שהן סוחבות איתן מחיי הנישואים הכושלים ומפירוק הבית וכל ההשלכות הנלוות, הן צריכות גם להתמודד עם סטיגמות ודחייה חברתית, ולהרגיש בודדות כל כך. הן וילדיהן.

הסיפורים שאני פוגשת הם לרוב טרגדיות גדולות וקשות מנשוא, ורק הידיעה שפעילות הארגון עוזרת לנשים האלו ולילדיהן להחזיק את הראש מעל המים נותנת לי את הכוח להמשיך ולפעול. זו השליחות שלי, להיות איש במקום שאין אנשים, כפשוטו".

כבר בימים אלה של ערב פסח, "יכול מראש חודש", אותן נשים ואמהות ראשן עסוק בליל הסדר ובימי החג המתקרבים. הן דואגות, לחוצות וטרודות היכן ישהו בחג, מי יארח אותן ואיך הן יסתדרו. במקום שמחה – הלב שלהן מתמלא דאגה וחרדה. זו אפוא הזדמנות להסתכל סביב, לפקוח עיניים בקהילה, בשכונה ובסביבה ולהזמין אותן לליל הסדר, לשבת חול המועד או אפילו לחג השני, ובכלל גם במשך שבתות השנה.

באדיבות מגזין עטרת חיה