מתי לאחרונה השתתפת בהתוועדות שגרמה לך לשבת פעורת פה, להיות מרותקת ומרוגשת, לחזור הביתה ב"אורות" שגורמים לך נדודי שינה הרבה אחרי חצות, ולקום כלביאה ולהתפלל בכוונה עצומה?

אני טיפוס שכלי וקר בדרך כלל, אך הפעם לא הצלחתי להיוותר אדישה, ורציתי לשתף אף אתכן בחוויה המעצימה ובסיפור הנס המופלא שזכתה לו אריאלה שניאור, תושבת תל־אביב – מרצה ואשת תקשורת זה עשרים שנה ומנהלת חברת אדריכלים מצליחה.

חייה עמוסים בפרטים מרתקים, שגילויים חושף אישיות רוחנית מיוחדת, אך הגילוי השמיימי שזכתה לו, הוא בבחינת הצצה למציאות שתהיה בגאולה. עצם הפרסום הוא נס בפני עצמו.

אריאלה לא חשבה לחשוף כהוא זה מהחוויות המסעירות שזכתה להן, אלא מה? הרבי מה"מ לא ויתר, והורה לה לקיים התוועדות נשים בכ"ח בניסן ולפרסם את הנס! זה לא היה לה קל, אך בהתייעצות עם השליח ברמת אביב, הרב יוסי גינזבורג, סרו חששותיה.

מתחברת למשפחת שניאורסון

כבר בילדותה חשה אריאלה שונה, היא ראתה את המציאות בדרך רוחנית יותר, ונדרש לה זמן להבין שלא כולם כמוה. כשהגיעה לאולפנה כבר הצטבר אצלה צרור שאלות בנושאים העומדים ברומו של עולם, אך לא היה מי שישיב עליהן. בעקבות כך היא בחרה לעזוב את הדת ברמה המעשית, ולהמשיך להיות מחוברת לאלוקים בדרך משלה. מכיתה י' היא למדה בבית ספר לא דתי, והשקיעה את כל כולה בלימודים רציונליים. לאחר שירות צבאי ולימודי הנדסת אלקטרוניקה היא פנתה להייטק.

באותם ימים היא הכירה את בעלה, רון יוסף שניאור, שהגיע ממשפחה אתאיסטית לחלוטין, וזאת למרות היותו דור עשירי לאדמו"ר הזקן ודור שביעי לצמח צדק. בפגישה עם סבתו הנרגשת התברר לאריאלה שזכתה להיכנס למשפחה מיוחסת מאוד, המשפחה הן מצד האם והן מצד האב היא שניאורסאהן במקור. אך מכיוון שלא הייתה לה היכרות מינימלית עם אבירי החסידות, לא אמר לה הדבר מאומה…

אריאלה הצליחה מאוד בעבודתה בהייטק, אך אז, לפתע, חוותה כמה זעזועים. רצף האירועים גרם לה לחשב מסלול מחדש. היא החליטה לממש חלום הקשור לצד האומנותי שבה – ונרשמה ללימודי אדריכלות. די מהר היא הפכה לאדריכלית מבוקשת.

נלחמת על חיי האח

כמה שנים לאחר נישואיה הוזעקה בבהילות לפנות בוקר עם שאר בני משפחתה לבית הרפואה, עקב פציעתו הקשה של אחיה. הוא רכב על אופנוע ובשלב כלשהו נקלע לתאונה רבת משתתפים ונפגע פגיעה רב־מערכתית. הרופאים הרימו ידיים, ובישרו למשפחה שלא נותר אלא להיפרד. אריאלה, שבתור אחות בכורה קיבלה עליה את רוב האחריות, החלה לצעוק על הרופא. היא הבהירה לו נחרצות שתפקידו לרפא ולא לבשר בשורות איוב.

שלושה שבועות וחצי היה אחיה בקומה. במהלך שבועות אלו זימנו אותה הרופאים כמה פעמים כדי לשכנעה לנתק את אחיה מהמכשירים. היו להם הסברים הגיוניים מאוד, אך היא סירבה נחרצות, מתוך אמונה פשוטה שרק אלוקים מעניק חיים ונוטל אותם.

אמונתה ניצחה את התחזיות הקשות של הרופאים. באורח נס, כעבור זמן קצר, התעורר האח, ויהי לפלא!

התברר שאחיה חווה בזמן התרדמה מוות קליני, וניתנה לו הבחירה: לחזור לאותו הגוף ולחזור בתשובה שלמה, או לשוב לעולם בגוף חדש של תינוק. הוא בחר באפשרות הראשונה, וזאת אף שבהיותו בעליונים הוא ניסה להתמקח בנוגע לשמירת השבת… כשנתיים ארך השיקום, והאח ניצל את הזמן להתקדמות רוחנית. בעזרת רב שהיה מעורב בהצלתו החל ללמוד וליישם בהדרגה את מצוות התורה.

מכסה את הראש

יום בהיר אחד, עת שהתה אריאלה אצל אחיה, הגיע אותו רב וביקש ממנה לצאת החוצה כי דבר מה לו אליה.

במהלך שיחתם הפציר בה אותו רב לכסות את ראשה בצניעות, לפחות במשך ארבעים יום.

כבר באותו יום יצאה ממשרדה וערכה קנייה מקיפה של סרטים, בנדנות וכובעים. בשבוע הראשון לבשה אותם בצירוף לבוש לא צנוע, מתוך התרסה, למען לא יסבור שום אדם בסביבתה ששינתה את אורח חייה וחזרה בתשובה.

כעבור שבוע חשה שלא בנוח עם בגדיה, והחלה להתלבש צנוע יותר ויותר. כעבור ארבעים יום גילתה כי חל בה שינוי. היא התחזקה עוד ועוד, ולבסוף חזרה בתשובה שלמה, ואף הפכה את בעלה ואת ילדיהם לחסידי חב"ד.

אירוע לא רגיל בליל הסדר

בחג הפסח תשע"ז חוותה אריאלה חוויה מטלטלת, וכך היא מספרת:

באותם ימים כבר היינו בעלי תשובה, חסידי חב"ד והורים לחמישה ילדים, ברוך השם.

אותו ליל הסדר היה נקודת ציון בעבורנו – הפעם הראשונה שהחלטנו לחגוג ליל הסדר בבית, אחרי שנים שבהן התארחנו. טרחתי והתכוננתי לכך חודש שלם.

באותה העת הייתי בת 44, ובשבוע ה־26 להיריון. היריון בגיל כזה הוא בגדר נס. בין קריאת הגדה למצה, כשבעלי בירך ברכת "המוציא", הרגשתי פתאום שהתינוק כבר לא איתנו, חזר לשורש נשמתו. לא ידעתי מה לעשות כעת; סיטואציה לא פשוטה, באמצע ליל הסדר… יש אורחים… לחשתי לבעלי ואמרתי: "הילד איננו". הוא שאל למה אני חושבת כך, והשבתי שאני לא יודעת להסביר, אבל אני פשוט יודעת.

עורכים הפסקה ומתחילים לערוך את השולחן לסעודה, ובתוכי אני יודעת כי דרכינו נפרדו כעת… בעלי רצה לקום מהשולחן ולנסוע לרופא, אבל אמרתי שאנחנו נמשיך ב"סדר" כרגיל, ונראה מה נעשה אחרי… חזרנו אפוא שנינו אל שולחן הסדר, ללגום מכוסו של אליהו הנביא – ואפשר להבין באיזו הרגשה…

חתמנו את ההגדה באמונה כי בשנה הבאה – ליל הסדר בירושלים הבנויה. כולם פורשים לשינה. הבית אפוף דממה, ובעלי רוצה שניסע כעת לבית הרפואה, אבל אני עייפה מהיום, מהשבוע, מהחודש של ההכנות. בליבי אני מאמינה באמונה שלמה שהכול יהיה בסדר. "נחכה לבוקר, בעזרת ה'", אמרתי.

מגיע הבוקר, יום חדש. השעה 08:00, ובבית דממה נעימה. ילדינו ואורחינו עדיין ישנים במתיקות, ובעלי שואל: "מה עושים?" ואני משיבה: "נתלבש בבגדי החג, נעשה כאילו פנינו לבית הכנסת, הם כולם ישנים, אף אחד לא ינחש"… וכך מצאנו את עצמנו מגיעים למיון, מתחילים את הבדיקות, וצוות המטפלים פוסקים את מה שאנו כבר יודעים… הצוות הודיע לי שאני צריכה לעבור ניתוח.

ממתינים, ממתינים, ממתינים… וכלום לא קורה. בחצות היום כבר הבנו כי גם כנראה לא יקרה, חדר המיון וחדר הניתוח נמצאים במתכונת חג, ולי – כפי שהבנתי – לא נשקפת סכנה. אנחנו מחליטים לפרוש לביתנו חזרה, ולשוב לבית הרפואה למחרת.

אנחנו חוזרים הביתה מחייכים, וכולם מתנצלים על שנת ישרים. איננו מסגירים דבר…

הלכנו לנוח, אבל בשעה חמש אחר הצוהריים התעוררתי עם כאבים חזקים. אין ברירה, מייד חזרנו לבית הרפואה.

ברגע שהגענו, הסגל הרפואי קלט שאני בלידה. חמישה ירחי לידה במקום תשעה. כשהסניטר הגיע לפנות אותי, התינוק יצא באופן טבעי. תינוק רך, ורדרד ותמים, בגודל כף יד יושב בחיקי, כולו שלמות, אך נשמה באפו אין.

לאחר מכן הריצו אותי לחדר ניתוח. ניתוח פשוט אך כזה שדורש הרדמה מלאה. עם זאת המרדים סירב להרדים אותי נוכח מדדים לא תקינים. ממש מעליי התפתח ויכוח רפואי, ולבסוף התפשרו על הרדמה מקומית.

ביקשתי מהרופא לא להיות ערה בסיטואציה הזו, והוא הרגיע אותי ואמר שזה "יהיה כמו שנת צוהריים". הוא הזריק את החומר, ובאותו רגע עברתי דום לב. דוממתי מנוע.

הנשמה שלי עזבה את הגוף; הרגשתי ממש כמו פקק שנחלץ מבקבוק יין. שמעתי קריאת "שמע ישראל", והנשמה החלה לעוף במנהרות של אור. אני נזרקת במהירות האור; רוח ונשמה שחגות בסיבובים מסחררים מעלה־מעלה… מנהרות על גבי מנהרות, מוארות בגוונים של תכלת.

במילה "אחד" של קריאת שמע ראיתי איך הנשמה יצאה החוצה אל עולם של מעלה – אל ים של עננים. הייתי בלי גוף, רק נשמה עם מחשבה והכרה.

המחשבה הראשונה שלי שם הייתה: 'וואו, זה ממש 'ורוח אלוקים מרחפת על פני המים". הפלגתי על העננים ללא תחושת חום או קור, כך עד שהגעתי לאדמה נקייה מאוד. למרגלותיה היו דקלים וכל בעלי החיים שאפשר לדמיין – חיות, עופות ורמשים. כולם ביחד שרו מנגינה נעימה: "השם הוא האלוקים". הנשמה שלי, שראתה כל זאת, הגיבה בהתפעלות: "הו, כל פרקי שירה קמו לתחייה!"…

לפתע נשמע קול גדול שאמר: "למה עלית?"

עניתי: "אני לא עליתי, אתה שהעלית אותי לכאן".

הקול השיב: "אני לא העליתי אותך, העליתי את הוולד, את זו שבחרת לעלות איתו… שובי למטה, אל בעלך וילדייך. מקומך לא איתנו". הקול היה החלטי כל כך, שהבנתי שאין מקום לוויכוח.

"אבל העובר…" אמרתי.

"העובר מקומו איתנו, ואת מקומך עם ילדייך".

אבל בעקשנות נשמתי דורשת להיאחז בנשמת העובר שהלכה, ואני ביקשתי רק דבר אחד: "תן לי לפחות להיפרד מהוולד שלי". פעם אחרונה לפרֵדה…

ואז הקול הכריז: "יבוא רבי יוסף יצחק".

ופתאום, מבעד לעצי הדקלים יצא יהודי צדיק ומבוגר, לבוש בסירטוק לבן, על ראשו כיפה לבנה גדולה, בעל זקן ארוך לבן כשלג ומצחו בוהק כלבנה. פניו מאירות וכולו חיוכים. ואני מרגישה כמו רוח שקופה ניצבת מול הדרו.

"בואי, אלווה אותך למטה", אמר לי והסביר לי שמקומי למטה, וכי צדיקים של מעלה אינם יכולים לפעול מה שיהודים למטה פועלים למען הגאולה – "ואנחנו ניפגש בגאולה". והוא מתחיל לדרוש על מלאכת השכינה עד לאחדות השלמה. אז, בהיותי בעלת תשובה טרייה, עוד לא הכרתי את תורתו, לימים הבנתי בדיעבד שהוא חזר לפניי על רעיון מהמאמר "באתי לגני".

כשהגענו לפתח מנהרה, אמר לי שכאן דרכינו נפרדות. התחלתי לבכות. לא רציתי לרדת. הרגשתי ששבתי הביתה. חשתי בתחושת אהבה שאי אפשר להשוות אותה לשום דבר בעולם הזה, אהבה שעוטפת את הנשמה, שקט ושלווה שלא הכרתי מעולם; לא היה בי כל צער או חרטה על העולם שהשארתי אי–שם למטה.

הרבי הריי"צ, שכביכול ראה בצערי, אמר לי פתאום: "אני אתן לך 'ממתק לדרך' שיקל עלייך את הירידה למטה".

ממש באותו רגע מצאתי את עצמי בחצר החיצונית של בית המקדש. מכיוון שאני אדריכלית במקצועי, הסתכלתי בהשתוממות ו"בלעתי" בשקיקה כל פרט במבנה שלנגד עיניי, עומד בשלמותו, כולו לבנים שקופות בברק של זהב אדום בוהק. ראיתי את עזרת הנשים, את לשכת כוהן גדול, את המזבח, את הכיור ואת כלי הנגינה של הלוויים עומדים שם בוהקים, זוהרים וממתינים. חשתי שהמקדש עומד על תילו בשלמותו, רק מחכה ל"שחקנים" שייכנסו לעבוד.

משם עלינו במדרגות. הרבי הריי"צ הכריז פתאום שאנחנו נכנסים ל"היכל דביר קודשו". עברנו את הפרוכת, ונכנסנו לחלל עצום. ראיתי את שולחן לחם הפנים, את מזבח הזהב, ונעמדתי מול מנורת הזהב. הרגשתי כיצד הנשמה שלי מלטפת את הקנים, את הכפתורים ואת הפרחים.

משם עברתי אל מול ארון הקודש בקודש הקודשים. ראיתי שם דבר פלא: ארון הברית עומד, ומשני צדדיו לוחות הברית – האחד בימין שלם, והאחר בשמאל – כאילו מודבק מעשרה שברים. התפלאתי מאוד. שניהם היו מסלעים חצובים עם אותיות של אש דולקת.

ופתאום נשאבתי אל תוך חלל ארון הקודש, שהיה כולו מואר באור זהב חזק. שמעתי משק כנפיים, וכשהבטתי למעלה, אל מקור האור, נשאבתי חזרה החוצה אל החצר. ראיתי דלתות גדולות, ולידן שלוש מדרגות.

ופתאום הרבי הריי"צ פגש אותי שוב, ואמר לי: "כאן דרכינו נפרדות".

ואני, בעזות של קדושה, גונבת מבט אחרון אל בית המקדש, ופתאום, מול השער עמדה דמות תמירה, איש רם, כולו הדר, לבוש סירטוק לבן, חגור על מותנו, זקנו לבן ואורו כאור החמה. ניסיתי להסתכל עליו, אבל האור שבקע מפניו היה חזק כל כך, כמו להסתכל ישירות על השמש; לא יכולתי לראות את תווי פניו. אבל הנשמה שלי זיהתה בוודאות – זה המשיח.

ופתאום הנשמה שלי זועקת: "רגע, רגע! בית המקדש על תילו, המשיח עומד בפתחו – אז מתי?!" וכל בעלי החיים הדהדו אחריי: "מתי??? מתי???"

מי שענה לי היה המשיח עצמו. אלו היו מילותיו, ואני יודעת לצטט אותן במדויק: "כאשר הקדוש ברוך הוא יורני בזאת, אגלה פניי אליכם"…

בום.

באותו רגע התעוררתי בגופי. פקחתי את עיניי, ומעליי רוכנים רופאים היסטריים שזועקים: "עִצרו! היא שבה לחיים"…

הרופאים היו בהלם. לאחר מכן סיפרו לי שהתעוררתי בדיוק ברגעים הקריטיים של סבב ההחייאה האחרון, כשכמעט הרימו ידיים. הם כבר היו בשלב שבו בדרך כלל מתכוננים להפסיק את המאמצים ולהודיע למשפחה את הבשורה הקשה.

אבל פתאום שמעתי אותם צועקים את מדדי לחץ הדם שלי כשהם בתדהמה מוחלטת.

חדר הניתוח היה במתכונת חירום של החייאה ומכות חשמל. ההיסטריה גדולה, אבל בליבי אני צוחקת על המהומה; עולם של הבל הבלים, והם אבודים ומבולבלים…

המנתחת מסיימת את מלאכתה, ואני בוכה על הפרֵדה – פרדה מעולם שהייתי בו וכולו טוב כל כך…

המרדים שאל אותי שאלות, מי אני ומה שמי, מוודא כי אני איתו. הוא מוסיף ושואל מה הרגשתי והיכן הייתי, אבל אני – הס מלספר. רק שאלתי "מה קרה?" והוא השיב כי מייד כשהזריק את הטשטוש, זעקתי פתאום: "שמע ישראל, ה' אחד ושמו אחד", והמוניטור הציג קו ארוך ושקט על המסך…

הדבר הראשון שעניין אותי היה לוודא שהוולד אכן יובא לקבורה בקבר ישראל.

את 24 השעות הבאות "ביליתי" בטיפול נמרץ, ואת שאר ימי חול המועד במחלקת נשים. בשבעת הימים הראשונים רק בכיתי – לא על האובדן שאיבדתי, אלא על כך שלא זכיתי להישאר שם למעלה.

התעלפה בסטודיו

תקופת–מה לאחר מכן ביקרה אריאלה בחברון. בין השאר ביקרה בסטודיו הציור של הצייר החב"די ר' ברוך נחשון. לפתע נשמעו זעקות לא צפויות. "היא התעלפה… היא התעלפה"… מעט האנשים שהיו במקום ניגשו לסייע לאישה שאיבדה את הכרתה; הייתה זו אריאלה. הנוכחים טיפלו בה עד שזו שבה לעשתונותיה.

פניה חיוורות.

"מאיפה ידעת לצייר את זה?" אמרה והצביעה על הציור המיוחד. "האם גם אתה עברת מוות קליני?"

"לא", השיב ר' ברוך נחשון בעניין. "כשאני הולך לישון, זה מה שאני חולם"…

לימים גילתה כי היא ובעלה נולדו בשבוע של פרשת "חיי שרה" – השבוע של מערת המכפלה. "כעת אני מבינה את הרצון הגדול המפעם בי כל העת להגיע לאבות, להיות מחוברת לפה, הכי קרובה לאבות", אמרה.

פרויקט בעיר האבות

ימי הקורנה. סגר בעולם, סגר ברחובות ישראל. איש־איש נשאר בביתו.

פרשת "חיי שרה" הגיעה, ואריאלה החליטה כי כבכל שנה גם בשנה זו תיסע לחגוג את יום הולדתה במערת המכפלה. "יש לי אישור מיוחד להסתובב בשל היותי 'עובדת נדרשת'", ציינה באוזני חברתה, הגב' רחל בולטון מכפר חב"ד, והשתיים יצאו חברונה, חולפות על פני מחסומי הדרכים שהציבה המשטרה.

מערת המכפלה הייתה סגורה ומסוגרת באותם ימים; השתיים ישבו אפוא למרגלות המערה וקראו פרקי תהילים. "אני מרגישה שכאן בית הוריי", הטעימה אריאלה באוזני חברתה. "אם הקדוש ברוך הוא יזכה אותי, ארצה כאדריכלית להקים פרויקט בחברון", הוסיפה ואמרה לרעותה.

"בחברון?" תהתה הגב' בולטון. "בוודאי התכוונת לקריית ארבע. הרי את יודעת שבחברון אין בניה ואין כמעט שינויים זה שנים רבות. הכול נשמר ונשאר כמו שהיה לפני עשרות שנים".

"לא קריית ארבע, אלא חברון!" אריאלה הייתה נחרצת. "וכי ייפלא מה' דבר? הרי הקדוש ברוך הוא בוודאי יכול לסדר לי עבודה בחברון, קרוב ממש לבית הוריי"…

יום אחד הגיעה ההפתעה. הטלפון במשרד האדריכלים התל־אביבי של אריאלה צלצל.

מעבר לקו היה האיש שלצד השלוחים, רונן פלד.

"יש בחברון אולם רחב ידיים", פתח. "שליח הרבי בעיר, הרב דני כהן, החליט לשפץ את האולם החב"די 'מרכז גוטניק' הנמצא למרגלות מערת המכפלה. הוא מבקש להפוך את האולם למקום מכובד, נאה וראוי לאירוח. האם תרצי להתעסק בדבר?"

אריאלה קפצה ממקומה בהתרגשות.

"איזו שאלה?! בוודאי!" אמרה, והבינה כי זה עתה זכתה במתת־שמיים, בדיוק כפי שחלמה…

"אני לא יודע אם אוכל להעסיק אותך", התנצל השליח עצמו, הרב דני כהן, בהיסוס. "אתם משרד תל־אביבי יוקרתי; לא בטוח שיש לי די תקציב בשביל לשלם לך".

"חברון היא פרויקט שלי", השיבה אריאלה, מסוחררת מעוצמת ההפתעה. "עם הכסף כבר נסתדר"…

וכך הפרויקט החב"די למרגלות קברי האבות והאימהות – קם והיה.

* * *

מאז אותו פסח לא שגרתי בשנת תשע"ז חלפו תשע שנים.

"כיום אני שליחת הרבי בקהילה של הרב יוסף שמואל גרליצקי בתל־אביב", אומרת הגב' אריאלה שניאור. "אני משתדלת לעשות את השליחות שלי בעולם. יש לי בתל־אביב משרד אדריכלים נודע שמתמחה במגדלי מגורים, ומעורב בתכנון פרויקטים יוקרתיים ליזמי נדל"ן. היום אנחנו מתכננים מוסדות קודש, ישיבות ובתי חב"ד ברחבי העולם – מבני ברק ועד מקסיקו וקופנהגן.

כיום אני בוחרת להזכיר לכולנו את זיכרון שורש נשמתנו. אני זוכה להתוועד במקומות רבים ומכריזה כי 'ה' הוא האלוהים', הוא מלך מלכי המלכים. הוא בונה עולמות ובנה בעבורנו את בית המקדש. ומשיח צדקנו עומד בפתחו, ורק מחכה להכריז כבודו… זה הזמן שבו אנחנו נביט באהבה ובעין טובה על עצמנו, על חברינו ועל עולם הבריאה.

והוא היושב במרומים יראה כי אנו בניו ביראת קודש בחבלי אהבה אוחזים, והוא ישיב אהבה לבניו; שהרי אין שמחה גדולה יותר משמחת אב לילדיו. כי עין טובה, אהבה לעצמנו על מי שאנו, אהבה לרעינו – גוזרת גאולה".

באדיבות מגזין עטרת חיה