היה זה יום יפה בשלהי סיוון שהתחיל ברוממות רוח ובאווירה חגיגית. יכולתי ממש להרגיש את תנועת הנפש הגבוהה שאחזה בי. "יהיה זה יום של ניצחון לנפשי האלוקית", אמרתי לעצמי, "יום של התגברות, יום שבו אוכל לברך ולהתברך". וכך עשיתי. קודם בירכתי את הילדים ואת בעלי, אחר כך שלחתי ברכה בווטסאפ לכל מי שעלה בראשי ולבסוף בירכתי בשיעור ב"זום". אחלה בוקר. 

בהמשך בעלי צץ ובפיו בשורה: "אשתי היקרה", כך הוא אמר, "היום לא תעבירי את שיעור התניא הקבוע שלך בערב, אלא תלכי להתוועדות". כבר כאן התחלתי להתגרד… מי הזיז את הגבינה שלי? למה משנים לי את הקביעות? ואפילו קול קטן וישן של "אל תגידו לי מה לעשות" הופיע ומחה בתוקף. "ולא רק שאת הולכת להתוועדות", המשיך בעלי להכריז בקול חגיגי, "את גם הולכת להיות זו שתתוועד שם".   

וואו! (לא) שימחת!

מאיפה באת לי? לא התאים לי בכלל! מארגנים לי מסיבת הפתעה (איני אוהבת הפתעות), מבטלים לי את השיעור (איני זורמת עם ביטולים), ועוד מסדרים לי עבודה (אוהבת להתוועד, אבל גם מתחמקת מזה בעקביות). 

מאותו רגע לבשו פניי הבעה זועפת, ושום דבר לא הצליח להסיר אותה. לא ההסבר של בעלי על כך שכבר שבועיים הבנות שלנו עובדות פה על ארגון מסיבת הפתעה קהילתית והן הרימו ערב שחבל על הזמן, לא המחשבה על כל האהבה והטרחה שהושקעו פה, לא ההבנה שדברים יכולים להתנהל אחרת ממה שאני קבעתי, ובמיוחד לא הפלייר שהבת שלי שמה לי מול הפרצוף כשנכנסתי הביתה, ובו ראיתי לתבהלתי הרבה את עצמי בפוזת המתוועדת הראשית מתחת להזמנה חגיגית לערב איתי. 

התגובה השלילית

האירוע כבר מאחוריי, ועד כתיבת שורות אלו אין לי שמץ של מושג מה גרם לי להגיב ככה לארגון החמוד, האוהב והמקסים של משפחתי המתוקה. פשוט נכנסתי לסרט רע. אולי זה היה התקף חרדה, איני יודעת מה לומר. נכנסתי ללחץ, ניסיתי להסביר להם שאיש אינו רוצה לשמוע (שוב) את הסיפור שלי, כבר נמאס לי בעצמי לשמוע אותו ולדבר על המחלה ועל ההחלמה וכמה אני חזקה וכמה אני חלשה. נרתעתי מכל ההפקה הזו עד כדי כך שהצלחתי להגיב לבתי בכזו קרירות מנותקת שיש לי הרגשה עמומה שהיא לא תארגן שום מסיבת הפתעה נוספת בחייה, ולא משנה למי.

נסערת כולי הסתובבתי כמו ארי בסורג. קיבלתי קריאת איפוס מבעלי, שניסה להבין איזה טרקטור עבר על אשתו. לא נשמעתי לקריאה, ובפרץ רגשי של נערה מתבגרת יצאתי מהבית, נסעתי לגבעה שלי וניסיתי להבין מה קורה. 

בעודי יוצאת מהרכב, אני קולטת שנוסף לכך שהמצב התדרדר ממש – גם הרכב, באופן סימבולי מובהק, מתדרדר איתו. שכחתי להעביר לפרקינג ולכבות (נסערת, כבר אמרתי?), ולמול עיניי המשתאות הרכב פשוט המשיך להתקדם לעבר גזע עץ שעמד שם מששת ימי בראשית בדיוק בשביל הרגע הזה. תוך כדי שאני קופצת בסלואו־מושן לתוך הרכב ומנסה להבין איך למען השם אני עוצרת את רכבו המשוכלל של חמי, שאין לו שום ידית או הנדברקס למשוך בו (ברכב, לא בחמי), אני מרגישה את החבטה הרכה אך ההחלטית, שמבשרת לי שבשעה טובה האוטו והעץ נפגשו.

הרכב עצר. לולא הגזע הזה הוא היה היסטוריה, בכל זאת גבעה.

ומה איתי? מה יעצור אותי?

ישבתי שם רועדת למדי, והבנתי שאני צריכה איפוס דחוף, עץ כלשהו שיעצור אותי, ואז נזכרתי שיש לי עץ ארז פרטי משלי. חזרתי הביתה חפוית ראש, לא יכולתי להסתכל לבעלי ולבתי בעיניים, הם רצו כבר לבטל הכול, מי רוצה לארגן מסיבת הפתעה לאישה כפוית טובה שכמוני… אספתי אותם לפגישת חירום. "תעזרו לי להבין את עצמי", ביקשתי, "תעזרו לי להבין מה גרם לי להתנהג בצורה כל כך קרה ומבוהלת…" והם עזרו והיו ממש חמודים וטובים אליי, ואני התביישתי עוד יותר בפרץ הלא מוסבר הזה שיצא ממני בכזו עוצמה. 

אחר כך בערב כמובן התוועדתי על זה. זו הייתה התוועדות טובה, פנימית ומלאת הפתעות. היא התחילה באפיזודה עם ג'וק, שארב לי ליד הכיסא וקיפח את חייו תחת נעליי ההמומות (מעולם לא חשבתי שאצליח לעשות את הדבר המזעזע הזה, לא, לא בגלל צער בעלי חיים, אלא בגלל הקפיצה האולימפית שאני קופצת ברגע שאני רואה אחד מהיצורים האלה ברדיוס של ק"מ ממני…).

אז זו הייתה ההתחלה, והיא הייתה בדיוק יריית הפתיחה שהייתי צריכה בשביל לנתח את כל אירועי היום, החל בברכות בבוקר, עבור לדעיכה המהירה למשמע ההודעה על המסיבה, הכמעט התרסקות של האוטו וההתרסקות המוחלטת שלי וכלה במעיכת הג'וק, שבאופן סמלי למדי סיימה לי את היום באופן מושלם. זה נמשך שעתיים עם הבנות על כך שבמשחק הטטריס של החיים לפעמים יש גם נפילות, אבל גם הן לא לרעתנו, יש משהו שאפשר ללמוד מזה.

ההתוועדות הסתיימה בטילים מאיראן וזה היה די מתבקש. 

נושאת שילובים

אחת הנקודות החזקות ביותר שעלו בהתוועדות הייתה ש"זה לעומת זה עשה אלוקים". כל יהודי נושא בתוכו את השילוב של נפש אלוקית ונפש בהמית. אנחנו ממש רוצים שהחיים יתנהלו על מי מנוחות ונהיה מושלמים, אך האם זה אומר בהכרח שאנחנו רוצים שהנפש האלוקית תשלוט? לא!

הנפש הבהמית מנהלת אותנו רוב היום. אצל אנשים מסוימים היא מחפשת ריגושים, ואצל אחרים – שיעזבו אותה בשקט. יש שקשה לה עם שינויים, הפתעות, התוועדויות מחייבות ולא צפויות. וכשהיא חשה מאוימת, היא מתהפכת עלינו כדי שלא תיתן שדברים יתנהלו אחרת מרצונה האישי. שם, הנפש האלוקית לפעמים קצת חסרת אונים.

אילו הייתי מציירת את זה ב־AI, הייתי מבקשת ליצור תמונה של ילדה מחופשת לנסיכה ורדרדה ומתוקה, מסתכלת במראה ורואה מולה דוב מגושם עם כתר של נסיכה. זו אני. אלו כולנו למעשה. הדואליות הזו קיימת בתוך כל אחד ואחת. אין טעם לשאול: "למה זה קיים בתוכי? למה אני לא מושלמת?" מוטב להבין שזה קיים ואני לא מושלמת, אבל אני בהחלט יכולה לשלוט בזה ולא להתפרק כאשר דברים מתנהלים אחרת ממה שרציתי או תכננתי. זה תופס בקטן וזה תופס בגדול. הכול עניין של אימון.

באדיבות מגזין עטרת חיה